חג סוכות. גמר חתימה טובה!

  לקראת חג הסכות הקמנו את סוכתנו בחצר הבית, זאת אומרת נגר ופועל הקימו אותה כי זה היה מבנה כבד ומיוחד אותו ירשנו מדוד של אמא. סוכה זו היתה ענקית. היתה לה רצפת עץ, ארבעה קירות אשר בשניים מהם היו חלונות ובקדמי היתה דלת. מעל למבנה הונחה שבכת עץ שעליה שמנו את הסכך שהיה ניתן לקנות בחבילות של ענפי עץ אשוח אשר אינם מתייבשים במהרה. מעל לכל זה היה גג משופע שניתן לפתחו ולסגור אותו. בחו"ל ירד מדי פעם בפעם גשם ואז נאלצו לסגור את הגג כדי לא לקלקל את הריהוט שבסוכה ואת הקישוטים שאנו הילדים הכנו. בכל הסוכות שבעיר, וכאלה היו רבות, נפתח ונסגר הגג מבחוץ על ידי מערכת חבלים שעברה מעל לגלגל על עמוד שהיה לפחות בגובה הקצה העליון של הגג. אצלנו לעומת זאת, היתה מערכת מכנית פנימית אשר אפשרה לפתוח ולסגור  את הגג הכבד מבפנים. לקראת החג הכנו, אנו הילדים את הקישוטים שהיו באמת מרהיבים. מנייר צבעוני גזרנו פסים מהם עשינו חוליות שחוברו לשרשראות. מנייר כזה גם יצרנו סלסלות ובפנים שמנו ערמוני קישוט כדי שימשכו את נייר הסלסלה למטה. מגן דוד מעץ צופה כל שנה מחדש בנייר צבעוני, ונתלה לתקרה כאשר באמצע היתה נורת חשמל, כבל חשמל הוביל את הזרם מדירתנו לתוך הסוכה. כמובן תלינו גם ציורים מעשי ידינו.  סוכה זו היתה באמת מפוארת, ובשנים 1937  ו - 1938 סעדו אצלנו גברים נוספים אשר כבר לא יכלו להקים סוכות בבתיהם, אם בגלל חשש מהשכנים ואם בגלל הכנותיהם להגירה. בשנת 1938 כאשר התרחשו הפרעות ונאלצנו לעבור דירה, מכרנו סוכה זו בסכום פעוט והיא היתה צריכה לשמש את הקונה כבית קיץ.

  חג הסוכות נחוג בחו"ל שמונה ימים ולזה נתווסף שמחת תורה כיום תשיעי.

 חג שמחת התורה כאירוע מהנה וייחודי כפי שהיה אצלנו בבית הכנסת הגדול של הקהילה החרדית קשה לתאר.

  התפילה בערב החג החלה בחגיגיות רבה. הגברים חבשו רובם ככולם כובע צילינדר. אנו הילדים, הורשינו להסתובב חופשי בין המעברים, דבר שבשום אופן לא היה יתכן בימים אחרים בעת עריכת התפילה. תוך כדי הריצות עצרנו ליד המתפללים, ואלה נתנו לנו ממתקים. למחרת החג, בבית הספר התפארנו כולנו בכמויות הממתקים שקיבלנו.

