המסע לחיפוש אחותי שרה- חלק א'

לאחר גמר המלחמה, כאשר התברר גודל אסון השמדת היהודים, ולאחדים גם נודע שמי מבני המשפחה שרד, סודר תור פנימי לנסוע לפגישה או לחיפוש קרובים בארץ מוצאם. נסיעה כזו הייתה בלתי רשמית, ונציגי ה"הגנה" סיכמו עם מפקד הפלוגה לא להעניש את אלה שיסעו לפי הסדר זה. היו גם בחורים אשר צורפו לתור מבלי שידעו על קיום בני משפחה, אלה בקשו לנסוע כדי לנסות ולאתר. לי נודע בינתיים שאחותי שרה שוחררה ממחנה הריכוז אושוויץ והיא נמצאת בקיבוץ הכשרה ליד העיר פרנקפורט. שובצתי לתור, אלא נאלצתי להעדיף את הנסיעה ארצה בגלל מחלת אחי וכך החמצתי את המועד שנקבע לי. כעת, לאחר שובי מהארץ שובצתי לתור חדש שיגיע כעבור מספר חדשים. זה לא הטריד במיוחד, כי בהתאם לסידורי השחרור מהצבא הייתי אמור להשתחרר משהו באמצע שנת 1947. האירועים בארץ עימתו את היישוב היהודי עם שלטונות בריטניה. אלה כבר לא סמכו על נאמנותנו והחליטו כעת על שחרור מוקדם, ואני חששתי שלא אוכל לראות את שרה בעודי חייל. מאידך גם לא היה כל סיכוי לנסוע באופן פרטי מארץ ישראל לגרמניה, תחבורה אזרחית סדירה פשוט לא הייתה קיימת. החלטתי לנסוע מיד וללא תור, יהיה מה שיהיה. נסעתי ונעדרתי ארבעה עשר יום, מהם ארבעה ימי נסיעה לכל כיוון, ושהייה של ששה ימים אצל אחותי.

  תחילה זייפתי לי צו תנועה בו צוויתי על עצמי לנסוע לפיקוד המלחמה של "הצבא הבריטי שעל הריין" BRITISH ARMY ON THE RHEIN ׂוחתמתי כקפטן פלוני. חנינו בעיר קפוא CAPUA בקרבת נפולי, והתכנית הייתה לנסוע ברכבת צבאית מנפולי לגבול איטליה-אוסטריה, לעיר וילאך. שם הייתי צריך לעלות על רכבת חופשה אנגלית שהסיעה חיילים לחופשת מולדת. בררתי שרכבת זו יצאה משלוחת מסילה בתוך מחנה נופש בקרבת מקום, ונעצרה בתחנת הרכבת הראשית למספר דקות לשם העלאת צוות עובדי מטבח. משם יצאה דרך אוסטריה לגרמניה ובאזור קרלסרוה עברה לצרפת ומעל מעבורת בתעלת למנש לאנגליה. חשבתי לרדת בקרלסרוה, מרחק כ 200 ק"מ מפרנקפורט ומשם להמשיך ברכבות מקומיות או בטרמפים. בעיקר היה חשוב להגיע לגרמניה תוך כדי מעבר גבול של מדינות ושל אזורי שליטה צבאיים שונים.

  יצאתי לדרך בצהרי יום שבת אחד בחודש מרץ 1946 ברכבת צבאית מנפולי, בגדי ומתנות שונים ארוזים בקרטון. לקראת ערב הייתה חנייה די ממושכת בעיר בולוניה, שהייתה מוכרת לי משהייתנו בה מספר חדשים בשנה הקודמת. קפצתי העירה כדי לקנות מזוודה כי חששתי שהקרטון לא יעמוד בתלאות הדרך. גם המזוודה שהשגתי לא הייתה פאר יצירה, הייתה עשוייה מכעין קרטון לחוץ עם פינות מחוזקות. בחזרה ברכבת היה צריך להתכונן ללינת לילה. כל האזור בסביבה היה בשליטה צבאית של הקורפוס הפולני השני בפיקודו של הגנרל אנדרס, והפולנים היו ידועים כגנבים מעולים שנהגו לגנוב את רכוש החיילים בעת שנתם. מודע לכך, התמקמתי עם מזוודתי מתחת לספסל. כך יכולתי לישון ולמתוח אברים מבלי להתקל בשכנים, המזוודה שימשה לי כרית. התקדמנו צפונה, מזג האוויר נהיה יותר קר וקפוא. בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לוילאך כאשר קור רב שרר בחוץ ומעטה כפור וקרח כיסה את הכל.

