התואר בלימודי ארץ ישראל ולידת הנכדים

 בשנים הבאות נסעתי עוד מספר פעמים למשימות שונות בחו"ל, הנסיעה האחרונה בתפקיד הייתה בשנת 1976, אז כבר הייתי בן 53 שנה ותפקידי האבטחה בוצעו על ידי בחורים יותר צעירים אשר אומנו במיוחד למשימות אלה.

  העבודה הרגילה הייתה מעניינת אבל בכל זאת שבעתי מאותו עיסוק, מה עוד שנתקבלו סדרי עבודה חדשים אשר צמצמו את מרחב הפעילות החופשי, ובמובן זה גם צמצום פעילות יצירתית. הכל היה צריך להעשות בהתאם להנחיות, הנחיות אשר לא תמיד תאמו את הצרכים המקומיים. בחיפה גם לא הייתה אפשרות קידום, לשם כך הייתי חייב לעבור לתל אביב. סברתי שמוטב להישאר בחיפה, למקרה שהבנים, או אחד מהם ירצו ללמוד בטכניון, יוכלו להמשיך לגור אתנו ונוכל לעמוד בדרישת דמי למוד. מאידך, אם נגור באזור תל אביב והם ירצו ללמוד בטכניון, נתקשה לעמוד בעומס הנטל הכספי של שכר לימוד, דיור ומזון.  בדקתי עבורי אפשרות ללמוד הדרכת תיירים. מקצוע זה נראה לי מעניין, ובעקר מפני שהיה קשור בנסיעות וטיולים ברחבי הארץ. קבלתי אשור ממקום העבודה ללמוד בקורס מדריכי תיירים, ולאחר בחינה גם נתקבלתי לקורס זה. בדקתי את מערכת השעורים והתברר שעומס הלמודים אינו מאפשר לי המשך עבודה סדירה, לכן נאלצתי לוותר על כך.

  בשנת 1981 נסענו אסתר ואני לסיור מקיף בארצות הברית. לשם כך קנינו "ויזה" בלתי מוגבלת, ז.א. מינוי טיסות במספר בלתי מוגבל וכך טסנו ממזרח המדינה הענקית הזו עד לחוף המערבי, ובדרך יותר צפונית חזרנו שוב מזרחה. באתרים מעניינים במיוחד שכרנו מכונית, ביקרנו בקניון הגדול, מספר ימים סיירנו בסן פרנציסקו, משם דרך סולט לייק סיטי לפרק ילוסטון שגודלו כשליש מגודל מדינת ישראל. מסולט לייק סיטי טסנו לבפלו, ביקרנו במפלי הניאגרה ונסענו משם ומסביב לאגם ענק דרך טורונטו למונטריאול ומשם לבוסטון לידידינו משפחת ארונסון. כמובן ביקרנו בניו יורק ואצל אחותי בוושינגטון. השתהינו ליממה בלס וגס, כך גם בלוס אנג'לס שם נפגשנו עם האחיין רון אוברמן אשר הזמין אותנו למסעדות פאר של שחקני הוליווד. בניו יורק נפגשנו עם בן דודי מנפרד (בובל) פלאוט, אדם נהדר אשר לצערנו נפטר זמן לא רב לאחר מכן. גם אשתו בלנקה הלכה לעולמה. אין לנו קשר עם ילדיהם גבי, הוא כנראה עוסק בבורסה או ביהלומים. הבת לאה נישאה לרופא חרדי וילדה לו המון ילדים, הידיעה האחרונה משנת 1994 מסרה על 9 צאצאים. הבת הקטנה אווה-חוה נישאה גם כן לאדם דתי בארצות הברית.

   כשבועיים אחרי שובנו ארצה התחתנו אשר ואריאלה במזל טוב, ועד לכתיבת קורות חיי נולדו להם שלשה ילדים, ולנו שלשה נכדים נהדרים. הדס הבכורה נולדה בשנת 1984. רותם, ילידת 1988, ואילו עמית-ישראל נולד בארה"ב בשנת 1996.

  בשנת 1983 החלטתי לפרוש מהעבודה, לרשותי כבר היו מלא זכויות הפנסיה והחל מגיל ששים היה אפשר לצאת לגמלאות. נרשמתי ללימודים באוניברסיטת חיפה, לחוגי לימודי ארץ ישראל והיסטוריה של עם ישראל. הלמודים התחילו באוקטובר 1983 ומאד נהניתי. דווקא בעת ההיא התפתח אצלי ירוד (קטרקט) ותוך מספר שבועות ממש התעוורתי בעין ימין ונאלצתי לעבור ניתוח להשתלת עדשה. לא יכולתי לגשת לבחינות סמסטר וגם אחרי הניתוח נדרשה העין למנוחה של שנים עד שלשה חדשים. נאלצתי להפסיק את הלמודים וחזרתי לעבודה, כי פרישתי הפורמלית טרם בוצעה. בשנת 1985 פרשתי סופית וחזרתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, שם סיימתי תאר ראשון בלמודי ארץ ישראל ותולדות עם ישראל, והמשכתי בלמודי תואר שני אותו סיימתי בחוג לתולדות עם ישראל.

