הנסיעה ברכבת הטרנס אטלנטית עם זמרת האופרה הכושית

   בשנת 1963 נשלחתי לגרמניה כעובד מושאל ל"מוסד". אין כאן המקום לתאר את אופי העבודה. רק זאת אציין, שעבדנו קשה מאד אבל היה סיפוק, כי תוצאות עבודותינו ביחד עם עבודות גופים בטחוניים אחרים עזרו להבטיח את בטחון מדינתנו. משרדנו היה בקומה העליונה של נציגות ישראל, כמובן בשם אחר. לא יכולתי לספר לילדים, לאשר וליוסי במה אני עוסק, כי הם היו ילדים קטנים ולא יכולנו להבטיח שמירת סודיות. 

    דצמבר 1964. תוך כדי שהות בשליחות בגרמניה היו הרבה נסיעות. באחד הימים, לאחר תום יום עבודה רגיל נסעתי בתפקיד לפרנקפורט ולמחרת בבוקר היה עלי לחזור השכם לקלן לתחילת יום עבודה סדיר נוסף. הרכבת הראשונה בבוקר הייתה TEE (טרנס-אירופה-אקספרס), שיצאה בשעה 06.06 ואמורה להגיע לאחר כשעתיים ורבע לקלן. זו רכבת פאר, מחיר הנסיעה בה יקר מאד. יש בה שרותי דיילות, מזכירה ותוספות לוקסוס למיניהן. לרוב יש בה סוג נוסעים מסויים מאד. משפחות בנסיעה לחופשה לא משתמשים בה בגלל היוקר, אנשי עסקים אשר יעדם רחוק, לרוב טסים. אם כן, רוב הנוסעים הם אנשי עסקים אשר יעדם בטווח מספר שעות נסיעה, וברכבת הם יכולים לעבוד על מסמכיהם, לכתוב ולהכתיב מכתבים, לקיים קשר טלפוני (באותה תקופה עוד לא היה פלאפון), ועוד. נוסעים אלה היו לרוב מצליחנים, אנשים בגיל 40 - 50 שנה. כל התאור הזה רק בא להביא למסקנה, שנוסעי רכבת זו בתחומי גרמניה, היו בתקופת הנאצים בדמי ימיהם, צעירים ולבטח גם שאפתנים. סביר להניח איפוא, שרובם גם היו חברי המפלגה הנאצית.

  זו הסיבה שחיפשתי תא ללא נוסעים או לכל היותר עם נוסע בודד, ואני הייתי מתיישב בכורסה מול הנוסע האחר וללא צורך להתחכך באותו "גרמני טוב", רווי שביעות רצון עצמית, ובעל עבר מפוקפק. גם אני נראיתי די דומה להם, כבן 40 שנה, לבוש חליפה נאה, מעיל עליון חורפי ומגבעת, ותיק מסמכים בידי. עברתי בפרוזדור מתא לתא, היו מקומות בודדים פנויים, אבל כולם בשכנות לנוסע אחר, עד שבסוף אחד הקרונות נמצא תא בו ישבה אישה שחורת עור, וללא נוסעים נוספים.

  נכנסתי, התיישבתי ממול, וכנהוג שם, לא החלפנו דברים. כעבור מספר דקות הוצאתי חוברת אנגלית "רידרס דיג'סט", ואז הגברת חייכה ושאלה אם אני דובר אנגלית, והשיחה החלה. זו הייתה פלישה ווטר'ס Felicia Wuthers, זמרת אופרה משיקגו. היא התגוררה אז במינכן והופיעה בבית האופרה המקומי. בזמנו נישאה ליהודי הונגרי אשר ברח למערב בעת המרד בשנת 1956, וגם תפקד כאמרגן שלה. בינתיים הם התגרשו אבל הוא המשיך בניהול עסקיה. כעת נסעה זמרת זו לקלן, לאולפן תחנת השידור המערב-גרמנית לשם הקלטת האופרטה "העטלף" שכנהוג הוצגה בטלוויזיה בפרוס השנה החדשה. אני מצדי סיפרתי לה על ישראל, והשיחה קלחה. בערך בשעה 7.00 בבוקר החלטנו לעבור לקרון המסעדה כדי לאכול ארוחת בוקר. במעבר הדלתות בצעתי תרגילי נימוס אלמנטריים, פשוט פתחתי את הדלת ונתתי לה לצעוד לפני. ליד שולחן האוכל גם הזזתי לה כיסא מתחת לישבן - כל אלה תרגילי יסוד בשעורי נימוסין.

  אלא, כאן קרה דבר מדהים.