תכנית נסיעתי אמנם היה מבוססת על יידע רב שאספתי, אבל לא ידעתי שהרכבת עוצרת בתחנה הדרומית ואילו רכבת החופשה האנגלית תעבור בתחנת הרכבת המרכזית, וזאת בעוד חצי שעה. באותה תקופה לא היו כל אמצעי תחבורה עירוניים, ולהפסיד נסיעה ברכבת החופשה פירושו להפסיד יומיים תוך סיכון להיתקל ב- מ.צ. עם כל הכרוך בכך. נגשתי למנהל התחנה ובדיבור גרמני עם היגוי אנגלי בקשתי הדרכה איך להגיע מהר לתחנת הרכבת המבוקשת. בתקופה זו השתייכנו לחיל כיבוש והשלטונות האזרחים השתדלו להשביע את רצוננו, מה עוד שהדיבור הגרמני שבפי הרשים את האיש. אחרי שהסביר שאין מוניות וגם אין דלק להפעלתן, הוא קרא לאחד היינץ שיביא קטר תמרון (קטר המסיע קרונות ממסילה למסילה) ויסיעני לתחנה המרכזית. נסיעה כזו היתה עבורי חוויה, הן בעצם הסעת קטר רק עבורי והן בעצם נסיעתי בתוך תא הנהג והמסיק. באותה תקופה הסיקו את הקטרים בפחם והמסיק העביר כל הזמן פחם באת גדול לתוך לוע פעור ולוהט, פחם שלקח מקרונית לווי צמודה. זו היתה עבודת פרך ורב המסיקים היו אנשים פשוטים וחסרי השכלה. בזמן ההוא היו הנחיות לא להתידד עם בני העם הגרמני או האוסטרי - -NON FRATERNIZATION ואני כיהודי וכארצישראלי וודאי וודאי לא חפשתי קשר, אבל כמובן נאלצתי להיות חביב כלפי הנהג והמסיק. הנהג שאל אותי מנין היידע הטוב שלי בגרמנית וכאשר השבתי לו שזה מבית הספר, הוא פנה למסיק:

- פריץ, אתה רואה כמה זה חשוב ללמוד טוב?

אנו מכריזים בזאת...

וברוח אירועי יום העצמאות שחל השבוע.. נחזור 66 שנים לאחר

על הכרזת המדינה ביום 14 למאי 1948 ידענו, אבל לא היה לנו פנאי לחגוג. נתקבלה הוראה לנטוש את הר-טוב, יישוב מבודד וללא כל סיכוי לקבלת תגבורת צבאית מול האויב הירדני והמצרי. שלחו לנו כתת סיירים שיובילו אותנו מעבר להרים לפנים הארץ, וכפי שהתברר יותר מאוחר היה צ'יץ, לימים האלוף להט וגם ראש עירית תל אביב, ראש כתת הסיירים. בטרם עזיבה השמדנו כל דבר שיוכל להביא תועלת, את שמיכותינו גזרנו לגזרים. אחרי רדת החושך נטשנו את המקום ולקראת בוקר הגענו לכפר אוריה. בכל אופן, המצרים הודיעו לאחר יום או יומיים שכבשו את המקום לאחר קרבות קשים. אחרי חופשה קצרה צורפנו לחטיבת גבעתי, ובקרבות חטיבה זו עברתי את מלחמת השחרור.

    ברור שלקראת, ובעת הכרזת המדינה חשנו בלב את אותה השמחה ואותה התפעמות,  אבל גם דאגה שחשו יתר האזרחים היהודים של מדינתנו, גם אם לא יכולנו לשמוע את הרדיו או לקרא את העיתונים של אותם ימים.

  להלן כותרת עיתון "הארץ" מיום הכרזת המדינה שהיה ביום ששי, ומימי ראשון ושני שלאחריו:

  יום ו' ה' אייר תש"ח  14.5.1948

             ·  היום יוכרז על הקמת המדינה.

             ·  הלילה פלישה ממצרים.

             ·   הלגיון הערבי פרץ לכפר עציון.

             ·   כוחות ה"הגנה" ביפו . נציגי הערבים חתמו על תנאי הכניעה.

             ·   נפסק ההסגר הבריטי על החופים. (עד אז שמרו אניות צי בריטיות שלא תבאנה אניות מעפילים, וזה נפסק כעת).

             ·  מאמר מערכת: היום הרת עולם לישראל.

             ·   קאטאמון נכבשת - ירושלים משתחררת.

             ·   נמשך הקרב לשחרור הדרך מירושלים לתל אביב.

             ·   הוקם דאר עברי.

 

  יום א' ז' אייר תש"ח  16.5.1948

             ·  מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל.

     במעמד חברי מועצת העם וקהל מוזמנים ולקול שירת "התקווה" הוכרז על עצמאות העם

     בארצו והקמת הממשלה הזמנית.