  נערכו שבע הקפות עם כל ספרי התורה. ההקפות החלו ליד ארון הקודש, עברו במעברים עד מאחורי הבמה שהיתה באמצע האולם וחזרה במעבר השני עד לארון הקודש. שם התחלפו נושאי ספרי התורה. הרב והחזן השתתפו בכל שבע ההקפות, וכדי לא להכביד על אנשים מבוגרים אלה, ניתנו להם ספרי תורה קטנים ולא כבדים. ההקפה הראשונה היתה חגיגית במיוחד, ובה כובדו חשובי ונכבדי הקהילה, אשר כולם לבשו פרק וענבו עניבות פרפר. החזן החל לשיר "אנא ה' הושיעה נא" וכו' ובכמה מקטעי החזנות היה נהוג לרקוד. יהודי מזרח אירופה נהגו לקפץ ולהסתובב, ואילו יהודי גרמניה, הייקים המאופקים, לכל היותר עשו רבע פנייה עם הגוף העליון וכך הטו את ספרי התורה פעם ימינה ופעם שמאלה, וגם התחייכו מעט. אנו הילדים עמדנו לאורך המעברים וכמובן נישקנו כל ספר תורה בעברו על ידנו. אחר כך שוב הסתובבנו בין המתפללים, כדי למלא את הכיסים. את תוצאות השלל שפכנו לתוך תיבת הטליתות וספרי התפילה אשר היו בנויות בעמודי התפילה. תיבות אלה יכלו להכיל כמות ניכרת למדי ואפילו כך הן התמלאו. את הממתקים הבאנו הביתה ובמשמעת הטבעית שהיתה נהוגה לא זללנו כמויות בבת אחת, וכך נשמרנו מתוצאות כגון כאבי בטן. כמו כן התחלקנו בכל עם האח והאחיות. האחיות הרי ביקרו בבית הכנסת בעזרת הנשים, שם היה מספר המקומות קטן מאשר באולם הגברים וכך גם שלל הממתקים לא היה רב כל כך.

  במוצאי החג נהג אבי לפעמים לקחת אותי לבית מדרש ברובע המגורים של יהודי מזרח אירופה, ושם היתה שמחה ללא קץ. האנשים רקדו ושרו, ומדי פעם לגמו משקה חריף. ביטויי השמחה שם  לא היו מאופקים וללא מעצורי "הנימוסים" הנהוגה אצל הייקים.

  שמחת תורה כחג יהודי עם ביטויו היפים והשמחים התקיים בגרמניה בפעם האחרונה בשנת 1938. ימים ספורים לאחר מכן, בסוף חודש אוקטובר, היה גירוש יהודי פולין אל מעבר הגבול הפולני, והרבה מקומות בספסלי הלימוד בבתי הספר היהודים התרוקנו. שם היו יושבים תלמידים אשר כעת גורשו עם הוריהם, אפילו שהם עצמם נולדו בגרמניה ולא ידעו אפילו לא מילה אחת בפולנית. פחות משבועיים לאחר מכן היו פרעות נובמבר 1938, הידועות גם בשם "ליל הבדולח", ויהדות גרמניה כגוף יפה וגאה חדלה מלהתקיים.

עזיבתה של גוסטל ולימודים בשנות העשרה

בגמר הסמסטר (בישיבה מכנים סמסטר בכינוי "זמן", ותקופת החופש בין הזמנים אכן מכונה "בין הזמנים".)  נסעתי הביתה, ביליתי עם המשפחה וגם הופעתי כמשקיף בכיתת בית הספר שם המשיכו ללמוד חלק מחברי לספסל הלימודים.

   ימים מספר לאחר בואי הביתה נפרדנו מאחותי גוסטל אשר קבלה אישור כניסה לארצות הברית. באותה תקופה היה קשה מאד לקבל אישור כזה, ובין היתר נדרשה ערבות של אזרח מדינה זו, שיתחייב לדאוג כספית למהגר הנכנס כדי שזה לא יפול למעמסה על כתפי השלטונות. באמריקה היתה מאז צעירותה אחות של אמי, שרי אדלר, אשר שלחה התחייבות כזו שנקראה AFFIDAVIT. הורי החליטו שראוי שאחותי הבוגרת, אז בת 17 שנה, תהיה הראשונה שתעזוב את גרמניה. ההורים ליוו אותה עד לנמל "ברמרהאפן" בצפון המדינה ואף העלו אותה על האניה, בשנים ההן מערך הטיסות מעבר לאוקיינוס היה עניין מסובך ולא מקובל, והאנשים הפליגו באניות. כנראה שגם להורים זו היתה הפעם הראשונה שהגיעו לנמל ימי והם התפעלו מגודל ומסדורי האניה, - עד אז ראו רק ספינות נהר קטנות ששטו אצלנו על נהר "מיין". בכל אופן, באותה הזדמנות שכחה אמי על האניה את מעיל החורף שלה, וזו היתה אבידה כספית נכרת למשפחה המשוללת פרנסה.