  "גרמנים טובים" עמדו בפרוזדור והתכוננו גם הם ללכת לכוון קרון המסעדה. הם ראו איך אני, לכאורה גם כן "גרמני טוב", מתייחס בכבוד ובנימוס כלפי אישה כושית, מבטם הביע פליאה, סלידה ובוז. לעולם לא תיארתי לי שלעיניים שפת דיבור וביטוי כאלה, לא היה כל ספק שעיניהם אמרו: "איך גרמני טוב יכול להזדהם בקשרים עם כושית". זו הייתה גרמניה, כעשרים שנה לאחר התבוסה, אחרי תקופת אדנאואר, ועם דבורי וברבורי חרטה.

  דרך אגב, גב' ווטר'ס היתה בטח יותר עשירה מרוב הגרמנים המצליחנים. בשיחה אתי כלל לא התפארה, אולם זמן לא רב לאחר מכן מצאתי בשבועון המצוייר "שטרן" מאמר ארוך עליה ועם הרבה צילומים. היא תוארה כזמרת אופרה מצליחה ביותר, ובעלת שכר הופעה הגבוה ביותר בגרמניה - 8000 מרק לערב הופעה. לרשותה מטוס פרטי, ועוד ועוד.

  בהגיענו לקלן נפרדנו בידידות, היא אף הציעה לי טרמפ במונית שהזמינה, אבל לא נזקקתי לזה. כעבור מספר ימים ראינו אותה בהצגת "העטלף" בטלוויזיה.

הדוד משה

   השנים עברו   הגיל התקדם והייתי כבן שלשים ושמונה או שלשים ותשע שנים.

עבודתי הביאה אותי יום אחד לעמק בית שאן, ובחזרה הביתה לחיפה לקראת ערב, לקחתי חיילת טרמפיסטית אשר שאלה אם אגיע לבית שאן.

"בטח"

החיילת עלתה על הג'יפ וכעבור מספר דקות הגענו לבית שאן, שם שאלתי היכן לעצור כדי שתרד.

"אולי אתה נוסע לעפולה?"

"כן."

  המשכתי בנסיעה תוך שתיקה שוטפת. החיילת כנראה לא רצתה לנהל שיחה ולא הפרעתי לה. עברנו בכביש הפנימי ליד בית אלפא, חפצי בה,  לשמאלנו מתנשא הר הגלבוע. פנייה ימינה לכלא שאטה, משם שמאלה לכביש בית השטה - עפולה. זו נסיעה נעימה מאד, הכביש כמעט ריק, אויר העמק צלול, ריח השדות והרפתות, משורר בטח היה יודע לחבר שיר.

     אנחנו שנינו בג'יפ וממשיכים לשתוק בשטף.

     חלפנו ליד ההסתעפות למרחביה, ובכניסה לעפולה שאלתי את הגברת היכן לעצור.

  "אולי אתה ממשיך לחיפה?"

  "כן."

  האוויר נעים, והשקט נעים. נוסעים ועוברים ליד מזרע, תל-עדשים, פונים שמאלה וחולפים ליד הקיבוצים הידועים. גניגר, שריד, הדרך לכפר ברוך, הכניסה לבסיס רמת דוד, גבת, יפעת, מגיעים לצומת נהלל ומשם שוב פנייה שמאלה לכביש נצרת-חיפה.

עוד עשרים דקות ונכנסים לחיפה.

  בפנייה שמאלה לכיוון נווה-שאנן/רמות רמז אני פונה לגברת ומציע לה לרדת כי עלי לפנות שמאלה לנוה שאנן/רמות רמז.

"מה, אתה מגיע לרמות רמז? אני הרי גרה שם."

מסתבר שהיא גרה במרחק שני בתים מאתנו.

אחרי שכבר פטפטנו מעמק בית שאן ועד חיפה כחמש עשרה מלים וגלוי הלב המדהים שהיא גרה בשכנותנו, חשתי כלפיה קרבה ידידותית, הרהבתי עוז ושאלתי אותה:

  "איך קוראים לך חמודה?" 

  "מירי. ואיך קוראים לך דוד?"

אז זהו זה. היא כבר בחורה גדולה המשרתת בצה"ל, ואני, שני בני הם בני שבע וארבע שנים, והיא, החיילת כבת תשע עשרה שנה רואה בי דוד מבוגר. עושה ממני זקן. אז לא זוקנתי? 

