גוסטל, שרה, רות ויהודה

   אחותי הבכורה גוסטל נולדה בשנת 1920. במסגרת המשפחתית השמרנית היא היתה היותר חופשית. אחרי גמר לימודיה בבית ספר עממי עברה לחינוך מקצועי של בנות יהודיות ואחר כך עבדה מחוץ לביתנו אצל משפחות יהודיות אמידות כבת בית. בשנת 1938 זכתה לקבל אישור כניסה לארצות הברית באמצעות דודה שרי והיא הגרה וגרה אצלה בעיר בלטימור. זו דודה גוסטל (גאס) שהכרתם בביקוריכם בארה"ב ובביקוריה היא כאן בארץ.

  אחותי שרה, ילידת 1921, היתה השעור בעיסה. בחורה תוססת, תמיד צוחקת ושרה ובמצב רוח טוב. סיימה את בית הספר התיכון יהודי דתי בן עשר הכתות בעירנו ואחר כך עבדה כמטפלת במוסד ילדים יהודים מחוץ לעירנו עד לפרעות ליל הבדולח. לאחר זמן מה הגיעה יחד עם קבוצת בנים ובנות של צעירי אגודת ישראל לחוות הכשרה נוינדורף שבצפון גרמניה. בחוות הכשרה כאלה הכשירו לעבודה חקלאית בתקווה לעלות ארצה וליישם שם את הנלמד. בחווה זו שהתה עד לשילוח למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, וסיוטי מקום זה חזתה על בשרה במשך למעלה משנתיים ועד לשחרור. שחרור זה היה קשור בטראומה נוספת, כאשר אך יצאה משערי המחנה היא נאנסה על ידי חייל רוסי או חיילים, ונזקקה לטיפול רפואי ממושך.

   בהיותה עוד בהכשרה התידדה עם חניך אחר בשם שמחה שנטל אשר גם הוא הועבר לאושוויץ, זכה לשרוד ואחרי שחרורו עבר בכל נקודה יהודית ברחבי גרמניה וכך מצא את שרה, לאחר מכן נישאו זה לזו. בשנת 1947 הפליגו באנית מעפילים "לטרון" כדי לעלות ארצה, נתפסו על ידי האנגלים ונכלאו בקפריסין למשך מספר חדשים עד לשחרורם משם והעלאתם ארצה. כאן הצטרפו לקבוץ חפץ חיים. שמחה נספה שם בתאונת עבודה בתחילת שנת 1965, זו היתה תוצאה ישירה ואפילוג לשנות הזוועה באושוויץ. ביום חורף סגרירי, בהיותו עובד בלול, היה עליו לשרוף פגרי עופות. במקום נפט הוא שפך לתנור בנזין והלהבות תפסו אותו, לאחר מספר שבועות של סבל קשה הוא נפטר בגלל הכוויות. לאחר מכן נודע שהתבטא כי עבודה זו שנואה עליו משום שארובת התנור מזכירה לו את אושוויץ, מסבה זו הוא כנראה ביקש לסיים את עבודתו מהר ולכן השתמש בבנזין.

     אחותי רות, ילידת 1925,  היתה ילדה עדינה מאד. בעת מלחמת העולם הועסקה בעבודות כפייה במתפרה ממשלתית, וזאת עד לשילוחה מזרחה, כנראה בשנת 1942. היא לא חזרה. הי"ד.