  לקראת שנת הלימודים הבאה ביקש אבי לשלוח אותי חזרה למונטריי, אבל בשיחת טלפון ארוכה סירב ראש הישיבה לקלוט אותי שוב. התברר שהדוד בשוויצריה לא עמד בהבטחתו, ואולי לא היה מסוגל לעמוד בה, ולא סידר את הענינים הכספיים, ולכן הסירוב.

  כעת, חודש מרץ 1938, שנה שתתגלה כשנה מלאת אסונות ליהודים בגרמניה. בינתיים גם חברי לבית הספר סיימו את מכסת הלימודים, כי שנות הלימוד קוצרו מעשר שנים  לתשע. אני כמעט בן חמש עשרה שנה וצריך לעסוק במשהו. במצב רגיל היה נער בגילי מתחיל בחניכות מקצועית אלא הזמנים לא היו רגילים. הוחלט שאמשיך ללמוד בישיבה, הפעם בישיבת "ברויאר" של עירנו. ישיבה זו היתה מסונפת לקהלתנו החרדית. הלימודים כעת היו הרבה יותר למודי נטו מאשר במונטריי, כי חסרה סביבת הנוף הנהדרת וכמובן גם חסרה תחושת החופש שהרגשנו בשוויצריה. אחד המורים היה הרב הדיין ד"ר שלזינגר, יהודי חריף אשר למד שנים רבות בישיבה בליטה. הרצאותיו היו מעמיקות ולא קל להבין. מרצה אחר היה דיין פוזן, הוא היה יותר נוח, פחות מעמיק, אדם נעים סבר ומרצה מעניין. מרצה נוסף, והעקרי אצלנו היה ד"ר ביברפלד. עליו נאמר שעד לגזרות הנאצים שמש שופט בעיר המבורג. ביברפלד זה, כינינו אותו "פיבס" היה גם הוא מעמיק אבל די יבש בדיבורו. שעור היה נמשך שעה וחצי ובמשך כל הזמן הזה הוא עמד ליד דוכן המרצים ולא זז אפילו מילימטר. התנהגות ייקית זו היתה אפילו עבורנו מוזרה והחלטנו לסדר אותו. יום אחד שרר קור אימים, ובאמצע השעור קם אחד התלמידים ופתח את כל החלונות. בגבור הקור בחדר הורדנו את המעילים מהקולבים והתעטפנו בהם. פיבס נשאר עומד, לא זז והמשיך להרצות. כעבור זמן מה לא יכול יותר. בלי אומר ודברים סגר את הגמרא ועזב את החדר. נודע לי שהוא הצליח יותר מאוחר להגר לארצות הברית ושם כיהן כרב בקהלה כלשהי, וכן כתב ספרי היסטוריה של עם ישראל.

ראש השנה ויום כיפור

  שבועיים לפני חג הסוכות חל ראש השנה בראשון לחודש תשרי, שזה באמצע, ולפעמים בסוף חודש ספטמבר, ובעשירי לתשרי היה יום הכפורים. שני חגים אלה גם נקראים "הימים הנוראים".  מספר ימים לפני ראש השנה התחילו ימי הסליחות, כאשר בשעת בוקר מוקדמת הולכים לבית הכנסת לאמירת פיוטי "סליחות" ולאחר מכן התפללו תפלת שחרית רגילה.

  לקראת ראש השנה קשטו את בית הכנסת כולו בלבן. על דוכני התפלה של כל אחד נקבעה מפית לבנה ובתוכה רקום "לשנה טובה". לפני ארון הקודש היתה פרוכת של משי לבן, וארון הקודש בפנים היה מצופה כולו בבד אטלס לבן ובוהק. ספרי התורה עטו שמלה לבנה, עליה היו חושן ויד ומעל לספר היה כתר, כל כלי קישוט אלה הבריקו וזהרו. בערב  ראש השנה, בעת התפילה כאשר נפתח ארון הקודש, היה זה מחזה מרהיב לראות את כל התפאורה הזו.