  תקופת הלימודים הייתה מעניינת וגם היוותה תעסוקה כמעט מלאה. בגמר הלמודים ולאחר קבלת התואר הצטרפתי לצוות מתנדבים העוסקים בחקר השואה ובדוקומנטציה.

  אחד המניעים העיקריים ללמוד היו השאלות שהטרידו אותי לאחר השואה, ואולי גם מוסר כליות על שאני זכיתי להימלט ולשרוד, ובני משפחה אחרים לא זכו. את ההווי של חיי היהודים בערי גרמניה עד תחילת שנת 1939 הכרתי באופן אישי. האסון שהתרחש על יהדות גרמניה החל מתקופת הגירוש והשילוח ההמוני באוקטובר 1941 ולאחר מכן, הצטייר כתהום שקשה לי לחקור ולבדוק. בין לבין, דהיינו בין אפריל 1939, חודש עלייתי ארצה, לאוקטובר 1941 היו שנתיים וחצי, ולחלק מיהודי גרמניה אשר שולחו בשנת 1942, נותרו עוד שלוש שנים ואף מעט יותר. בשנים אלו הם התקיימו איכשהו, בצרות איומות, אבל התקיימו. רציתי לדעת מה היתה צורת חייהם. איך קמו בבוקר ומה עשו עד שהלכו לישון. איך היו חיי הקהלה. איך התקיימו מבחינה גופנית, ובעקר איך התבצעו פעולות הסעד העניפות שאורגנו על ידי היהודים עצמם. האם היו חיי תרבות ואיך אלה התנהלו? כל זאת בקשתי לברר ולשם כך נזקקתי לכלי מחקר שהקנו לי הלמודים באוניברסיטה. עבודת המסטר שלי, התיזה, נסבה סביב ענין זה, דהיינו חיי היום יום. בעבודה זו ניתנת לפחות תשובה חלקית לשאלות קורות היהודים בערים בתקופה הנדונה. הלמודים כשלעצמם היו גם חשובים, אפשרו תעסוקה ופעילות מוחית.

בשנת 1985 נישאו יוסי ואופירה. גם להם נולדו שלשה ילדים מקסימים: ניצן הבכורה, נולדה

ב 31 לדצמבר 1986 ובשנת 1989 נולדה התאומים , ירדן הבן ומעין הבת.

שנת 74' - חדירת חוליית מחבלים למעלות

מלחמת יום הכיפורים נסתיימה לא מזמן על כל מוראותיה אבל האווירה עוד לא שבה לתיקנה והעם עוד ליקק את הפצעים. בינתיים היו חדירות של טרוריסטים והמצב פשוט לא היה רגוע.

בוקר אחד, ביום 15 למאי 1974 כאשר אסתר ואני אכלנו ארוחת בוקר וכהרגלנו פתחנו את הרדיו, שמענו את החדשות האיומות של חדירת חוליית מחבלים למעלות. בדרכם פנימה רצחו שלשה אנשים ממשפחת כהן, המשיכו לבית הספר "נתיב מאיר" ושם הפתיעו קבוצה של עשרות תלמידים ומדריכיהם אשר הגיעו מצפת בטיול ולנו באותו בית ספר. ילדים אלה על מדריכיהם שימשו כעת בני ערובה למחבלים.

 את היישוב מעלות הכרתי היטב וחשבתי שאולי אוכל להגיש סיוע כלשהו. לפי ההערכה אנשי המקום היו בהלם ואולי יתקשו לבצע עניינים כלשהם, ואילו אני הייתי יכול להסתובב ולמלא בקשה זו או אחרת. מיד יצאתי לדרך ובנסיעה מהירה של כשעה אחת הגעתי לשם.