הולדתו של יוסי, וטיסה לארצות הברית לבקר את גוסטל אחותי

באפריל 1957 כאשר אשר היה בן שלוש שנים וחודשיים נולד יוסי. יוסי נולד בבית החולים "אמהות" של ד"ר רוטנברג, גיסתו של מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג. זה היה בית חולים קטן ליולדות בלבד. כעת כבר הורשיתי לראות את בנינו השני זמן קצר לאחר הלידה ולא נדרשתי להמתין שמונה ימים עד לברית מילה. בחצר בית החולים עמד אוהל פאר, מבחוץ היה נראה כאוהל צבאי גדול אבל בפנים היה הכל מצופה שטיחים יקרים. אוהל זה היה מתנת האמיר עבדאללה - לימים מלך עבדאללה מירדן, לידידו פנחס רוטנברג. באוהל זה היה טקס הברית מילה של יוסי. בית החולים נסגר לפני שנים רבות ובשטחו עומדים בנינים - זה בשדרות הנשיא, בערך מול תחנת הדלק אשר בפינת רח' החורשה.

  אחותי גוסטל, אותה לא ראיתי מאז הגירתה לארצות הברית בשנת 1938, ביקרה כאן בשנת 1958. השמחה הייתה רבה וגם היא נהנתה, וחילקה את זמנה בין הביקור אצלנו בחיפה לבין שהייה אצל אחותנו שרה והגיס שמחה בקבוץ חפץ חיים. ביקורה נקטע לפתע כאשר הכריזו כאן על תרגיל גיוס מילואים לצה"ל ובטעות לא הודיעו שזה תרגיל בלבד. האמריקנים מיד הציעו לאזרחיהם לעזוב את הארץ. כך גם גוסטל אשר טענה שפעם אחת כבר נפרדה ממשפחתה ולא ראתה יותר את ההורים והאחות שניספו בשואה. היא לא רוצה להסתכן בפרידה מחודשת ממשפחתה שיש לה בארצות הברית, הבעל ושני הבנים. למחרת סודרה טיסה מיוחדת, היא שבה לאמריקה. באותו מטוס טסה גם המלכה האם אליזבט מבלגיה אשר ביקרה כאן. לווינו את גוסטל לשדה התעופה ושם היו כל המי ומי של המדינה. החל מהנשיא בן צבי, נדמה לי שגם בן גוריון היה, שרת החוץ גולדה מאיר, הרמטכ"ל חיים לסקוב, וגם אסתר ומשה אילון.

  בקשתי לשמור על הקשר שזה עתה חודש ותכננתי לבקר בארצות הברית, אלא הייתה שאלה של כסף. התכנון היה להפליג באנייה בשנת 1961, ואז, פתאום פגשתי את בן דודי הרמן אשר היה שותף בסוכנות נסיעות. הוא סיפר שחברתו מארגנת טיסת שכר, זו טיסת השכר הראשונה שהתקיימה בארץ, והמחיר הוא מחצית המחיר הרשמי בתוספת כמה דולרים דמי תיווך. הטיסה אורגנה עבור ארגון האמריקנים והקנדים בישראל, ורק חברי ארגון זה רשאים להשתתף במסע. אלא -  נותרו 25 מקומות ריקים. מי שרוצה לקנות מקום כזה חייב להיות חבר בארגון אשר שמו שונה מ: "אמריקנים וקנדים בישראל" ל - "אמריקנים וקנדים בישראל וחברים." ההצטרפות ל"חברים" עלתה כמה לירות. כך זכיתי בטיסה זולה בהרבה ממחיר הפלגה באנייה. זה היה בקיץ שנת 1961.

  בארצות הברית הכרתי לראשונה את גיסי מרטי. בחור מגודל כזה שפע טוב לב ומהרגע הראשון התיידדנו. הם התגוררו בקרבת וושינגטון הבירה יחד עם שני בניהם, רון בן 18 שנה ומייקל בן 14. תוך כדי שהייה שם בקרתי בשגרירותנו. באותו זמן נזקקו לעובד זמני ונתקבלתי מיד כי היה לי כמובן אישור בטחוני. בעבודה שם הרווחתי כמה דולרים ובכסף זה ביליתי בסוף עוד שבוע ימים בניו יורק.

לידתו של אשר וההמצאה הגדולה- עט כדורי

  בפברואר 1954 נולד אשר. אמא אושפזה לשם כך בבית החולים רמב"ם והיתה באולם אחד עם הרבה יולדות נוספות. בימים ההם נהגו לאשפז יולדת לארבעה-חמשה ימים. במקום הסתובב תמיד מוהל שהיו לו "קשרים" ואם הסכימו לשרותיו הוא דאג שהיולדת תשאר בבית החולים עד לאחר הברית. אנו כמובן הסכמנו להסדר זה. הדבר הגרוע היה שעד לברית או עד להוצאת התינוק מבית החולים לא נתנו לאב לראות אותו. וכך הכרתי את בני בכורי רק ביום השמיני.. לצורך עריכת הטקס העמיד בית החולים צריף לרשות ההורים המאושרים ושם ניתן כיבוד צנוע.