  בערב החג לאחר שובנו הביתה היתה כמובן ארוחה חגיגית, ובתחילתה אכלנו תפוח טבול בדבש כנהוג גם כאן. התפילה למחרת היתה די ארוכה ונגמרה לקראת הצהרים. הגברים הנשואים עטו כסות לבנה וכולם חבשו כיפות לבנות. שיא התפלה היה בתקיעת שופר, ואצלנו היה "בעל תוקע" מעולה שהשמיע את קולות השופר בצליל נקי ומרעיד. עד 1936 היה זה אדון גולדשמידט, ולאחר פטירתו היה "בעל התוקע" אדון לונץ אשר גם מתקיעותיו התפעלו כולם. איש זה איבד רגל כחייל לוחם עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה, זה לא מנע מהנאצים לשלוח אותו בבוא העת למחנה השמדה. שני בניו, שמעון ויהודה, עלו אתי ארצה.

  בשעות אחרי הצהרים של החג הלכנו לגדות הנהר כדי לאמר תפילת "תשליך", בה מבקשים לזרוק את כל חטאותינו שחטאנו לנהר אשר יובילם לים ושם ייעלמו. בהתגבר ההתנכלויות ליהודים נמנעו יהודי המקום מללכת בהמוניהם לגדות הנהר אלא הלכו בקבוצות דלילות במשך אותו יום ולאחריו, ועד ליומיים לפני שמחת תורה, ביום "הושענה רבה".

  שמונה ימים לאחר גמר ראש השנה חל יום הכיפורים. בערב יום זה התפללו תפלת "כל נדרי". היו אנשים שנשארו ערים כל הלילה ואמרו תפלות ותהילים. למחרת היה יום תפלה ארוך מבוקר ועד צאת הכוכבים. חזנים שונים התחלפו ואת תפילת שחרית התפלל מר זליגמן. איש זה לא היה חזן אבל תפילתו ממש הרעידה לבבות.

  כידוע צמים ביום הכפורים החל משעות אחר הצהרים של היום הקודם ועד לגמר יום הצום. אצלנו היה מנהג יפה, כאשר השמש הכריז בתום תפלת יום כפורים, שתפילת שחרית למחרת תחל בשעה 6.25, דהיינו חמש דקות לפני המועד הרגיל. וזאת כדי לבלבל את הקטגור אשר יאמר לרבונו של עולם שהיהודים התפללו כל היום כדי שימחלו להם, והנה למחרת ממשיכים את הענינים כרגיל. ובכן, הקטיגור לא לקח בחשבון שהענינים לא כרגיל, ומתחילים חמש דקות יותר מוקדם.

ישיבת מונטריי וצי הרכבות הגרמניות

  בימי ששי בערב, לאחר שסיימנו את סעודת השבת ירדנו כלנו בדרך הארוכה לדירת ראש הישיבה, אשר התגורר בדירה מפוארת וענקית לחופי האגם. שם ישבנו מסביב לשולחן. כולנו קבלנו כוס תה, והרבי פתח בזמירות: משובובובובוך חסדך ליובודעבהך וכו' (משוך חסדך ליודעיך) בהמשך הוא דרש על פרשת השבוע. לפעמים היו לו אורחים, אנשים מכובדים אשר עברו את מונטריי והתארחו אצלו. את האורחים הללו הוא ברך במיוחד וספר בשבחי הישיבה.

  בגרמניה לא יכולנו לאכול מאכלי בשר בגלל איסור השחיטה הכשרה. בשוויצריה היה גם כן איסור דומה אבל שם יייבאו בשר כשר מחוץ למדינה, ולכן התפלאנו על המנות הקטנות שהוגשו לנו. רק כעבור עשרות בשנים נודע לי בביקור במונטריי מפי אחד התלמידים לשעבר אשר נשאר באותו מקום, שהמצב הכלכלי של הישיבה היה בכי רע, וזו הסיבה למנות הבשר הקטנות.