מעלות הייתה סגורה ומסוגרת, שוטרים ואנשי צבא שמרו על כל הכניסות. אנשי המשטרה הכירו אותי ונתנו לי לעבור ולהיכנס ליישוב. איש לא ניגש למקומות שהיו בטווח ירייה מבית הספר, רק חייל אחד עלה למגדל המים כדי לצפות ולראות, המחבלים ירו לתוך אשנב הירי, פגעו בו והרגוהו. בינתיים התווסף הפיקוד הצבאי בראשותו של רפול. נמתחו קווי טלפון כדי להיות בקשר מתמיד עם הממשלה בראשותה של גולדה מאיר (עוד לא היה פלא-פון) ואנשי הביטחון טכסו עצה. בצהרים הוחלט להציע למחבלים שחרור של מחבלים העצורים אצלנו, ביניהם המחבלות אשר הטמינו פצצה בקולנוע בירושלים. כעבור זמן מה הביאו את המחבלים העצורים, כבולים בידיים וברגלים, והציגו אותם מול בית הספר כדי שהטרוריסטים שם ישתכנעו מרצינות ההבטחה. שום דבר לא עזר, והעצורים הוחזרו. בינתיים חלפו השעות, וכרגיל הגיעו גם עיתונאים, היה מדהים לראות באיזה כבוד השוטרים התייחסו אל אלה. בשעות אחרי הצהרים הביאו את סיירת המטכ"ל. אלה התמקמו לצד קירות בית הספר, בשטח מת מבחינת ירי מתוך הבניין והתכוננו לפריצה. לרשותם היו חבלים וסולמות, וכל הנוכחים שמחו וקיוו שהעניין יסתיים בקרוב עם שחרורם של הילדים המוחזקים. היה ברור שאנשי הסיירת חייבים לבדוק תחילה את אפשרויות הפריצה, ריתוק המחבלים ושחרור הילדים.

לקראת השעה שש אחרי הצהרים ניתן האות ו…. לגבי זה היה אחד הרגעים האיומים ביותר בחיי. כאשר החיילים פרצו נשמעו הרבה יריות בודדות והבנתי שהמחבלים יורים בילדים. אילו היו נשמעים מטחי יריות היה זה סימן שהם מתגוננים ויורים באנשי הסיירת. לעומת זאת, היה ברור שלצורך התגוננות לא יורים יריות בודדות, והם יורים בילדים אחד לאחד. הרגעים נראו כנצח, אם כי הכל התרחש במהירות רבה. כעת נשמעו מטחי יריות, אלה היו מלועי הכלים של בחורינו אשר הרגו את המחבלים. מיד לאחר מכן יצאו בריצה החוצה כאשר בזרועותיהם נערות ונערים. אחרים, אשר לא נפגעו, עלו על משאיות, ובחלפם לידינו הרימו את ידיהם בסימן V לאות ניצחון, כנראה שלא ידעו עדיין מה עלה בגורלם של הרבה מחבריהם.

במבצע טרור זה נרצחו עשרים ואחד בנות ובנים – הי"ד.

ליווי האנסמבל הקמארי במסע ההופעות האירופאי

  לאחר שובנו חזרתי למקום עבודתי והמשכתי במה שעסקתי קודם. בשנת 1972 החלה פרשת חטיפת מטוסי נוסעים, מטוס אל-על ראשון נחטף והונחת באלג'ריה. הפרשה אמנם הסתיימה ללא אבידות אבל הוחלט שלהבא יציבו במטוסים מאבטחים, ומשלחות ישראליות למיניהן שיסעו לחו"ל תהיינה גם מאובטחות. הנושא היה חדש וטרם נתגבשה קבוצה של מאבטחים מיומנים כפי שהיו אחר כך ולכן נלקחו אנשים מעובדי השב"כ אשר התאימו פחות או יותר לדרישות. בתחילת שנת 1973 יצאתי למשימה הראשונה ממין זה, כאשר עמד לרשותי יידע מסוים בשפות ומספר ימי הכנה בשימוש בנשק קל. נסעתי עם האנסמבל הקמארי למסע הופעות בארצות אירופה, בעקר גרמניה. הקבוצה כללה כ 45  נגנים ואנשי אדמיניסטרציה. הקונצרטים היו נהדרים וזכו לתשבחות מרובות בתקשורת המקומית, ומאד נהניתי. יחד אתם הופיעו גם נגנים אורחים, מהמעולים בעולם. החומר האנושי מאידך, לא היה הכי טוב מבחינה חברתית, ולא היה קל לדאוג לסדר אשר יאפשר סידורי אבטחה נאותים כפי שהייתי חייב לדאוג להם. קבלתי גם עוזר, אדם שהוא כיום קצין משטרה בכיר.

בעיר קיל המתינה לנו כל מפקדת המשטרה ומפקדם הציג בפני פקודת מבצע שכללה שלוש משמרות, קבוצת כלבנים ומי זוכר מה עוד. בסך הכל הייתה שם רשימה של למעלה ממאה אנשים בתפקיד. המפקד ביקש ממני אישור, ואני כמובן אישרתי לו. הרי הבנתי מעבודת המשטרה לא הרבה יותר מאשר הסבתא שלי, אבל חתימתי התנוססה על מסמך זה.