             ·  יצא הנציב העליון האחרון.

             ·   הוראות התגוננות מפני התקפות מן האויר.

             ·  הופל מטוס ממרעישי תל אביב ושני נפגע.

             ·   כוחות פולשים חדרו לארץ מצפון ומדרום וממזרח. הרעשות אויר על ישובי ספר.

             ·   מות גיבורים של אנשי כפר עציון.

 יום ב', ח' אייר תש"ח 7.5.1948

            ·  ווייצמן הנשיא הראשון של מועצת מדינת ישראל.

חזרה לפלוגה מהחופשה וההתנקשות ברודף היהודים

עברה שנה.

שנה שבה סבא לא התקשר לאחל לנו כל שישי שבת שלום. שנה שבה לא עשינו סדר פסח כל משפחת אילון כי לא היה מי שינהל את הטקס, ואת האמת.. היה לכולנו קשה לעשות את הסדר בלעדיו.

שנה שבה לא סיפרנו את חוויותינו לסבא ולא היה לנו עם מי להתייעץ.

שנה.

מחר נפגש כולנו בקבר של סבא. אבל האזכרה היא סימלית. כי כולנו זוכרים אותו כל יום, כל היום.

ובחזרה לסיפור החיים-

כעבור זמן מה הסיעו אותנו לפורט טואפיק ליד העיר סואץ במבואות הדרומיים של התעלה. עלינו על אנייה אשר החזירה ארבעת אלפים שבויים איטלקים ממעצרם בהודו. כעת היינו אנחנו הארצישראלים, חיילים מועדפים. אלפי השבויים היו דחוסים בסיפונים השונים, ואילו אנחנו כחמישים ארצישראלים, חילקנו את הסיפון המעולה, סיפון השמש, יחד עם מספר גנרלים איטלקים.  האווירה היתה נעימה אבל הסגל האנגלי לא ויתר על גינונים. בלילות הציבו אותנו לשמירה לפני תאי הגנרלים, אם כי לא ברור למה אלה היו מעוניינים לגרום בעיות. הם הרי הוחזרו לבתיהם. אחד מאתנו, מנחם הרמן ז"ל שכעבור שנים נפגשנו יחד במקום עבודה, היה ונשאר ליצן. אמרו לו לשמור, והוא החליט לשמור לפי כל הגינונים שלימדונו בבסיס הטירונות. נעול בנעלים ממוסמרים הוא צעד בצעד צבאי רועם לפני דלת תא אחד הגנרלים ולא איפשר לו לישון. לאחר זמן מה יצא שרת הגנרל ובקש מנוחה בשביל אדונו, מנחם אפילו לא התייחס אליו. כעבור זמן נוסף יצא הגנרל בכבודו ובעצמו, לבוש פיג'מה ועל ראשו כומתה צבאית, והתחנן לשקט. מנחם השיב לו באנגלית: "אתה אדוני, שתוק!"

  בהפלגתנו עברנו את תעלת סואץ, את פורט סעיד בקצה הצפוני, ומשם הפלגנו חזרה לאיטליה, עד טרנטו, שם נפרדנו מאותם האיטלקים שהתיידדנו אתם, וירדנו לחוף.

  ללא שהות נוספת עלינו לרכבת שהובילה לפני כן חיילים לנמל טרנטו וכעת חזרה ריק לצפון. כעת, בסוף חודש ינואר שרר קור אימים והשתדלנו להצטופף בתאים בודדים כדי לא לבזבז את חום גופנו. בתחנות שונות ירדנו עם המסטין לקטר (אז היו קטרי קיטור) ובקשנו מנהג הקטר מעט מים חמים מדוד הקטר, מזה הכנו תה. אחרי נסיעה קשה של כעשרים וארבע שעות הגענו לבולוניה, וחזרה לפלוגתנו.

  החיים בפלוגה התנהלו על מי מנוחות ולא היה הרבה מה לעשות. בערבים נהגנו לנסוע העירה ולבלות באחד מבתי הקפה, שם גם נגנה תזמורת והיו ריקודים, אם כי לא הצטיינתי דווקא בריקוד. מספר בתי קפה ומסעדות סיגלו לעצמם כמה מלים בעברית וכמובן שזה היווה מקום משיכה עבורנו. שם גם ביקרו פליטים יהודים ממזרח אירופה אשר הגיעו למקום זה, ובחלקם הקטן עסקו במסחר.

תוך כדי שהייה בבולוניה נודע כי בקרבת רימיני מתגורר בעל אחוזה , אשר רדף יהודים, ואולי גרוע מזה.  המוסדות המתאימים בארץ ישראל החליטה שיש להתנקש בו.