  בגמר הסמסטר (בישיבה מכנים סמסטר בכינוי "זמן", ותקופת החופש בין הזמנים אכן מכונה "בין הזמנים".)  נסעתי הביתה, ביליתי עם המשפחה וגם הופעתי כמשקיף בכיתת בית הספר שם המשיכו ללמוד חלק מחברי לספסל הלימודים. בדרך חזרה למונטריי עצרה הרכבת בתחנת הגבול בבזל. אני ירדתי כדי להמיר את עשרת המרקים שלי בכסף שויצרי והשארתי את מזוודתי בקרון. כאשר אך שלמו לי את מעט הפרנקים החלה הרכבת לזוז. אני רצתי והספקתי עוד לעלות על אחד הקרונות האחרונים וכך הגעתי שוב למושב. מסתבר שהבהלה היתה מיותרת, הרכבת רק התקדמה כמה מאות מטרים לתוך שטח שוויצריה ושם עצרה לאותו פרק זמן שהיתה אמורה לעצור. אני אמנם הייתי אמור לעבור לרכבת אחרת, אבל הכרטיסן אמר לי שרכבת זו ממשיכה עד לוזאן, במרחק כמחצית שעת נסיעה ממונטריי. נשארתי לשבת, ירדתי בלוזאן, ותפסתי את הרכבת הראשונה שהמשיכה למונטריי. שם ירדתי והתקדמתי לעבר ספסל ששם המתינו חברים בהתאם לנוהג של קבלת פנים לגבי כל תלמיד. אלה ראו אותי ונדהמו, כי טרם הגיעה הרכבת שבה אני הייתי אמור להגיע, אילו הייתי מחליף רכבות בבזל. בסוף הסמסטר השני חזרתי שוב הביתה ונסעתי מספר ימים בטרם הסתיימו הלימודים, כי אחותי גוסטל היתה אמורה להגר לארצות הברית ורציתי להפרד ממנה. בישיבה גם נהגו ללוות את העוזבים, וככה נלוותה אלי קבוצה של 30 - 35 נערים לרציף ונפנפו לי כאשר הרכבת החלה לזוז. יתר הנוסעים באותו קרון התפלאו על המחווה הזו וביראת כבוד רבה שאלו אותי לפשר הדבר 

ישיבת מוטריי בשוויצריה

זמן לא רב אחרי הבר מצוה שלי הזדמן אלינו אח האם,  דוד גאבר (גבריאל) מבזל, והוא סיכם עם אבי שלאחר סיום כתה ח' אעבור לשויצריה, לישיבה הידועה במונטריי (MONTREUX), הוא ידאג לסדורים הכספיים. אני סבור שהורי היו מעונינים ביציאתי מגרמניה, ובנסיעתי לשוויץ ראו פתח לאפשרות הגירתי. הם עצמם לא יכלו לדאוג לסידורים הכספיים, כי היה אסור להוציא כסף מגרמניה מעל לסכום הפעוט של עשרה מרק לחודש, סכום זה הוענק לי כדמי כיס מידי חודש. מלבד זאת, מצבנו הכספי אז כבר לא היה מאפשר להורים להוציא כסף כדמי לימוד.