   אחי יהודה (יוליוס), הצעיר בילדים, נולד בשנת 1927. בבית פינקו אותו ובכל זאת היה, ונשאר תמיד ילד נוח וחביב. באפריל 1939 עלינו הוא ואני ארצה והגענו לכפר הנוער הדתי, שם התחנך במחזור ה'. בשנת 1942 התגייסתי לצבא הבריטי ורק כעבור כשלוש שנים, בהיותי עם פלוגתי באיטליה, נודע לי שמשהו לא בסדר, פרטים לא נודעו אף פעם. מסתבר שבגיל התבגרות הוא נקלע לחברה לא טובה ונוצל בצורה גרועה. נגרם לו נזק נפשי והבחור אושפז בביח"ל גהה. באותו זמן, שלהי שנת 1945 הוחל במתן חופשות לחיילים ששהו מעבר לים וכך נמניתי על הקבוצה הראשונה שנסעה ארצה לחופשה. פגשתי את יהודה, אותו בחור עדין וחביב כפי שהיה בעבר אלא שהוא נפגע נפשית וטען שלא יכולים להסתכל בעיניו. כיום אני סבור שהנתוק מהבית בו היה אהוב ומפונק גרם לו משבר מופנם. אחר כך אני עזבתי בהתגייסי לצבא הבריטי והוא הרגיש עוד יותר בודד, יתכן שאסור היה לי להתגייס, אבל מצד אחד ראיתי צווי עליון להלחם נגד היטלר, ומאידך, הוא היה לכאורה בחברת נוער טובה וכמוהו היו הרבה ילדים… בכל אופן, עם גמר החופש חזרתי לאיטליה והיתה תקווה לשיפור מצבו. ביולי 1946 שוחררתי מהשרות הצבאי. שמעתי המלצות טובות על מוסד רפואי פרטי בשם "יפה" בקרבת פתח תקווה אלא שזה עלה הרבה כסף. פניתי לראש המחלקה לעזרה סוציאלית של הסוכנות היהודית הגב' כגן, לימים חברת הכנסת הראשונה, היא אישית אישרה השתתפות חלקית בהוצאות וגם דודה מו תרמה הקצבה חדשית. בכל זאת, כעבור זמן מה אזלה הרזרבה הכספית של חסכונותי מתקופת הצבא בתוספת מענק השחרור וגם שכר עבודתי היה מוגבל. כעבור מספר חדשים הועבר יהודה למוסד אחר, לצערי פחות טוב, ומשם למוסד וילנר בירושלים. המנהל וילנר היה הדבר הכי קרוב לאב ביחסיו למטופלים. יחס טוב זה וכן עליית אחותי שרה ופגישתה אתו, גרמו לשיפור דרסטי וכבר הגינו תכניות להעסקתו לאחר החלמתו המלאה, כל זאת בהסכמה ובשיתוף מלאים של יהודה. בשיא התקווה הגיע אלי מברק שהוא נפטר. מר וילנר סיפר לי שפתאום הוא נפל עם עוותים ומיד נפטר, לדעתו זה היה התקף לב. תאריך הפטירה כ' אלול תש"ז, 5 לספטמבר 1947.

יהודה ז"ל נקבר בהר הזיתים לקראת ראש השנה תש"ח - ובטרם הספקנו להעמיד מצבה פרצו המאורעות אשר הביאו למלחמת השחרור. אחרי מלחמת ששת הימים היה הרבה הרס בהר הזיתים ולא נמצא הציון הזמני על קברו, בחברה קדישא יכלו לאתר רק חלקה ושורה ולא את מקום הקבר המדוייק, ועד היום לא יכלנו להעמיד מצבה.   

זכרונות ראשונים וצילום משפחתי

  אין לי זיכרון סדיר ומסודר של שנות החיים הראשונות, אבל הבזקי אירועים שונים קיימים מתקופה קדומה מאד.

  זכרון אחד מהווה תמונה כאשר אני בקושי מצליח לטפס על הספה ובמצב זה גם מנסה לבטא את שם המשפחה "הירשברג" אבל לא מצליח להוציא מגרוני את האות "ר". אמא כל הזמן חוזרת ומשמיעה את היגוי השם הירשברג, ואני בהתמדה חוזר ואומר הישברג. כנראה מאותה תקופה גם זכור שאמי נשאה אותי על ידיה כאשר הגיעה ידידתה העלמה פליישמן. זו כמובן ליטפה אותי ועושה מה שכולם עושים לילד קטן ומפונק, ואני בתמורה אחזתי במחרוזת שמסביב לצוארה, משכתי אותה וזו נקרעה. העלמה פליישמו אמרה לי בטח "נו נו" אבל זכור לי בבירור שגם אמרה שאצטרך לשלם את הנזק. מאז תמיד פחדתי בעת בואה לביקור, שמא תיזכר במעשה ותחייב אותי לשלם, והרי כסף לא היה לי.