  כעת היינו שלשה בחדר אחד אבל לא הרגשנו צפיפות. זו הייתה תקופת צנע, תקופה של חוסר שפע אבל לעולם לא היה מחסור ממש. לחם ומצרכי יסוד אחרים היו ללא הגבלה, כן היה דג פילה אשר דאגו לייבא ולמכור אותו במחיר זעום. פעם הצלחנו לתפוס יונה על גג הבית והיא סיפקה לנו מנת בשר מחוץ לתקן. בזכות התינוק גם אושר לנו רבע ליטר חלב ליום, והחלבן כתב זאת על משקוף הכניסה. החלב לא היה נקי מתוספת מים שחלבנים רבים נהגו למהול בו. היום חלב נמכר בשקית או בקופסה סגורה, בימים ההם הועבר החלב בידי החלבן ממיכל גדול לקנקן מדידה ומשם לכלי של עקרת הבית.

 

  אחרי החזרת החובות הכספיים השונים חיפשנו דירה יותר מרווחת כי בכל זאת חשבנו גם להרחיב את המשפחה. מצאנו דירה ברמות רמז, ומחיר קנייתה היה ארבעת אלפים וחמש מאות לירות. סבורני שזה היה שווה ערך לכשישים משכורות שלי, וזה על כל פנים פחות ממחירן היחסי של אותן דירות כיום.

   ליד דירתנו ברמות רמז היה גם שטח אדמה קטן לצורך גינון, ובתקופת הצנע חלמנו הרבה על אפשרות גידול ירקות ומטעמים שקשה להשיגם בשוק. תחילה שתלתי קצת תות שדה כי תקופת הגידול נמשכה יחסית זמן קצר ובמהרה היה אפשר ליהנות מהיבול. הרבה לא יצא מזה אבל יכולנו גם לטעום מטעם זה וגם להגיש לאורחים. באותו שטח הקמתי לול, כמובן הכל בעבודה עצמית. בשוק קניתי אפרוחים אותם האכלנו בשיירה האוכל ובירק שגדל בצדי הדרך. מתוך הספרות המקצועית למדנו שתרנגולים נלחמים זה בזה ובראותם את דם היריב, הם ממש משתלהבים ומנקרים אותו למות. למניעת מצב זה ניתן להרכיב על המקור משקפי אלומיניום אשר מונעים מהתרנגול לראות את יריבו. קנינו והרכבנו משקפים כאלה לתרנגולינו. כעבור מספר חדשים הוטלו הביצים הראשונות על ידי שלש או ארבעת התרנגולות והשמחה היתה רבה, כי ביצים ניתן לקנות רק בקיצוב. ביצה אחת או שתים היו בגודל עצום וחשבנו שיש לנו משהו יחודי. מסתבר שביצים אלה גם קרעו לתרנגולות את התחת והזיקו למערכת ההטלה ויותר לא הטילו. העופות עלו כך לאט לאט על שולחננו ובזה תמה פרשת הלול.

  פלא חקלאי אחר היה הקפה. בבית המרגוע אליו הלכנו בחופשת הקיץ התיידדתי עם חוקר מתחנת חקר החקלאות ברחובות. הוא סיפר רבות על אפשרויות גידול קפה, וזאת בתקופה שכאן בארץ לא ניתן להשיג קפה אמיתי אלא תחליף כלשהו. האיש גם הסביר את שיטת הגידול. בבור בעומק של 80 ס"מ שמים את השתיל ומכסים את שרשיו באדמה. יחד עם גדולו נושרים העלים התחתיים, ושטח זה מכסים שוב באדמה. כאשר השתיל עובר את 80 הסנטימטר ובולט מעל לאדמה, תהיה לו כבר מערכת שרשים חזקה ומסועפת. כעבור כשלוש שנים יהיה היבול הראשון. קבלתי כתובת משתלה המחזיקה שתילי קפה, וקניתי שלשה. חפרתי בורות, הכנסתי את השתילים והכל התנהל כשורה. השכנים באו לחזות בפלא זה וכמעט נרשמו בתור לשתיית קפה כאשר… ואז בא החורף. הבורות שימשו תחנת ריכוז וניקוז למי הגשמים שנספגו באדמה, עודף מים זה גרם לרקבון הצמחים ובזה תם חלום הקפה מתוצרת עצמית.