  בקיל גם היה אירוע מאד לא נעים. בדרך כלל התאכסנו בבתי מלון בעלי ארבעה כוכבים, מלונות טובים מאד ואף מעולים. בקיל לא התאפשר לשכור חדרים במלון אחד עבור כל הקבוצה. כשני שליש יכלו להתאכסן במלון ארבעה כוכבים ולנותרים הובטחו חדרים במלון חמשה כוכבים בשם "קילר הוף". מוסד זה עמד בתוככי פארק נהדר, ושימש גם אכסניה לאורחים חשובים, ביניהם נשיא גרמניה. משהו בדומה למלון המלך דוד שלנו. הוחלט להעביר לשם את הנגנים מקבוצת עולי רוסיה (אז ברית המועצות) כדי שלא תהיה להם עילה לקנא באחרים אם הם יאוכסנו בארבעה כוכבים בלבד. הכוונה הייתה טובה. השתכנו במלון "העלוב"  שלנו בעל ארבעת הכוכבים בלבד, וקבוצת נגני עולי רוסיה עם הנגן הראשי כראש קבוצה, ועם העוזר שלי כאיש בטחון נשלחו באוטובוס שלנו למלון המפואר. היה יום שישי ולערב זה לא תוכנן קונצרט. הזמן חלף והאוטובוס לא חזר, אבל לא דאגתי. כשלוש שעות לאחר נסיעת הקבוצה טלפן אלי קצין הביטחון של שגרירותנו בבון. הוא הודיע לי שמפקד משטרת קיל התקשר וספר שאנשי הקבוצה מסרבים לרדת מהאוטובוס ולהיכנס למלון. כמובן שזו הייתה גם בעיה בטחונית ולא רק משמעתית, כי לאורך כל המסע השתדלנו לא להוות מוקד משיכה לסקרנים למיניהם, ואולי לאויבים. והנה, כאן עומד אוטובוס עם קבוצת ישראלים ומתווכחים עם שוטרים גרמנים שבאו לאבטח אותם ואין ספק שקהל סקרנים מסביב. כל זאת נוסף לבושה שגורמים לנו. בהתייעצות מהירה הוחלט שהקבוצה בת כחמשה עשר איש באוטובוס תחזור למעוננו ה"צנוע", ואחרים ייסעו במקומם לארמון הפאר. ברגע האחרון החליטו האנשים שם לוותר, לרדת מהאוטובוס ולהיכנס למלון. בשלב זה תפסתי עצבים והחלטתי לא לוותר להם. התקשרתי עם ראש הקבוצה ודרשתי נוכחות כל האנשים לשעה תשע בערב. הנגן הראשי היה אדם נוח מאד ובקש לוותר על האסיפה אבל לא נעניתי לו. בשעה היעודה הגעתי למלון והרבצתי לאנשים הנחמדים נאום קטן. אמרתי להם שקודם כל הם ביישו את מדינת ישראל. למזלם כעת ערב שבת, מחר שבת ומשרד החוץ אינו פועל, אחרת היו שולחים לנו מטוס שיחזיר את הקבוצה למחרת בבוקר. אפשרות המטוס קיימת ליום ראשון בבוקר, במקרה ותהיה התקלה הקטנה ביותר מצד הנגנים. סיימתי, כמה מהם בקשו רשות הדבור אבל סרבתי להם ועזבתי. הפתעה לא נעימה הייתה בדלת היציאה. בפתח זה המתין לי מנהל המלון אשר ידע על המהומה אבל לא ידע את הסיבה, והוא שאל: "האם האנשים אינם מרוצים מהמלון"? הוא לא ידע שמדובר באנשים אשר לא מזמן עוד ניגנו בברית המועצות וניתן להניח בוודאות ששם לא זכו לתנאים הטובים שניתנו להם בארץ, ובמיוחד כעת במסע ההופעות.

  למעשה, גם אני לא ידעתי את הסיבה לכל האירוע, וזו התבררה רק למחרת. פארק הארמון בו שכן המלון היה מרוחק כארבעה קילומטר ממרכז העיר, והחברה פשוט ביקשו לסרוק את בתי הכלבו ולקנות מציאות. טיב המגורים לא עניין אותם במיוחד. מסתבר שאנשי התזמורת היו ללא ספק נגנים טובים ובהם גם מעולים. אופיים והתנהגותם לא הייתה באותה רמה.

  אחד הקונצרטים התקיים בעיירה קטנה בגבול מזרח גרמניה. בהגיענו לשם הופתענו מנוכחות עשרות רבות של אנשי משטרה, מכוניות שיטור, אמבולנסים ומכונית הספקה. תוך כדי שיחה עם מפקדם של בעלי המדים הסתבר שהעיירה הנה מקום שקט והם ניצלו את הזדמנות בוא האורחים שיש לאבטח, כדי לערוך תרגיל חירום מחוזי.