  הגעתי למונטריי שבשוויצריה, מקום מדהים ביופיו. מקום הישיבה היה בחווילה קצת מוזנחת אשר בעבר התגוררה בה נסיכה מצרית, שם החווילה היה "וילה קיסיסנה". מקומה היה במורד הר בין כרמי גפנים. לרגלי ההר היה פרוש אגם ג'נבה, בדרך כלל חלק כמו ראי. מסביב היו הרי האלפים הסבויים. רושה דה ניי, דנט דו מידי, ועוד. הלימודים והשעורים היו ככה ככה, נער בן 14 שנה חשב יותר על משחקי כדורגל ועל הנוף המשגע. מדי פעם גם יצאנו לטיולים בסביבה, ובערבים נהגנו לרדת לטיילת שעל שפת האגם, הליכה של כ-  40 דקות. באחד הכוכים בחצר הגדולה של הישיבה עמדה מכונית ישנה ללא מנוע, וללא גלגל הגה. בכל זאת ידענו איכשהו לנסוע בה במורד השביל הפנימי, ואחר כך דחפנו אותה חזרה בכוחות משותפים. לקראת תפלת קבלת השבת נהג לבוא ראש הישיבה, הרב בוצ'קו. הוא הלך לאטו מהעיר התחתית, על ראשו מגבעת צילינדר, וכולו הדרת כבוד. את משרתו כראש ישיבה בצע ללא שכר, עבור פרנסתו היתה לו חנות של לבני נשים. תלמידי הישיבה היו מקבץ מהרבה ארצות. היו מאנגליה, וביניהם בנו של הרב אונדרמן מליברפול, רב שכיהן יותר מאוחר כרבה הראשי של ישראל.

היו תלמידים משוויצריה, באו מפולין, מהולנד ומאיטליה. יעקב, התלמיד מאיטליה היה בנו של יהודי פולני, חסיד אשר ביקר אותו לעתים בישיבה. יעקב עצמו, נער נחמד, התפאר בחברותו בתנועת הנוער הפשיסטי, ונשבע לנו שאין שם אנטישמיות. אני הייתי כמעט היקה היחידי, והרגשתי היטב את לעג הילדים דוברי האידיש מהנער הדובר גרמנית צחה. ראיתי בכך נקמה של יהודי פולין ביהודי גרמניה, כי בגרמניה לא תמיד התייחסנו יפה ליוצאי פולין.  

בימי חג כגון ל"ג בעומר, ימי חנוכה וכדומה, ערכנו טיולים. בל"ג בעומר נסענו לג'נבה ובקרנו בבנין חבר העמים. נסענו להרים ב"לס אונטס" (Les Avantes), שם היו כרי דשא נרחבים עם פריחת נרקיסים. בימות החורף הגענו לשם רגלי והשתוללנו במסלולי מרוצי המזחלות, מרוצי ה"בוב". הבוב הנו מזחלה עם הגה ובמסלול במורד יכולה לפתח מהירות גבוהה. אנחנו אלתרנו לנו בוב כזה על ידי שתי מזחלות. על הראשונה שכב נער על הבטן, לפעמים גם אני, ואת רגליו השחיל בחישוקי המזחלת השניה. על ידי הטיית הגוף היה אפשר לבצע סיבובים נהדרים. על המזחלת השנייה ישבו עוד 2-3 נערים, שעקבי רגליהם שימשו כמעצורים. תוך כדי מעשי השובבות כמובן גם נפלנו עמוק לתוך השלג, אשר נמס על בגדינו בגלל חום הגוף. בדרך חזרה לקראת ערב, המכנסים שנרטבו כך ממש קפאו וכך הגענו חזרה למגורים עם מכנסים קפואים. העיקר, היה כיף.

תוך כדי שהייה בישיבה נערך במונטריי כנס בינלאומי בראשות נחאס פאשה, ראש ממשלת מצרים דאז וראש מפלגת הוואפד. הכנס דן בהסכם בנושא תעלת סואץ. בגמר הכנס הלכנו כולנו, בני הישיבה לכניסת המלון המפואר "בלוו" (Bellevue) וחכינו לצאת ראש הממשלה עם פמלייתו. הם יצאו, ראו את חבורתנו שמנתה כ 35 נערים, והצטלמו אתנו. לאחר מכן עקבנו אחריהם לתחנת הרכבת, שם המתין קרון מפואר מיוחד לראש הממשלה, אשר המשיך את דרכו ללונדון לטקס הכתרת מלך אנגליה. התמונות הוצגו למחרת אצל הצלם והיה אפשר לקנותם תמורת פרנק שוויצרי אחד. אני לא חוננתי בחוש היסטורי, ועשיתי חשבון שבפרנק אחד אפשר לקנות חמש חפיסות ממתקים באוטומט שבתחנת הרכבת. אז מה עדיף?