  בתחילת שנות החמישים התבשר העולם על המצאה חדשה, המצאה שבה משתמשים כיום כבדבר מובן מאליו. הכוונה לעט כדורי, אותו קונים כיום בסכום פעוט וכאשר המלוי נגמר זורקים את כל העט, או במקרה של עט יקר, קונים מלוי חדש. עד להמצאת מכשיר כתיבה זה היו ארבעה כלים לכתיבה ידנית. היה העפרון, בו השתמשו ילדי כתות יסוד. היה עפרון קופי, זה היה עפרון שכתיבתו היתה בצבע כחול-סגול והכתוב לא ניתן למחיקה. היה עט עם צפורן שטבלו אותו בקסת דיו, והדיו הנוזל בו הספיק לכתיבת מילים ספורות ואז טובלים מחדש; והיה כמובן עט נובע, אותו מלאו בדיו נוזל וניתן לכתוב אתו משך זמן יותר ממושך עד למלוי מחדש. לכל העטים היה חסרון, הדיו הנוזל גרם לכתמים כאשר טיפה נפלה במקום כלשהו. זכור לי שאת ההמצאה המהפכנית פרסמו רבות, ובין היתר תארו אדם העומד עם עט כדורי ביד, מניף אותו עם החוד קדימה לכוון פניו של אדם אחר - וכלום לא קורה. אף טפה לא נתזת.

  כמובן שכל שוחרי הקדמה קנו כעת עט כדורי. מלוי חדש היה די יקר, וברחוב החלוץ ישב אדם אשר ידע למלא צינורית של מלוי ריק באותו דיו פלאים אשר לא ניתז. בתמורה הוא דרש, וקבל חצי לירה.

השנים הראשונות של המדינה

בין רחוב עבאס לרחוב ההר, כיום שדרות הציונות, היה שטח פנוי. מתחת לעץ ענף שם התישב זוג ערבי זקן, אנשים נחמדים ביותר. הם התפרנסו ממכירת שמן זית אשר האיש הפיק מהזיתים שאסף. האשה אפתה פיתות על מכסה חבית שהעמידה מעל למדורה. אנשים אלה היו תמיד לבושים בבגדים נקיים. היו עניים אך מכובדים.

  במוסך למכונית בבית שכן לשלנו התגורר אבו נאיף, אדם כבן ששים שנה ואשתו הצעירה. נולד להם תינוק וכמובן ריכלו שזה לא ממנו. האיש התפרנס בקושי ממכירת ירקות שקנה בשוק והוביל אותם במריצה לפתח המוסך, שם הוצגו למכירה. המרחק מהשוק לרחוב עבאס הוא מרחק ניכר ורוב הדרך בעליה, לעתים עליה תלולה. בבית עצמו או בבית שכן גרה משפחת שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים. בסוף הרחוב גר טופיק טובי, קומוניסט ידוע וחבר כנסת במשך עשרות שנים. תושבי הרחוב היוו אם כן מגוון בתוך פסיפס מאד צבעוני. כמעט לאף דייר לא היתה מכונית ולשם ניתן להגיע או רגלי או באוטובוס מספר 6. באותו קו התחלפו שני נהגים. האחד, נגלר, היה ייקה מיוקק, בחו"ל היה עורך דין. אינני יודע איך תפקד כעורך דין, אבל כנהג היה גרוע מאד ולא ברור לי איך הצליח לעבור מבחן. בתחילת שנות הששים הוא ירד לארצות הברית. הנהג השני היה אדון רוסק, אדם חביב, לפי השמועה הוא היה בחו"ל רופא ילדים.

  בחורף 1951/52 ירדו גשמי זעף. רבבות, ואולי מאות אלפי עולים חדשים התגוררו במעברות בתוך אהלים, והמאושרים היו דחוקים בבתים עשויי בד שנקראו בדונים. אלה ואלה בוססו בבוץ והתקשו לנהל חיי יום-יום. בזמנים ההם הייתה בעם רוח התנדבות וממשרדי הממשלה נשלחו עובדים ופקידים כדי לסייע לעולים החדשים. מירב העבודה נעשתה על ידי צה"ל ששלח

חיילות וחיילים למעברות. הבנים חיזקו אהלים, חפרו תעלות מסביבם כדי לנקז את מי הגשמים, דאגו להספקת מזון, ואילו הבנות סייעו בבצוע סדרי בית אשר הרבה מן העולים לא היו בקיאים בהם. הן סייעו לטפל בילדים, שימשו כגננות, עזרו בכביסה ובישול כאשר בזמנים ההם לא היו מכונות כביסה ואת המאכלים בישלו על פתיליות ועל פרימוסים. אסתר גוייסה גם כן לשרות מילואים בחורף קשה זה והיא נשלחה למעברה בפתח עירון -  בואדי ערה.