  בטיסות היוצאות מכאן נהגתי תמיד לשמור את העיתון היומי שחילקו, בדרך כלל "הארץ" ובהגיעי ליעד מסרתיו לאחד מאנשינו אשר איישו את תחנות אל-על בחו"ל. כך הם קבלו עיתון טרי מאותו יום. באחת הטיסות חילקה הדיילת את העיתונים כרגיל ובקשה להחזיר אותם לאחר הקריאה. הדבר היה מוזר בעיני  אבל לא ייחסתי לכך חשיבות. הגיע הזמן שנזקקתי לשירותים, וכרגיל במטוסי ישראל היה תור די ארוך. על מנת לא להמתין עברתי למחלקה הראשונה כדי לצאת לשירותים שם. ומי ישב במחלקה זו? אדון גרשום שוקן בכבודו ובעצמו, בעל עיתון "הארץ". אינני חושב שאת רכוש המשפחה הרב השיגו בדרך של מניעת עיתוני חינם לנוסעים, אבל זה מצביע ללא ספק על דרך מחשבה מסוימת. 

הטיסה במטוס הסטרטוקרויזר וההחלטה לשוב מגרמניה לישראל

 בעודנו שוהים בגרמניה, בתחילת שנת 1965 נפטר שמחה, בעלה של שרה, כתוצאה מתאונת עבודה, כאשר נכווה כוויות קשות. הודיעו לי טלפונית על פטירתו, וקבורה באותו יום, כמובן לא יכולתי להספיק להגיע ללוויה ורק למחרת התאפשר לי לטוס ארצה ובשעות הערב הגעתי לקיבוץ חפץ חיים. שהיתי שם בימי השבעה. בגמר השבעה בקשתי לשוב לעבודה בגרמניה. ניסיתי להשיג טרמפ במטוס צבאי והדבר אושר לי, אם כי אפשרו רק טיסה במטוסי "נורד" אשר עשו את הדרך בדילוגים שארכו שלשה ימים עד פריס. ויתרתי על כך וניסיתי לקבל אשור טיסה במטוס סטרטוקרויזר אשר עשה מרחק זה בדילוג אחד. באותו זמן ניתנה הוראה המרשה טיסה במטוס כזה אך ורק בתפקיד, כי לפני כן התעוררו בעיות שונות בהטסת טרמפיסטים. ויתרתי אם כן על אפשרות הטרמפ והתכוננתי לשוב לגרמניה בטיסה סדירה. ראש אגף המינהל של המוסד, מ. שמעה על העניין, זמנה אותי ותוך דקה אישרה לי טיסה בתפקיד. היא ללא ספק לא עבדה בראש קטן, ובאמת הייתה ידועה כבעלת ראש ענק.

  הטיסה עברה בסדר, אם כי כעבור שנים התברר לי שמטוסי הסטרטוקרויזר לא היו הכי בטוחים... מטוס זה או אחיו התאום מצוי כיום במוזיאון חיל האוויר. לקראת ערב הגעתי לפריס, משם טסתי בטיסה אזרחית לקלן. בהגיעי הביתה בשעה עשר בערב כבר המתינה הודעה, לפיה הייתי צריך להגיע מיד למשרד בענייני עבודה דחופים. זה היה פשוט קצב העבודה הנהוג שם.

  לקראת תום שנתיים בחו"ל הוצע לי להישאר שנה נוספת, תוך שינוי תפקיד וקידום מסוים. התניתי הסכמתי בהעברה לפריס כי שם היה בית ספר עברי. השנתיים בגרמניה, במקום שרק בבית ההורים ואצל חברים דברו עברית, הרחיקו את הבנים מהווי יהודי-ישראלי, ואילו בפריס הייתה מסגרת ישראלית נאותה. הצעתי לא אושרה ולכן החלטתי שנחזור ארצה והילדים יוכלו להתערות שוב בסביבה מוכרת.

  ניכור הבנים מהווי ישראלי לא היה עניין של מה בכך. בבית אמנם דברנו רק עברית והם נפגשו עם מעט ילדי יתר אנשי הנציגות וגם שם דברו עברית אבל זה לא היה מספיק  והדבר הומחש לי על ידי יוסי. באחד הימים נדרס למוות בן כתתו והילדים הוזמנו למחרת לטקס אשכבה בכנסיה. יוסי שאל אותנו אם מותר לו להשתתף וכמובן הרשינו לו, זה היה ענין של מתן כבוד לבן כתה שנהרג. למחרת אחר שובו הביתה הוא סיפר שבכנסיה היה אדם עם חלוק לבן - הכומר - וזה נגש לכל ילד ונתן לו משהו לפה, כך גם ליוסי. זה היה הטקס הקטולי של מתן ההוסטיה, הוא לחם הקודש המסמל את בשר ישו. הבנו שבשום אופן אין להישאר יותר בסביבה זרה שבה הילדים יתרחקו מהווי ישראלי ויהודי.