  שנים או שלשה חיילים אשר משימה זו הוטלה עליהם, נסעו לשם בטנדר של הפלוגה אשר על דלתותיו  סמל היחידה. לא ידוע לי מה היו ההכנות ואם קבלו תכנית פעולה מהארץ או היו צריכים לאלתר. בכל אופן, בבואם ליעדם עוררו את חשדו של הפשיסט אשר הזעיק את המשטרה הצבאית. גזרת רימיני הייתה בשליטת הקורפוס השני של צבא פולין בפיקודו של הגנרל אנדרס, קורפוס שאנשיו היו ידועים כאנטישמים.

  אנשי המשטרה הגיעו ודרשו מנוסעי הטנדר להלוות אליהם למפקדתם. אחד הפולנים נכנס לתא הנהג והשני עלה על הארגז האחורי של אותו טנדר מפלוגתנו. זה שנכנס לתא אולץ באיומי אקדח להימלט, והנהג הזניק את המכונית במהירות מירבית. חיילינו מאחור אילצו את הפולני שם לקפוץ מיד מהרכב, ובקפיצה אומללה הוא נהרג.

  שלטונות הצבא ערכו כמובן חקירה ופלוגתנו אותרה על סמך סמל הזיהוי שעל דלתות המכונית, למזלנו כנראה לא איתרו את מספר הרישוי שעל הרכב. אנחנו בבסיס לא ידענו כלום. למחרת בבוקר סופר לנו על האירוע והועמדנו למסדר זיהוי בפני חיילי המשטרה הצבאית האנגלית בלווי אותו פשיסט בעל האחוזה אשר עברו בין שורותינו. קשה לתאר את רגשי ההשפלה שהרגשנו כאשר הועמדנו כפושעים למסדר זיהוי על ידי אזרח מדינת אויב שנוצחה ונכנעה, ואותו אזרח חשוד כפושע מלחמה. האנגלים היו בעלי הופעה מפחידה, גבוהים, רחבי גרם ופרצופי בולדוג. הפשיסט אף הוא גבוה, רחב גרם, ועל ראשו כובע בורזלינו חום שמוט קדימה.

  בחורינו לא נתפסו. מיד עם שובם מהמשימה הם נשלחו לרומא ואנשי ר.ט.או  RTO ארצישראליים (חיילים מפלוגת הנדסה אחראים לתנועת הרכבות), הטביעו על אישורי החופשה שלהם חותמת עם תאריך של יום קודם לניסיון ההתנקשות. באניית החופש הראשונה הם נשלחו ארצה במסגרת LILOP - (Leave In Lieu Of Liap. ליאפ הייתה חופשה שזכו לה חיילים אשר שרתו שש שנים מעבר לים. בתום מלחמת העולם השנייה ניתנה חופשה כזו גם לחיילים אשר שהו פחות מזה מעבר לים, וזו כונתה לילופ, דהיינו "חופשה במקום ליאפ").

  נראה שפשלות לא הומצאו בסוף שנות התשעים של מאה זו.

המלחמה נגמרה ועכשיו אפשר לצאת לחופשה בארץ ישראל

  לקראת סוף שנת 1945 ניתנה אפשרות לצאת לחופשה בארץ. רוב החיילים לא היו מעוניינים בכך, הם היו רווקים והחיים באיטליה, במיוחד אחרי המלחמה היו חיים טובים ונוחים. אני בקשתי לנסוע ארצה בגלל מחלת אחי יהודה ז"ל. את קבוצתנו, המיועדת לחופשה בארץ, העבירו תחילה לבסיס מעבר בטרנטו, בדרום איטליה. שם המתנו מספר ימים עד שהזדמנה אנייה שהפליגה לאלכסנדריה. באנייה זו תפסנו מקום במידת האפשר, הכל היה דחוס. היו בה חיילים שנשלחו למזרח התיכון, היו אנגלים מאנשי המשטרה הארצישראלית אשר חזרו מחופשת מולדת, והיו פליטים ממלטה אשר חזרו מאנגליה, לשם נמלטו מעצמת ההפצצות על האי שלהם. באלכסנדריה עלינו לרכבת לקהיר, ושם עברנו לרכבת שהביאה אותנו לבסיס בצריפין, שם קבלנו אישורי חופש.

בתקופת המנדט, תקופת השלטון הבריטי היה שרות רכבות סדיר בקו חיפה-לוד-קהיר, ולי יצא מספר פעמים לנסוע בקו זה. נסיעה רגילה ברכבת נוסעים הייתה נמשכת כשמונה שעות, אבל לרוב הרי נסענו בהסעה צבאית - וזה סיפור אחר.