  בשנות המדינה הראשונות הייתה תקופה של עלייה המונית, וכפי שכבר תארתי שוכנו העולים החדשים במעברות באהלים ובדונים. באותם מקומות התנהלו החיים בצורה משלהם אבל הקפידו על טיפול וחינוך הילדים. לא היו מספיק מורים מוסמכים, וכך נשלחו לאותם מקומות וכן ליישובי עולים מורות ומורים בלתי מוסמכים, בחלקם היו אנשי צבא ובעיקר המורות היו חיילות. לצורך בתי ספר הקימו צריפים, ואם בקיץ שרר שם חום רב העבירו את הילדים החוצה והלמודים התקיימו מתחת לעץ. לעולי תימן היו פחות בעיות של השגת ספרי לימוד מאשר לעולים אחרים, כי התימנים ידעו לקרא גם מהצד ובמהופך. בתימן היה בכיתת לימוד לעתים רק ספר אחד ויחיד, אם תנ"ך, משניות, גמרא או סידור תפילה, המורה והילדים ישבו מסביב לאותו ספר וקראו כל אחד מזוית ראייתו. מקדימה, מאחורה או מהצד, ויידע זה העבירו גם אתם ארצה, לכן הספיקו להם מעט ספרים כאשר התלמידים יושבים מסביב לספר וקוראים מכל הכיוונים.

  דבר התפטרותי מתפקידי כקצין ניהול בחיל ההנדסה בסוף שנת 1951 נודע למי שנודע, וכעבור זמן קצר הוצע לי להצטרף ל שב"כ ונעניתי.

  עדיין היתה תקופת ה"צנע" ומצרכי המזון היו  בקיצוב. בשר, ירקות, ביצים, מרגרינה, חלב וכו' ניתנו במשורה אבל הלחם היה חופשי ולא נדרשו תלושים לקנייתו. כך אולי היה קושי לגוון את המזון, אבל בשום אופן, ואף פעם לא היה רעב. אחד המצרכים הקשים להשגה היו עגבניות. בימים ההם טרם היו גידולי חממה בקנה מדה גדול והעגבניות הופיעו רק בעונת הקיץ, ויותר מוקדם היו באזורי החום כגון עמק בית שאן ועמק הירדן. באחד הימים נשלחתי עם שלשה מעמיתי לאזור טבריה לבצוע משימה מסויימת. חזרנו דרך עמק הירדן ובחלפנו ליד המושבה כנרת יצא משם אכר עם עגלה רתומה לסוסים והעגלה עמוסה ארגזי עגבניות. עצרנו ובקשנו שימכור לנו מעט עגבניות. האכר התנצל שאין לו מאזניים והוא יכול למכור רק ארגז שלם, וזאת במחיר שהוא יקבל בתנובה, דהיינו עשרים ושניים גרוש (אגורות). השתדלנו לא להראות את הפתעתנו הן לסיכוי לזכות בכמה קילוגרמים של הפרי המבוקש, והן למחיר הזול. קנינו ארגז, והבעייה היתה רק להעבירו לחיפה. בימים ההם היו נקודות בקורת בכל כבישי הגישה לערים כדי למנוע הברחת סחורה. נקודה כזו היתה גם בצומת ג'למי, מול שער העמקים. החלטנו להסתכן, כי במקרה הגרוע יחרימו את הסחורה, אך למזלנו לא עצרו אותנו. ביקשנו לחלק את העגבניות בצורה צודקת ואחד החברים הוביל אותנו לבעל חנות מכולת כדי שישקול את הסחורה. האיש התנה זאת בקבלת חלק, וכך חלקנו את פרי גן העדן לחמישה חלקים, כל אחד זכה בשלשה עד ארבעה קילוגרם והשמחה היתה גדולה.

שיפוץ הבי ברחוב עבאס - או, איך שירותים הופכים למטבח?

  לצורך מגורים הצלחנו להשיג חדר בדירה משותפת ברחוב עבאס. לשם כך שלמנו דמי מפתח בסך 400 לירות וזה היה סכום נכבד, שווה ערך לשמונה משכורות חודשיות ממוצעות. דרישות הדיור בזמנים ההם היו צנועות, וקבלנים אפילו בנו בתים עם דירות בנות חדר אחד, שירותים ומטבח. הדירה שלנו הכילה שלשה חדרים, אשר בשנים מהם גרה משפחת שוטר, אשתו ושני ילדיהם. בדירה היה מטבח ושני חדרי שירותים. החלטנו להפוך את אחד החדרים ההם למטבחון ופנת אוכל וכך נמנענו מלהזדקק למטבח משותף עם השכנים, כי מטבח כזה היה הרבה פעמים מקור לסכסוכי שכנים. עם השכנים שלנו שמרנו על יחסים טובים.