  באיזה גיל מסוגלים לטפס לבד על כסא פעוטות גבוה? בכל אופן בגיל המתאים עשיתי או נסיתי זאת והתיישבתי על אותו כסא פעוטות גבוה שעמד על המרפסת. הייתי קהל לאחיותי גוסטל ושרה אשר הציגו ריקוד - אם כן זו לא המצאה של בנות אילון מהשנים האחרונות. בריקוד זה לבשו כפפות ושרו שיר על כפפות "גלסה". זה היה כינויים של כפפות עור עדינות.

  התמונה הכי הכי זכורה לי מאירוע צילום, והתוצאות גם נשמרו בתמונה עד לעלותי ארצה. מסיבה כלשהי הוחלט לצלם את ארבעת הילדים, החמישי טרם נולד. הלכנו לצלם, אולי צלם יהודי ברחוב סיילר. האחיות היו לבושות שמלות קורדרוי חומות, ולי היו מכנסי קורדרוי באותו צבע. בעת הצלום עמדנו בסטודיו וזרקורים האירו עלינו. בגמר ההנצחה התמונתית חזרנו הביתה, וזכור לי שאמא החליפה לי את המכנסים. אחר כך, ובמשך זמן רב הזכירה שהמכנסים (קצרים) יכלו ממש לעמוד, כל כך התקשו מההשתנה שפיפיתי לתוכם. מה יש, הרי הייתי ילד קטן, אבל למה תמונה זו דווקא נשארה בזכרוני?

אחיותי ואחי וסיפור לידתי

באשר לאחיותי ואחי, מבין חמשה ילדים הייתי האמצעי. היום יש כל מיני הסברים פסיכולוגיים אודות ילדי סנדוויץ כאלה, אבל דבר אחד היה ברור - הייתי באמצע. לפני נולדו שתי אחיות, גוסטל המתגוררת בארצות הברית ושרה אשר היתה חברה בקיבוץ חפץ חיים ונפטרה לקראת סוף שנת 2000. ובמריבות בינינו לא יכולתי להוכיח עדיפות גברית , כי הן פשוט גברו עלי. אחרי נולדו אחות, רות אשר ניספתה בשואה. היא היתה ייצור עדין והתחברה במיוחד עם האח הקטן יודה (יוליוס), שניהם היו בלתי נפרדים.

לעצם לידתי מתלווה סיפור נחמד, אותו שמעתי מפי בן גילי וחברי לשעבר ליאו גוטמן, המתגורר בניו יורק. ליאו גוטמן היה ידיד ילדות, שנינו נולדנו באותו יום שזה היה יום שבת בבוקר. ביקרנו יחד בבית  הספר, הלכנו יחד הביתה כי גרנו קרובים זה לזה. בעתות פנאי, במיוחד בימי שבת אחר הצהרים שיחקנו יחד.  כך זה נמשך בערך עד גיל 12 שנה, כאשר הוא הוקפץ כיתה, אבל גם לאחר מכן נפגשנו לעתים די קרובות. בשנת 1937 או 1938 הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית, והבטחנו לשמור על קשר ולהתכתב לפחות אחת לשנה, לקראת יום ההולדת המשותף. אירועי השנים לאחר מכן לא איפשרו התמדה אבל לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חודש הקשר, אם כי בצורה קלושה.