חוויה אחרת היתה בהפסקת הצהרים. מדי פעם ירדנו את הדרך הארוכה לתחנת הרכבת, ושם בשעה שתים עצרה הרכבת "אוריינט אקפרס" האגדתית ממנה ירדו כל מיני טיפוסים מענינים ואקזוטיים. היו נסיכות הודיות, נשות או בנות מהארדג'ה עם סארי ועם יהלום באף - אז זה היה דבר בלתי מקובל אצל נשות המערב ועבורנו זו היתה חוויה. 

אומנות הבישול והאפייה

בהיותי כבן עשר או אחת עשרה שנה נסעה אמי לבית החלמה יהודי בבד נאוהיים  Bad Nauheim. אמי סבלה מרומטיזם והמרחצאות באותו מקום השפיעו לטובה . במקום היו בתי מרפא ליהודים, בתים נפרדים לנשים, לגברים ולילדים.

  לתקופת העדרותה שהו אצלנו הדודות אננה וביאנקה ובישלו. ביום שבת וראשון חזרו אל דירתן ואחי ואחיותי עברו לגור אצל קרובי או ידידי משפחה, אבי ואני נשארנו בבית. ביום שבת הלכנו לאכול בפנסיון של גב. פון בורג. זו היתה אשה אדוקה מאד, עד כמה שידוע נעלם בעלה או שהסתלק. הקדומת פון הנה קדומת של אצולה, אבל יתכן שהאיש קנה קדומת זו בכסף.  בכל אופו, לאכול "בחוץ" היתה חוויה שלא היינו רגילים לה, ובשבילי זו היתה הפעם הראשונה והדבר סקרן אותי מאד. כמובן שבמקום זה סעדו בעיקר אנשים ונשים מבוגרים ובודדים והייתי הילד היחיד בחבורה.

  למחרת שכנעתי את אבי שאת ארוחת הצהרים אכין בעצמי. מדי פעם נהגנו לאכול דיסת אורז מעורבת עם רסק תפוחי עץ, מאכל טעים, ולדעתי גם קל מאד להכנה. מפעם לפעם הצצתי למטבח כאשר אמי הכינה מאכל זה וחשבתי שאני יודע היטב מה לעשות. לוקחים שתי צלחות מלאות אורז, שופכים זאת לסיר בישול מלא מים, מרתיחים וממתינים עד שהאורז יתרכך. אז שפכתי את הכמות הזו לסיר והמתנתי שהתבשיל ירתח. זה באמת התחיל לרתוח, ועוד איך. הסיר עלה על גדותיו והאורז גלש. מדי פעם סלקתי את הכמות שגלשה וגם הורדתי מהתוכן שבסיר עד שהאורז היה רך, ולכך הוספתי את רסק תפוחי העץ. לא זכור לי אם היה טעם של תבשיל חרוך וגם אבי כנראה לא העיר על כך. אכלנו ושבענו, וכולנו שמחנו כאשר אמי שבה הביתה. נדמה לי שהיא בכל זאת בישלה טוב ממני.

  לא התמחיתי באמנות הבישול והאפייה אבל פעם אחת כעבור שנים ובהיותי כבר בא בימים התחשק לי לאפות עוגת קרנץ כפי שהיה בגרמניה. מצאתי מתכון בספר בישול ונהגתי  ב ד י ו ק לפי ההוראות שם. הבצק תפח בחום של 37 מעלות, צרתי את הצורה והכנסתי לתנור. נראה שמחיצות הפח של התנור חזקות יותר מהבצק, אחרת הבצק הנאפה היה מפוצץ אותן. העסק פשוט תפח והתנפח לממדי ענק והטעם לא היה בדיוק טעם של עוגה טעימה. נראה שהוראות לבד לא מספיקות וצריך גם קצת נסיון ומיומנות. קונדיטוריה לא אפתח.