לאחר עגינת אוניתנו  באלכסנדריה הוסענו ברכבת המצרית לקהיר. שם הועלנו על רכבת משא אשר הטלטלה כעשרים וארבע שעות עד הגיעה ללוד. ישבנו על רצפת הקרונות עם הרגלים החוצה והנוף המדברי עבר לאט לאט לידנו. אני מניח שגם אכלנו, אבל לא זכור לי אם היו אלה מנות מוכנות או שעצרנו פה ושם כדי שיאביסו אותנו במטבח צבאי. בשעות דמדומי הבוקר עצרנו מספר שעות בתחנת עזה. זו היתה תחנה חשובה והומה. קטרי הפחם והנפט שהיו נהוגים אז חוממו לקראת הנסיעה היומית ובחלקם עמדו מתחת לברזי מים ענקיים לשם מילוי דודיהם. בכל אופן, איכשהו הגענו לתחנת לוד ושם כל אחד כבר מצא את דרכו ליעד החופש.

   כעבור חודש ימים התייצבנו לשם נסיעה חזרה למצרים ומשם הפלגה לאיטליה. נסיעה זו בוצעה ברכבת נוסעים רגילה. מולי בתא ישב סמל מחיל ההנדסה הארצישראלי, אדם נחמד ומאד חברותי. בהגיענו לקהיר היה עלינו לנסוע למחנה המעבר "עבסייה", נדמה לי שבקרבת פרבר העשירים הליופוליס. הסמל היה כה נחמד ואדיב שהזמין אותי למונית אותה זימן על חשבונו לשם נסיעה למחנה. רק יותר מאוחר התברר לי שהמזוודה אשר ברשותו הכילה חשיש, ואני חרד לחשוב מה היה קורה אם היו תופסים אותנו. האם ייעד אותי בתמימותי כשעיר לעזאזל?

במשך חודש החופש טפלתי בסידורים הנחוצים בקשר לאחי יהודה ז"ל. במדים שלנו עם המדליות ותגי השרוול הלא מוכרים בארץ (תג שרוול של המחנה החמישי האמריקני עוררנו תשומת לב והיחס אלינו היה מחמיא. כעבור חודש ימים התייצבנו חזרה בבסיס בצריפין, ושם הצטרכנו לשהות חודש ימים באפס מעשה ובעבודות רס"ר. תוך כדי כך גם הכרזנו על שביתת רעב כהזדהות עם היישוב היהודי בארץ אשר לחם באנגלים והכריז על שביתה. לאחר מכן הועברנו למחנה עבסיה ליד קהיר. שם שוב שהינו באפס מעשה, אלא הקצין הממונה, סגן מצבא יוון, והסמל האנגלי התנכלו לנו. החלטנו לשים לזה קץ, ובאחד הערבים הרטבנו את שמיכות הסמל בפלט נוזל מגופנו, עמדנו בתור כדי להשתין לתוכן. חזרנו לאהלנו לישון, ובאמצע הלילה הופיע הקצין היווני ושאל במגומגם אם ראינו איזה ערבי  ששפך מים לשמיכות הסמל. החברה האלה כנראה סבלו מאף סתום אם חשבו שזה מים, או שהתביישו להודות שמישהו השתינו להם על… בכל אופן, מאז נגמרו ההתנכלויות והסמל התרחק מאתנו. בילינו את הערבים בקהיר והרבינו לבקר במועדון החיילים העברים, מועדון "מנורה" אשר יהודי המקום העמידו לרשותנו, ודודות רחמניות הנעימו את שהותנו. ארוחה דשנה שם, המוגשת בכלים נקיים, עלתה שמונה גרוש, וזה היה מעט מאד אפילו במושגים של אז.

אחי יהודה ז"ל היה חולה ורציתי לבקר אותו תוך כדי השהייה במחנה המעבר במצרים. בקשתי, וקבלתי אישור חופשה לקהיר. על האישור הזה, ה"פס" היה כתוב היעד CAIRO. מאותיות אלה הצלחתי ליצור את היעד PALESTINE. הזיוף הצליח למדי ועברתי בסדר את בקורת הש"ג (מ"צ). מחיר הנסיעה מקהיר לחיפה היה 1.04 לירה (לירה אחת ועוד ארבעה גרוש), שרציתי לחסוך. בהגיע מבקר הכרטיסים הצבעתי על קרון אחר בטענה ששם יושב רב סמל אשר דאג לסידורים. מבקר הכרטיסים הכיר תכסיס זה, כעבור זמן מה הוא חזר וביקש את הפרטים האישיים שלי. לא יאומן, אבל כעבור 2 - 3 חדשים, בהיותי באיטליה, נתבשרתי שממשכורתי מורידים 1.04 לירות עבור הנסיעה. בכל אופן, הגעתי לחיפה ומשם נסעתי לבקר את אחי. בדרך חזרה הגעתי בשעה היעודה לתחנת הרכבת המרכזית בחיפה, בדרך העצמאות - אז שם הרחוב היה רחוב המלכים. כרבע שעה לפני מועד צאת הרכבת נודע לי שהיא כלל לא עוצרת אלא נוסעת הישר מהתחנה הישנה, התחנה המזרחית. לקחתי את הרגלים לידיים ותוך דהירה מהתחנה המרכזית לתחנה הישנה הגעתי בעוד מועד. אחר כך התנשפתי כהוגן, והפעם אפילו שילמתי סך 1.04 לירה דמי הנסיעה. הגעתי בשלום בחזרה למחנה המעבר, והפעם ללא חסדי סמל אשר הבריח חשיש.