   בשנת 1961 ביקרתי בארצות הברית, ובהיותי בניו יורק ביקרתי אותו במשרדו. המפגש לא היה מרגש וליאו היה די קריר. הוא היה אז בעל משרד קטן ב Wall Street ועסק ביבוא שיער חזיר, הדרוש לייצור מברשות. הסתייגותו ממני אולי נבעה מכך שהוא נשאר דתי ואף היה נשוי לבתו של הרב ברוייר, אישיות ידועה בקרב האורטודוקסיה היהודית גרמנית, ובמיוחד הפרנקפורטאית, ואילו אני - בעוונותי - הפסקתי להיות דתי. בביקורים נוספים בארה"ב ראיתי אותו עוד פעם-פעמיים בתפילות יום שבת בבית הכנסת, הוא מצדו היה מסוייג ואף פעם לא הזמינני לבקר אצלו בבית.

בתחילת שנת 1996 הייתי עם אשתי אסתר בניו יורק, בדרך חזרה מביקור אצל הבן אשר, אשתו אריאלה והבנות  ששהו בארה"ב לרגל שנת שבתון. המראתנו חזרה ארצה עוכבה יומיים בגלל סופת שלגים עצומה ואוכסנו במלון Park Central West. ממוקם במלון חייגתי אל ליאו. בהזדמנות זו הוא סיפר לי מעשה ששמע מפי אביו על אירועי יום לידתנו.

  באותו יום שבת בשנת 1923 היו אמהותינו בבית החולים לרגל הלידה וכמובן לא יכלו להכין את מאכלי השבת, אשר לפי המסורת כללו מרק שעועית לשבת בצהרים. מרק שעועית, בדומה לחמין, ניתן לבשל לפני השבת, ואחר כך מעמידים את הסיר על תנור בישול מכוסה שהאש שלו מחממת פלטה של פח ועליה המרק. אדון גוטמן לא יכול ליהנות מהמרק מעשה ידי רעיתו ולכן הלך למסעדה כשרה שנוהלה על ידי הקצב סלומון. האווירה שם היתה ביתית, האנשים הכירו אחד את השני. היה ברור שמר גוטמן לא נמנה על אורחי הקבע, ולכן שאלו מר סלומון מה הביא אותו למסעדה. כמובן שמר סלומון והאורחים ידעו שהגברת היתה בהריון והסיקו שכנראה נולד משהו ולכן האדון בא למסעדה. בכל אופן, האנשים אז היו מאד מאופקים בדיווח עניני משפחה, ומר גוטמן תירץ את בואו בכך, שמרק השעועית "נשרף". ואולי היה זה אפילו תירוץ ידוע למקרה לידה. כעבור זמן מה הופיע גם אבי באותה מסעדה, מאותה סיבה. גם הוא היה רגיל ליהנות מסעודת השבת בבית ולא נהג לבקר במסעדה. מר סלומון היה בעל חוש הומור ופשוט שאל את אבי: "אמור נא מר ה' האם גם אצלך נשרף מרק  השעועית?"    ליאו גוטמן היה בן יחיד ואביו לא היה צריך לדאוג לילדים אחרים בעת בואו למסעדה. לי לעומת זאת, היו כבר שתי אחיות יותר מבוגרות ממני. גוסטל היתה כמעט בת שלוש שנים ושרה התקרבה לסיום שנתה השניה. הן בטח לא נלקחו למסעדה, ואני רק יכול לשער שאולי נמסרו לטיפולן של הדודות או של ידידי משפחה כלשהם.