חגיגות בר המצווה 1939

בר מצוה

  בר מצוה היה אירוע רב משמעותי והוחג בשמחה גדולה. לפי ההלכה היהודית, כאשר ילד מגיע לגיל 13 שנה, הוא עצמו נהיה אחראי לכל מעשיו. עד לגיל זה אביו נושא באחריות לפני הקדוש ברוך הוא. לכן, כאשר ילד זה עולה לתורה בפעם הראשונה, אביו אומר את הברכה "ברוך שפטרני מעונשו של זה".

  שיא החגיגה היה באמת בעלייה לתורה. לשם כך התכוננו אצל חזן הבקיא בקריאת התורה, אצלנו זה היה החזן שטיינברג. לשעורים אצלו הלכנו יחד, ידידי ליאו גוטמן ואני, הרי נולדנו באותו יום וכמובן גם עלינו לתורה באותה שבת, שבת פרשת "נשא". לצד קריאת חלק מהפרשה היו כל מיני הטבות כגון קריאת ההפטרה. החזן קבע שליאו יקרא את ההפטרה. זה לא הפריע לי כי היה ברור שרק אחד מאתנו יכול לבצע זאת. בתמורה בקשתי רשות לשיר את ההקדמה לקריאת התורה, "ויעזור ויגן ויושיע, וכו'" החזן סירב, וזה לא היה מובן לי. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שזה ענין של כסף. משפחת גוטמן היתה עדיין אמידה למדי ויכלה לשלם לחזן יותר מכפי שאנו יכולנו.

  לתפילות שבת וקריאת התורה ביום זה הולבשנו בחליפה כחולה, וכן חבשנו מגבעת כחולה עגולה. מגבעת זו קבלנו בהשאלה ממלתחת בית הכנסת כי היא היתה לשימוש חד-פעמי. כמובן, בדרך אל ומאת בית הכנסת, כאשר רבע עוף כמונו עטור בחליפה מהודרת, עניבה ומגבעת, עצרו בדרך כלל נערים לא יהודים שבדרך ובלעג צעקו אחרינו "יהודי" יהודי".  בבית הכנסת עצמו זכינו לתשומת לב מרובה. זכור לי שמר אדלר אשר עמד שתי שורות לפנינו, הסתובב וצעק לעברי שהשמחה הבאה שלי תהיה חתונה. מי חשב אז על דבר כזה?

  ביום השבת עלינו בחגיגיות לבמה לקריאת התורה. סימנו תפקיד זה, ולמרות שבית הכנסת היה מלא במאות מתפללים לא חשנו את אימת הצבור. לפי הנוהג המשכנו לשהות על הבמה עד להכנסת ספר התורה, כאשר החזן מתפלל תפילות אחדות אחרי גמר ההפטרה. חזן זה היה מר פסחוביץ, דמות מכובדת מאד. מה הופתעתי כאשר באמצע התפילה, בקטע שמתפללים אותו בלחש, הוא החל לדבר אתנו, משבח את קריאתנו, שואל לשלומנו ועוד כל מיני דיבורים בעלמה. אני לתומי חשבתי שבעת התפילה אסור לדבר, ואם דברתי עם חבר זה או אחר נסיתי להסתיר זאת מאחורי כף יד ליד הפה, והנה, האדם שמגלם את סדרי התפלה, הוא עצמו מדבר? חשבתי שזה מוזר. אחרי התפילה חזרנו הביתה ושם הוכנה סעודת הבר מצוה אליה הוזמנו כל הקרובים, והאדם היחיד ללא קרבת משפחה אשר נכח היה חברי הקרוב ביותר, יעקב לבנטל. זמן מה לפני כן הוא עצמו חגג בר מצוה, ואני הוזמנתי לסעודה. אנו באמת היינו חברים קרובים, חברים כמו אחים. יעקב נספה בשואה. הי"ד.