עדיין בצבא הבריטי- תיירים באיטליה, מונקו ובצרפת של אחרי המלחמה

[זהו הפוסט ה 51 שמתפרסם מאז שהחל מפעל ההנצחה הזה, לאחר פטירתו של משה ז"ל.
בימים אלה חל יום השנה לפטירתו. האזכרה תתקיים ביום 4.5 בשעה 16:00 בשער אורן בכפר סמיר]

ביחד עם עשרה חברה מאתנו (כיתה), הועברנו לעיירה בקרבת פדובה בשם אלטיקיירו קרוצ'ה .

  תוך כדי שהייתנו במקום התידדתי עם כמה מחברי הקהילה היהודית של פדובה, ובמיוחד עם הרב הנחמד ד"ר פאולו נסים. הוא הטיף לציונות וליד בית הכנסת קיים חוג לציונות בו השתתפו מצעירי המקום. ביניהם היה סטודנט לרפואה בשם קלברזי, לימים פגשתי אותו כרופא גדודי בגדוד 51 של חטיבת גבעתי. לעתים השתתפתי בחוגים אלה. יום אחד נודע לי שהרב ואשתו זוממים לשדך לי את אחות האישה, זו הייתה אולי בחורה נחמדה אבל בטח לא הייתה זוכה בפרס מלכת היופי. הבהרתי חד משמעית שאין לי ענין במצוות הכנסת כלה.

  פדובה נמצאת בקרבת ונציה, וחופשות קצרות נצלנו בנסיעה לשם. ונציה דאז כמובן לא הייתה מוצפת תיירים ויכולנו להתענג בהפלגות גונדולה אשר הגונדוליירים בצעו ברצון תמורת קופסת סיגריות או קופסת שימורים. במורנו ראינו עבודות זכוכית, איך בסבלנות טוו חוטי זכוכית מעל להבת גז. בקיצור, היה נחמד.

בקיץ שנת 1945 כאשר חנינו בבולוניה, זכיתי בחופשה רגילה לבילוי בבית נופש צבאי בפירנצה. נסעתי לשם עם חבר לפלוגה בשם מויל. המקום היה נחמד, האוכל טוב, אבל בסך הכל היה זה בסיס צבאי ורצינו להתרחק קצת ממסגרת זו. חברי ואני יצאנו לדרך בטרמפים צפונה, לכיוון דרום צרפת. הנסיעה ארכה כיומיים ונסענו לאורך הריביירה האיטלקית בתוככי נוף מדהים ביופיו. לקראת סוף הנסיעה עברנו את מונטה קרלו שבמונקו, וזמן קצר לאחר מכן הגענו לניצה. שטח זה היה בידי הצבא האמריקני ובהתאם לכך היה אושר עצום של  מתקני בילוי ובידור. בשטחים שבשליטת הצבא הבריטי לא סבלנו מחסור אבל הכל היה עניני. ואילו כאן, בשטח האמריקני הייתה השתוללות של פאר ולוקסוס. העיר הייתה מוארת בשלל צבעים ומדי פעם הוארו השמים בזיקוקין די נור. בבואנו השעה הייתה מאוחרת וכבר לא יכולנו לפנות לקצין העיר למציאת מקום לינה. מצאנו איזה מלון צנוע, ומיד לאחר רענון במקלחת יצאנו החוצה. כל העיר הייתה כעין מגרש בילויים ענקי. את רוב שעות הלילה שוטטנו לאורך חוף הים. למחרת בבוקר סעדנו את ארוחת הבוקר במסעדת חיילים שלשם כך הוחרם מלון "נגרסקו", המלון המפואר ביותר שבעיר ואצל קצין העיר קבלנו גם חדר מגורים באותו בנין.

לצערנו החופשה הייתה קצרה ונאלצנו לצאת כעבור יומיים בדרך חזרה לפלוגתנו שבאיטליה.