  בחודש יולי 1965 נפרדנו מחברינו לעבודה ובחצות הלילה יצאה הרכבת שהביאה אותנו במסע של לילה ויום לונציה. בעיר זו בילינו יום או יומיים עד שעלינו על סיפון האניה "תיאודור הרצל". ההפלגה עברה בנעימים ובערב שבת הייתה הצגת אמן קוסם. זה ביקש ילד שיעלה על הבמה והוא בחר בגנדרן שבחבורה, זה היה יוסי שכעת כבר מלאו לו שמונה שנים. הוא היה לבוש מעיל קורדרוי נאה וענב עניבת פרפר ממנה התקשה להתנתק גם לאחר הגיענו ארצה. במשך כל ימי ההפלגה היה ים רגוע ורק אחד ממאות הנוסעים סבל ממחלת ים, זו הייתה אסתר.

הנסיעה ברכבת הטרנס אטלנטית עם זמרת האופרה הכושית

   בשנת 1963 נשלחתי לגרמניה כעובד מושאל ל"מוסד". אין כאן המקום לתאר את אופי העבודה. רק זאת אציין, שעבדנו קשה מאד אבל היה סיפוק, כי תוצאות עבודותינו ביחד עם עבודות גופים בטחוניים אחרים עזרו להבטיח את בטחון מדינתנו. משרדנו היה בקומה העליונה של נציגות ישראל, כמובן בשם אחר. לא יכולתי לספר לילדים, לאשר וליוסי במה אני עוסק, כי הם היו ילדים קטנים ולא יכולנו להבטיח שמירת סודיות. 

    דצמבר 1964. תוך כדי שהות בשליחות בגרמניה היו הרבה נסיעות. באחד הימים, לאחר תום יום עבודה רגיל נסעתי בתפקיד לפרנקפורט ולמחרת בבוקר היה עלי לחזור השכם לקלן לתחילת יום עבודה סדיר נוסף. הרכבת הראשונה בבוקר הייתה TEE (טרנס-אירופה-אקספרס), שיצאה בשעה 06.06 ואמורה להגיע לאחר כשעתיים ורבע לקלן. זו רכבת פאר, מחיר הנסיעה בה יקר מאד. יש בה שרותי דיילות, מזכירה ותוספות לוקסוס למיניהן. לרוב יש בה סוג נוסעים מסויים מאד. משפחות בנסיעה לחופשה לא משתמשים בה בגלל היוקר, אנשי עסקים אשר יעדם רחוק, לרוב טסים. אם כן, רוב הנוסעים הם אנשי עסקים אשר יעדם בטווח מספר שעות נסיעה, וברכבת הם יכולים לעבוד על מסמכיהם, לכתוב ולהכתיב מכתבים, לקיים קשר טלפוני (באותה תקופה עוד לא היה פלאפון), ועוד. נוסעים אלה היו לרוב מצליחנים, אנשים בגיל 40 - 50 שנה. כל התאור הזה רק בא להביא למסקנה, שנוסעי רכבת זו בתחומי גרמניה, היו בתקופת הנאצים בדמי ימיהם, צעירים ולבטח גם שאפתנים. סביר להניח איפוא, שרובם גם היו חברי המפלגה הנאצית.

  זו הסיבה שחיפשתי תא ללא נוסעים או לכל היותר עם נוסע בודד, ואני הייתי מתיישב בכורסה מול הנוסע האחר וללא צורך להתחכך באותו "גרמני טוב", רווי שביעות רצון עצמית, ובעל עבר מפוקפק. גם אני נראיתי די דומה להם, כבן 40 שנה, לבוש חליפה נאה, מעיל עליון חורפי ומגבעת, ותיק מסמכים בידי. עברתי בפרוזדור מתא לתא, היו מקומות בודדים פנויים, אבל כולם בשכנות לנוסע אחר, עד שבסוף אחד הקרונות נמצא תא בו ישבה אישה שחורת עור, וללא נוסעים נוספים.