דודים ודודות

אבי אימי נפטר כאמור בגיל צעיר, היה זה כמדומני בשנת 1905 ואמא התחנכה אצל דודה ודוד חשוכי ילדים שהתגוררו בעיר הנאו, לא רחוק מפרנקפורט. הדוד היה מורה, נפטר בשנת 1919 והדודה, שמה קלרה, עברה כעבור מספר שנים לפרנקפורט, ובכל המובנים היתה עבורנו כסבתא אהובה לכל דבר. היא התפרנסה בכבוד מגמלתה כאלמנת מורה בכיר ובעברה לפרנקפורט השתכנה בבית אבות יוקרתי לנשים שנמצא באחד מארמונות משפחת הבנקאים הידועה רוטשילד, ברחוב צייל 92, שם הרבינו לבקרה. בגיל 84 שנה שולחה על ידי הנאצים לטרזינשטדט ושם נפטרה כעבור כשבועיים. ראוי להזכיר עוד בן דוד של אמא, הבן של יואל אדלר, אחיה של קלרה נוי, ושמו מקס אדלר, אשר  התגורר עם אשתו ושני בניו אבא (אברהם) ו-ספפל (יוסף) בפרנקפורט. הוא ומשפחתו שולחו למחנות ריכוז ושם נספו. נמסר על עדויות של ניצולים לפיהן הוא מת מרעב משום שסירב לאכול את מנות האוכל הזעומות אשר היו לא כשרות. לא ברור אם היה שורד גם אילו כן אכל את המעט שניתן, אבל ברור שבמצב של פיקוח נפש לא היה חייב לשמור על כשרות. אביו יואל אדלר היה מנכבדי הקהילה האורתודוקסית שבפרנקפורט, הכרתי אותו כזקן מופלג שהתפרנס כבעל יקב. איש זה התאלמן כנראה בגיל צעיר וביתו נוהל על ידי העלמה לם, רווקה זקנה שזכור לי כי הייתה לה פלומת שפם וזה כמובן הצחיק אותנו הילדים. את דוד יואל זה ביקרנו לעתים נדירות, וזאת רק משום כיבוד והידור פני זקנים. הוא היה יושב בכורסה, ובבואנו הרים אצבע בצורת התראה, ושאל אם גם הייתי ילד טוב. כמובן שהשבתי בחיוב, ואז הוא ניגש לארון, נבר בו ולבסוף הוציא ריבוע שוקולד קטנטן שנתן לי כפרס. דוד יואל נפטר בזיקנה טובה בשנת 1937. זכורה לי הלוויתו ברוב עם, הגיעו הדודים יוסף מפרייבורג, מרחק כ250-300 ק"מ, והדוד גבריאל (גאבר) מבזל שבשוויצריה. דוד זה הקפיד על נימוסים והופעה חיצונית, ולצורך ההלוויה שכר לעצמו כובע צילינדר.

  מאז שנת 1925 או 1926 התגוררה אתנו דודה של אבא, רווקה קשישה בשם יוליה. בשעות הפנאי המרובות שלה היא עסקה בעיקר בתיקוני בגדים וגרבים. יש לזכור שבזמנים ההם לא היו בדים סינטטיים (ניילון וכדומה), והכל היה עשוי מבדי צמר, כותנה או פשתן. בגדים אלה לא הוחלפו לעתים תדירות אלא תיקנו אותם לפי הצורך. בגרבים נוצרו חורים שגם אותם היה צריך לסגור, אותו הדבר בסריגי צמר למיניהם. במשפחה גדולה כשלנו לא הייתה חסרה עבודה בשטח זה. הדודה נפטרה בשיבה טובה ממחלה בקיץ שנת 1939 ובכך נחסכו לה מצוקות הרדיפה האלימה שהחלה בתקופה זו והגיעו לשיאם בעת גירוש ושילוח יהודי גרמניה למחנות ריכוז ומחנות מוות שהחל לגבי יהודי גרמניה באוקטובר שנת 1941.