  מה היה אם כן באותו חדר שירותים שהפכנוהו למטבח ולפינת אוכל? דירה זו יחד עם הדירה השכנה היוותה בעבר מקום מגורים מפואר בן ששה חדרים, ואותו תא שירותים היה מיועד לגברים בלבד. מול דלת הכניסה היה קיר אליו חוברה משתנה מחרסינה משובחת תוצרת אנגליה. באותו קיר היה חלון קטן אשר מעברו השני היה תא פנוי ובו חלון ענקי בקיר החיצוני של הבית, ממנו נשקף מראה מרהיב של הים והנמל.

  כדבר ראשון הרסתי את הקיר והורדתי את המשתנה עם כל חיבורי השרברבות. את החלון הקטן חיברתי לקיר מתחת לחלון הגדול ועל ידי מתקן מתוצרת עצמית חלון זה הפך לשולחן קטן מתקפל אשר פתחנו אותו בעת הארוחות. אל הקיר הימני חיברתי מדף ששימש לאכסון מעט כלי הבישול והאוכל שהיו לנו, ולקיר ממול חיברתי כיור קטן וברז. כעת היה לנו מטבח מושלם ופינת אוכל ממנה נשקף נוף נהדר והוסיף לאוירה נעימה כאשר ישבנו שם. מאותו מקום גם ראינו את האניות העוגנות, הנכנסות והיוצאות. כל יום שלישי בשבוע הגיעה האניה "טרנסילווניה" ועל סיפוניה מאות רבות של עולים מרומניה. הגיעו האניות "גלילה" ו"קדמה" ואחרות, כל אלה הביאו עולים. לאניה קדמה היה מבנה מיוחד ולא בטיחותי, מעל לסיפון הראשי נבנו מספר סיפונים נוספים ותמיד חששנו שיום אחד היא תתהפך - וטוב שזה לא קרה. מאותה נקודת תצפית בפינת האוכל גם צפינו על המאבק שהתנהל בנמל בעת שביתת הימאים הידועה בשנת 1951.

  התקנת המטבח נשמע כעניין פשוט למדי, אבל יותר מסובך מעבודות השינוי וההתקנה היתה הבעיה של השגת חומרי בנין. התקופה אז היתה תקופת צנע וחומרי בנין יכלו להשיג רק בעלי מקצוע או שצריך היה לקנות בשוק השחור - ולזה לא היה לנו כסף. איכשהו השגתי כמה קילוגרם של מלט, חול וזיפזיף נלקחו מאתר בניה כלשהו. נדמה לי שתנאי המטבח והאוכל אלה גרמו לנו יותר סיפוק מאשר מטבחים מפוארים וחדרי אוכל של היום.

חיבתי לצילום ויום חתונתי עם אסתר

   בפברואר 1950 השתחררתי משרותי הצבאי. מאז הילדות אהבתי את נושא הצילום וקיוויתי שאוכל להסתדר ולהתפרנס במקצוע זה. הוקסמתי מאפשרויות המניפולציה בעת הדפסת התמונות. בכל אופן, כעת הייתי צריך לדאוג לפרנסה ובלשכת העבודה שלחו אותי כאזרח עובד צה"ל למפקדת ההנדסה של פיקוד צפון אשר שכנה על הכרמל. נהייתי קצין ניהול של המפקדה, אחראי על כמה עשרות חיילים וביניהם 40 חיילות. בדומה ליתר ממלאי תפקיד, גם אני לא עברתי הכשרה מיוחדת למשימה כקצין ניהול, וזאת למדתי תוך כדי עבודה. כל עוד סגן אלוף אורי צייטלין כיהן כקצין הנדסה פיקוד צפון, היה לי גבוי מלא כי הוא לא הסתכל על דרגות או מדים, אלא על בצוע עבודה, ובעניין זה כנראה ספקתי את רצונו, מאידך, היו מספר קצינים בדרגת רב סרן, אותם כינה בלעג "פקידים במדים". כעבור כשנה וחצי של עבודה אצל אורי הוא הועבר לתפקיד אחר ובמקומו נתמנה דוד לסקוב. איש זה היה אדם בעל שעור קומה, הן מבחינה אישית ומוסרית והן מבחינה מקצועית כמהנדס ומתכנן. אלא, הוא לא היה דמות של איש צבא. בגלל טוב לבו הוא וויתר לחיילים ובעקר לחיילות, ובכך חתר שלא במתכוון מתחת לסמכותי. כמו כן, אותם קצינים שאורי כנה "פקידים במדים" החלו להרים ראש ולזלזל בקצין הניהול שהיה רק אזרח. בתנאים אלה לא יכולתי להמשיך בתפקיד והתפטרתי. תוך אותה תקופה גם עבדתי זמן מה כמפתח תמונות אצל צלם מקצועי בשעות הערב, אלא בשכר הזעום שאיש זה שילם לא היה כדאי להתמיד. במרוצת השנים המשכתי לעסוק בכך כתחביב, מדי פעם הפכתי את המטבח לחדר חושך ובמכונת הגדלה יד שניה עסקתי בפיתוח והדפסת תצלומים. כעבור זמן מה השתרש נושא הצילום הצבעוני, דבר שהיה מצריך הרבה יותר מכשירים ותמיסות שונות ולאט לאט משכתי את ידי מעיסוק זה.