תמונה זו, מתוך ספרו של שמואל נאמן, ארץ ישראל מבפנים ומבחוץ. סם ז"ל, מייסד מוסד נאמן היה, כזכור מפקדו של משה בצבא הבריטי (http://www.neaman.org.il/המייסד )

ועוד משהו, שממש אי אפשר היה להתאפק.
קסדה בריטית ממלחמת העולם השניה, מעוטרת בשערי עיתוני TIME מתקופת המלחמה, מטופלת בידיו האמונות והאומנותיות  של הדר אלמוג http://is.gd/hadaralmog

 

חזרה לגרמניה שלפני המלחמה. ליל סדר במשפחת הירשברג.

ארבעה שבועות לפני הפסח החלו בבית בניקיון יסודי של כל מערכות הדירה, הריהוט והכלים כדי לבער כל פירור חמץ. בערב שלפני ערב הפסח נערכה "בדיקת חמץ", כאשר אבא בליווי הילדים הצטייד בנר דולק ובנוצה, וכך חיפשנו מתחת לארונות, למזנון ולמטה, ובכל פינה נסתרת אחרי פרורי לחם ודברי מאפה שאולי נשתכחו. מה שנמצא נאסף עם הנוצה, ולמחרת בבוקר נשרף בטקס "ביעור חמץ".

 זמן מה לפני הפסח גם קנינו את המצות הדרושות. התיישבנו מסביב לשולחן ובדקנו אותן אחת לאחת לשלמותן. אם השוליים היו מקופלים או חתיכה כלשהי נדבקה על המצה, הרי שברנו וסלקנו קטע זה, מחשש שאפיית היתר שם גרמה להחמצתו. המצות שעברו בדיקה נשפכו לתוך ציפוי כרית נקיה ונשמרו עד בא החג. ימים ספורים לפני החג גם הוצאו כלי האוכל המיוחדים, סירים ומחבתות, צלחות וקערות וסכו"ם. כמובן שכלים אלה נשמרו בקפדנות כדי שחמץ לא יגיע אליהם.

 בערב הפסח לאחר שעות הבוקר כבר היה אסור לאכול לחם, מאידך, עוד לא אכלו מצות כדי לשמור את טעמם לליל הסדר. לארוחת הצהרים קבלנו כרוב חמוץ ונקניק כבד, ואת הארוחה סעדנו בפרוזדור ולא בסלון. בסלון הכינה אמא את שולחן הסדר החגיגי.

ליל הסדר היה כמובן שיא לכל ההכנות. בחו"ל היו חוגגים שני לילות סדר, האחד בערב החג הראשון והשני בערב שלאחריו. שולחן הסדר היה מסודר בחגיגיות רבה כאשר פריט הפאר היוותה קערת הסדר. זה היה מבנה כסף מעוצב בעל שלוש קומות. כל קומה היוותה תא אליו הוכנסה מצה שמורה. למעלה סידרו את הביצה, המרור, החרוסת, הזרוע, כרפס והחזרת. מסביב לקערה היה וילון רקום, כעין פרוכת, אותו הרימו לפי הצורך כדי לגלות את המצות.

טקס הסדר התחיל בקידוש ונמשך כפי שידוע לכולנו. הילד הקטן שבמשפחה שאל את "מה נשתנה". כל קטע נקרא באיטיות, ואבא ואנחנו הוספנו הסברים וסיפורים כפי שידענו. קריאת ההגדה לוותה בהרבה שירים וכל זאת נמשך שעות מספר, לסעודה החגיגית הגענו בערך בשעה אחת עשרה בערב. בגמר קטע הקריאה ולפני החלק האחרון של שירי ליל הסדר, הלך אחד הילדים כדי לפתוח את דלת הכניסה לקבלת אליהו הנביא. תמיד הלכנו די מפוחדים וחשבנו שכאשר נפתח את הדלת אולי יעמוד שם אליהו הנביא עטור בזקן לבן ולא נדע מה להגיד לו.

אחרי הארוחה כבר היינו די עייפים, מה עוד שלפני כן שתינו יין, אבל מחזור השירים שוב העיר אותנו, והסדר נמשך עד לאחר חצות. למחרת בשיחות ליד בית הכנסת נשמעו האנשים לשאול זה עד זה עד איזו שעה נמשך הסדר, ואנחנו הילדים, בבואנו לבית הספר אחרי החג התפארנו אחד לפני השני על אורך הסדר שנמשך עד אחרי חצות, וכל אחד, כמובן, הוסיף עוד בלופים כדי להרשים.