  נכנסתי, התיישבתי ממול, וכנהוג שם, לא החלפנו דברים. כעבור מספר דקות הוצאתי חוברת אנגלית "רידרס דיג'סט", ואז הגברת חייכה ושאלה אם אני דובר אנגלית, והשיחה החלה. זו הייתה פלישה ווטר'ס Felicia Wuthers, זמרת אופרה משיקגו. היא התגוררה אז במינכן והופיעה בבית האופרה המקומי. בזמנו נישאה ליהודי הונגרי אשר ברח למערב בעת המרד בשנת 1956, וגם תפקד כאמרגן שלה. בינתיים הם התגרשו אבל הוא המשיך בניהול עסקיה. כעת נסעה זמרת זו לקלן, לאולפן תחנת השידור המערב-גרמנית לשם הקלטת האופרטה "העטלף" שכנהוג הוצגה בטלוויזיה בפרוס השנה החדשה. אני מצדי סיפרתי לה על ישראל, והשיחה קלחה. בערך בשעה 7.00 בבוקר החלטנו לעבור לקרון המסעדה כדי לאכול ארוחת בוקר. במעבר הדלתות בצעתי תרגילי נימוס אלמנטריים, פשוט פתחתי את הדלת ונתתי לה לצעוד לפני. ליד שולחן האוכל גם הזזתי לה כיסא מתחת לישבן - כל אלה תרגילי יסוד בשעורי נימוסין.

  אלא, כאן קרה דבר מדהים.

  "גרמנים טובים" עמדו בפרוזדור והתכוננו גם הם ללכת לכוון קרון המסעדה. הם ראו איך אני, לכאורה גם כן "גרמני טוב", מתייחס בכבוד ובנימוס כלפי אישה כושית, מבטם הביע פליאה, סלידה ובוז. לעולם לא תיארתי לי שלעיניים שפת דיבור וביטוי כאלה, לא היה כל ספק שעיניהם אמרו: "איך גרמני טוב יכול להזדהם בקשרים עם כושית". זו הייתה גרמניה, כעשרים שנה לאחר התבוסה, אחרי תקופת אדנאואר, ועם דבורי וברבורי חרטה.

  דרך אגב, גב' ווטר'ס היתה בטח יותר עשירה מרוב הגרמנים המצליחנים. בשיחה אתי כלל לא התפארה, אולם זמן לא רב לאחר מכן מצאתי בשבועון המצוייר "שטרן" מאמר ארוך עליה ועם הרבה צילומים. היא תוארה כזמרת אופרה מצליחה ביותר, ובעלת שכר הופעה הגבוה ביותר בגרמניה - 8000 מרק לערב הופעה. לרשותה מטוס פרטי, ועוד ועוד.

  בהגיענו לקלן נפרדנו בידידות, היא אף הציעה לי טרמפ במונית שהזמינה, אבל לא נזקקתי לזה. כעבור מספר ימים ראינו אותה בהצגת "העטלף" בטלוויזיה.

הדוד משה

   השנים עברו   הגיל התקדם והייתי כבן שלשים ושמונה או שלשים ותשע שנים.

עבודתי הביאה אותי יום אחד לעמק בית שאן, ובחזרה הביתה לחיפה לקראת ערב, לקחתי חיילת טרמפיסטית אשר שאלה אם אגיע לבית שאן.

"בטח"

החיילת עלתה על הג'יפ וכעבור מספר דקות הגענו לבית שאן, שם שאלתי היכן לעצור כדי שתרד.

"אולי אתה נוסע לעפולה?"

"כן."

  המשכתי בנסיעה תוך שתיקה שוטפת. החיילת כנראה לא רצתה לנהל שיחה ולא הפרעתי לה. עברנו בכביש הפנימי ליד בית אלפא, חפצי בה,  לשמאלנו מתנשא הר הגלבוע. פנייה ימינה לכלא שאטה, משם שמאלה לכביש בית השטה - עפולה. זו נסיעה נעימה מאד, הכביש כמעט ריק, אויר העמק צלול, ריח השדות והרפתות, משורר בטח היה יודע לחבר שיר.

     אנחנו שנינו בג'יפ וממשיכים לשתוק בשטף.

     חלפנו ליד ההסתעפות למרחביה, ובכניסה לעפולה שאלתי את הגברת היכן לעצור.

  "אולי אתה ממשיך לחיפה?"

  "כן."

  האוויר נעים, והשקט נעים. נוסעים ועוברים ליד מזרע, תל-עדשים, פונים שמאלה וחולפים ליד הקיבוצים הידועים. גניגר, שריד, הדרך לכפר ברוך, הכניסה לבסיס רמת דוד, גבת, יפעת, מגיעים לצומת נהלל ומשם שוב פנייה שמאלה לכביש נצרת-חיפה.

עוד עשרים דקות ונכנסים לחיפה.

  בפנייה שמאלה לכיוון נווה-שאנן/רמות רמז אני פונה לגברת ומציע לה לרדת כי עלי לפנות שמאלה לנוה שאנן/רמות רמז.

"מה, אתה מגיע לרמות רמז? אני הרי גרה שם."

מסתבר שהיא גרה במרחק שני בתים מאתנו.

אחרי שכבר פטפטנו מעמק בית שאן ועד חיפה כחמש עשרה מלים וגלוי הלב המדהים שהיא גרה בשכנותנו, חשתי כלפיה קרבה ידידותית, הרהבתי עוז ושאלתי אותה:

  "איך קוראים לך חמודה?" 