  בתקופת עבודתי כאזרח עובד צה"ל המשכתי בקשרים עם אסתר וכעבור זמן מה החלטנו להתחתן. בינתיים גם הכרתי את משפחתה, ובמיוחד התרשמתי מאמה, המוכרת לאביכם כ"סבתא ויקטוריה". סבתא זו לא ידעה היטב עברית, אבל היא הייתה אישה חכמה וטובת לב. מאז עלייתם ארצה ניהלה היא בית משפחה לשבעה ילדים וזכתה להערצת כולם.

  באחד הימים עברתי ברחוב יפו וראיתי שלט עם שמו של הרב רחלזון. בירור קצר העלה שזה אותו יהודי נחמד אשר בפרנקפורט עיר הולדתי היה בעל חנות למכשירי כתיבה, ולקראת סוכות גם מכר את ארבעת המינים, לולב, אתרוג, הדסים וערבות. זכור לי שלבית הכנסת הגיע תמיד בהדרת כבוד, לבוש במעיל ארוך כעין קפטאן, נקי וללא רבב. ברוב צניעותו הוא לא הופיע כרב  אשר למד בישיבות בליטא, אלא הרוויח את לחמו בחנותו הצנועה. שמחתי מאד שהוא הסכים לערוך לנו את טקס הנישואין. באותה תקופה לא היו אולמות חתונה, זלילה, תזמורות, ריקודי בטן ומה עוד, ולנו גם לא היה כסף לשכור אולם כלשהו. דירתה של סבתא ויקטוריה הייתה בעלת שלשה חדרים גדולים ואת החתונה ערכנו שם. הרב רחלזון הופיע בלווית שמש, והוא עצמו חבוש כובע צילינדר כפי שיהודים בגרמניה נהגו לחבוש בשבתות וחגים. האורחים כמובן התפלאו ובחלקם לא ראו אף פעם כובע כזה.  המסובים קבלו אוכל טוב, נדמה לי שגם היה פטפון אשר לשמע צליליו רקדו, והכל היה פיקס.

  לטקס הנישואין לבשתי את חליפתו של גיסי מנשה סידי. וזאת למה? הייתה תקופת צנע וכל מצרך ניתן לקנות במחיר זול ותמורת נקודות שהוקצבו על ידי הממשלה. כך במזון וכך גם בלבוש. היה אפשר לקנות בשוק השחור אבל הדברים שם עלו ביוקר ולא יכולנו להרשות לעצמנו לוקסוס זה. בכל אופן, לצורך אירועים מיוחדים הוקצבו גם נקודות נוספות. חליפה עלתה סכום כסף מסוים ועוד 150 נקודות בתלושים, נקודות אלה הוענקו לחתן. אלא מה - עם ישראל הרי פיקח. אנשים נרשמו לנישואין, הציגו את אישור הרישום וקיבלו את הנקודות ובסופו של דבר לא התחתנו. הממשלה הגיבה בכך שמתן הנקודות בוצע רק אחרי החתונה ועם הצגת תעודת נישואין. זו הסבה שלחתונתנו לא הייתה לי חליפה משלי. החליפה הושגה אחר כך בסיוע כספי של צה"ל. זמן קצר לאחר נשואינו גויסה אסתר לשרות מילואים במחנה צבאי בעיר, בו לא היו סדרי מטבח והחיילים קבלו דמי אש"ל. המחנה היה בקרבת מגורי משפחתה של אסתר, היא אכלה שם ודמי האש"ל אשר נחסכו כך סייעו בקניית החליפה אשר עלתה עשרים וארבע לירות, ואנחנו אסירי תודה לצבא הגנה לישראל.