  ליל הסדר השני נחוג באותה צורה, אבל החגיגיות כבר היתה פחותה כי החידוש חלף. ביתר ימי חול המועד וימי החג האחרונים נהנינו ממאכלי הפסח המיוחדים. שתינו קפה אמיתי, כי כל יתר ימות השנה הסתפקנו בתחליף קפה העשוי משעורה קלויה. את הקפה המתקנו בקוביות סוכר ולא בסוכר תפזורת. בקיצור, חג הפסח היה אירוע שגרם לנו לתחושה נעימה מכל הבחינות. אינני יודע אם אמא נהנתה באותה מידה, היא הרי עבדה בפרך כדי לנקות את הבית לקראת החג, ובחג עצמו היתה עסוקה בהכנת תבשילי הפסח המיוחדים. במוצאי החג נארזו כלי האוכל ואופסנו עד לשנה הבאה. בכל אופן, לאחר שמונה ימי הפסח כפי שנחוגו בחו"ל, שמחנו לאכול שוב לחם.

 

סיום המלחמה והשהות ליד פדובה

המלחמה באירופה נסתיימה עם כניעת הנאצים ביום 8 לחודש מאי 1945, ואילו באיטליה נכנע האויב כבר יום קודם, ב 7 למאי 1945. קשה לתאר את השמחה וההתפעמות שאחזו בנו, הרי נגמר פרק של מועקה בן שש שנים. אמנם, בשנתיים וחצי האחרונות כבר היה ברור שבנות הברית ימגרו את החיה הנאצית אבל עדיין היה חשש שהם ייצרו נשק סודי כלשהו. כמו כן, בחורף של שנת 1944, לאחר הפלישה לנורמנדיה, הם הצליחו להכות באמריקנים במה שנקרא "קרב הבליטה". על לונדון הם שגרו נשק חדש בצורת 1V שנקרא גם "פצצה מעופפת" ואחר כך שגרו טילים שכונו 2V. האות V היה קיצור למלה הגרמנית Vergeltungswaffe - שפרושה "נשק תגמול" או "נשק נקם". בכל זאת לא פקפקנו בניצחון הסופי שזה עתה בא.

  השמחה הייתה רבה אבל גם מאופקת, כי להרבה מאתנו היה חשש כבד שאת בני משפחותינו היקרים כבר לא נזכה לראות. גם עוד לא ידענו איך להתארגן לצורך חיפוש קרובים, ובאם נמצא, איך נצליח להעלותם ארצה כאשר קיימות מגבלות "הספר הלבן" של האנגלים.

  את יום גמר המלחמה חווינו בעיירה חמודה בשם PIACENZA לחופי הנהר PO. לידנו חלפו משאיות עם המון שבויים גרמנים, ואלה בעצמם נהגו בכלי הרכב  שלהם. כמה מהמשאיות נשאו מטען של בחורות גרמניות במדים. מפיאצ'נצה עברנו לבולוניה וזה דמה יותר למחנה נופש מאשר לבסיס צבאי. עסקנו בתפקידים שונים, בין היתר נסעתי לעתים למילנו המרוחקת כדי לקבל שם בשעה אחת לאחר חצות את העיתון הצבאי, ה UNION JACK וחבילות של עיתון זה הובלתי לקצין העיר בבולוניה. זה היה תענוג עילאי לדהור בכבישים נהדרים אבל ריקים, מרחק נסיעה של יותר מחמש שעות רצופות, ובמהירות הרבה מעל למותר.

  תוך כדי שהותנו בבולוניה ועוד לפני כן באזור פירנצה באנו במגע עם פליטים, שרידי השואה. בחלקם היו אלה אנשים ששוחררו ממחנה המעצר בדרום איטליה, וכמו כן היו בחלקם תושבי צפון איטליה אשר השואה באה עליהם לאחר כניעת איטליה והשתלטות הגרמנים והפאשיסטים על צפון המדינה. רבים מהם שהו כעת במחנה הפליטים במודנה, שם היה לפני כן מחנה איסוף ליהודים בטרם שילוחם לכליון.

  ביחד עם עשרה חברה מאתנו, כיתה, הועברנו לעיירה בקרבת פדובה בשם אלטיקיירו קרוצ'ה ALTICHIERO CROCE. שם שיכנו אותנו באחוזה של אציל איטלקי, בה היו באותה עת הבן ושתי אחיות. נזהרנו מלנסות ולפלרטט איתן. אציל או לא אציל, האיש לא בחל בעסקי השוק השחור, ותמורת בנזין שהשארנו לו הוא שילם את המחיר שרווח בשוק השחור. יתר על כן, בעסקים הלא ישרים האלה הוא התנהג ביושר רב. על מושב המשאיות השארנו לו בערב פתק כמה ליטר מותר לו לשאוב מהטנק ובעניין זה הוא לא רימה אותנו. מה כן העלה את חמתו? אחד הבחורים הביא לימי סוף השבוע חברה איטלקיה לצורך בילוי. האיש רתח וטען שאנו מקלקלים את אחיותיו. התלונן אצל קצין העיר ואנו הועברנו למגורים יותר עממיים.