  "מירי. ואיך קוראים לך דוד?"

אז זהו זה. היא כבר בחורה גדולה המשרתת בצה"ל, ואני, שני בני הם בני שבע וארבע שנים, והיא, החיילת כבת תשע עשרה שנה רואה בי דוד מבוגר. עושה ממני זקן. אז לא זוקנתי? 

הולדתו של יוסי, וטיסה לארצות הברית לבקר את גוסטל אחותי

באפריל 1957 כאשר אשר היה בן שלוש שנים וחודשיים נולד יוסי. יוסי נולד בבית החולים "אמהות" של ד"ר רוטנברג, גיסתו של מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג. זה היה בית חולים קטן ליולדות בלבד. כעת כבר הורשיתי לראות את בנינו השני זמן קצר לאחר הלידה ולא נדרשתי להמתין שמונה ימים עד לברית מילה. בחצר בית החולים עמד אוהל פאר, מבחוץ היה נראה כאוהל צבאי גדול אבל בפנים היה הכל מצופה שטיחים יקרים. אוהל זה היה מתנת האמיר עבדאללה - לימים מלך עבדאללה מירדן, לידידו פנחס רוטנברג. באוהל זה היה טקס הברית מילה של יוסי. בית החולים נסגר לפני שנים רבות ובשטחו עומדים בנינים - זה בשדרות הנשיא, בערך מול תחנת הדלק אשר בפינת רח' החורשה.

  אחותי גוסטל, אותה לא ראיתי מאז הגירתה לארצות הברית בשנת 1938, ביקרה כאן בשנת 1958. השמחה הייתה רבה וגם היא נהנתה, וחילקה את זמנה בין הביקור אצלנו בחיפה לבין שהייה אצל אחותנו שרה והגיס שמחה בקבוץ חפץ חיים. ביקורה נקטע לפתע כאשר הכריזו כאן על תרגיל גיוס מילואים לצה"ל ובטעות לא הודיעו שזה תרגיל בלבד. האמריקנים מיד הציעו לאזרחיהם לעזוב את הארץ. כך גם גוסטל אשר טענה שפעם אחת כבר נפרדה ממשפחתה ולא ראתה יותר את ההורים והאחות שניספו בשואה. היא לא רוצה להסתכן בפרידה מחודשת ממשפחתה שיש לה בארצות הברית, הבעל ושני הבנים. למחרת סודרה טיסה מיוחדת, היא שבה לאמריקה. באותו מטוס טסה גם המלכה האם אליזבט מבלגיה אשר ביקרה כאן. לווינו את גוסטל לשדה התעופה ושם היו כל המי ומי של המדינה. החל מהנשיא בן צבי, נדמה לי שגם בן גוריון היה, שרת החוץ גולדה מאיר, הרמטכ"ל חיים לסקוב, וגם אסתר ומשה אילון.

  בקשתי לשמור על הקשר שזה עתה חודש ותכננתי לבקר בארצות הברית, אלא הייתה שאלה של כסף. התכנון היה להפליג באנייה בשנת 1961, ואז, פתאום פגשתי את בן דודי הרמן אשר היה שותף בסוכנות נסיעות. הוא סיפר שחברתו מארגנת טיסת שכר, זו טיסת השכר הראשונה שהתקיימה בארץ, והמחיר הוא מחצית המחיר הרשמי בתוספת כמה דולרים דמי תיווך. הטיסה אורגנה עבור ארגון האמריקנים והקנדים בישראל, ורק חברי ארגון זה רשאים להשתתף במסע. אלא -  נותרו 25 מקומות ריקים. מי שרוצה לקנות מקום כזה חייב להיות חבר בארגון אשר שמו שונה מ: "אמריקנים וקנדים בישראל" ל - "אמריקנים וקנדים בישראל וחברים." ההצטרפות ל"חברים" עלתה כמה לירות. כך זכיתי בטיסה זולה בהרבה ממחיר הפלגה באנייה. זה היה בקיץ שנת 1961.

  בארצות הברית הכרתי לראשונה את גיסי מרטי. בחור מגודל כזה שפע טוב לב ומהרגע הראשון התיידדנו. הם התגוררו בקרבת וושינגטון הבירה יחד עם שני בניהם, רון בן 18 שנה ומייקל בן 14. תוך כדי שהייה שם בקרתי בשגרירותנו. באותו זמן נזקקו לעובד זמני ונתקבלתי מיד כי היה לי כמובן אישור בטחוני. בעבודה שם הרווחתי כמה דולרים ובכסף זה ביליתי בסוף עוד שבוע ימים בניו יורק.