מלי לבית פלאוט

  מוצא אמי מלי היה מסביבה גיאוגרפית וחברתית שונה. היא נולדה בעיירה קטנה בבוואריה ששם הייתה קהילה יהודית, ואביה היה מורה בסמינר הכנה למורים יהודים דתיים. היא הייתה אחת משבעה ילדים. לאחר מות אביה, בהיותה נערה צעירה, התקשתה אמה לטפל בשבעת ילדיה, ואמי התחנכה אצל אחות האם, קלרה נוי, שהייתה נשואה למורה בעיר הנאו שבקרבת פרנקפורט. לאחר נישואיה עם אבי עסקה אמי בניהול משק הבית של משפחתנו הגדולה ובחינוך חמשת הילדים. יחד עם אבי סבלה לא רק את הסבל הפיסי, אלא גם את הסבל הנפשי לאחר שנפרדה מאחותי גוסטל, מאחי יהודה וממני, שהצלחנו לעזוב את גרמניה. על אף ביטויי התקווה שעוד נזכה להתראות, ברור שתחושת הלב הייתה שונה. על אף צמצום רציני ביותר בחלוקת מזון לכלל האוכלוסייה, וליהודים במיוחד, בטוחני שעם מצרכי המזון הזעומים היא ידעה להכין מטעמים, כפי שאני גם זוכר את המזון הטעים שידעה להכין במטבח ללא בשר. תאריך שילוחה למזרח לא ידוע, אני מניח שזה היה באמצע שנת 1942, ואולי לפני כן. ברשימות שנתפרסמו לאחר המלחמה צויין שהיא נשלחה לאיזביקה ושם נעדרה. איזבקה היה מחנה איסוף או מיון ליהודים ליד לובלין, בטרם נרצחו כולם. הי"ד.

  מבין אחיה ואחיותיה, אחות אחת נפטרה כילדה קטנה ממחלה ובעקבות זאת כתב אביה ספר של סיפורי התורה, סיפורים שרצה לספר לבתו אילו נשארה בחיים. עותק צילום של ספר זה  Biblische Geschichten מצוי ברשותי. האח הבכור, יוסף, היה סוחר בעיר פרייבורג אשר ביער השחור, ובשנת 1938 עלה ארצה ונפטר בחיפה בשנת 1964. אח נוסף, גאבר (גבריאל) היה פעיל בקהילה היהודית של פרנקפורט ומסיבה לא ידועה לי היגר עם משפחתו לשוויצריה מספר שנים לפני עליית היטלר לשלטון, חי ונפטר בעיר בזל. הוא היה כנראה סוחר וכן היה פעיל בקהילה החרדית, כעין קהילת בת של קהילתנו בפרנקפורט.

  האח ליאו, מוכר לכם כ"דוד ליאו" נלחם ונפצע קשה במלחמת העולם הראשונה. הוא התיישב בעיר ברסלאו במזרחה של גרמניה, כיום וורוצלב שבפולין, שם היה סוחר תרופות. בשנת 1934 או 1935 עלה ארצה ובחיפה היה בעל בית מסחר לתרופות. הוא ואשתו הביאו לעולם 8 בנות. ליאו היה אדוק קיצוני אבל בניגוד לחלק מהחרדים המוכרים לנו כיום והמנסים לכפוף את דעתם על הזולת, הוא העדיף להחמיר עם עצמו ולא עם אחרים, ושמר אתנו על יחסי משפחה טובים.  נפטר בשיבה טובה בשנת 1978 או 1979 ועד ליומו האחרון עבד בבית המסחר ואת זמנו הפנוי וממונו הקדיש למעשי צדקה, זאת בתאום מלא עם אשתו, דודתנו קלרה, אשר בצדיקותה לא נפלה ממנו. דוד ליאו נפטר תוך כדי חתימה על צ'ק לצרכי צדקה.

  האחות שרי (כנוי חבה של שרה) היגרה בגיל צעיר לארצות הברית שם נישאה לקרוב משפחה בשם אדלר ונולדו להם שני בנים. היא נפטרה בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. האחות הצעירה מו (חולם), שמה המלא היה מוזלה, והיא נקראה על שם אביה מוזס (משה) אשר נפטר בגיל צעיר  בטרם לידתה. דודה זו הייתה אהובה על כולנו. היא נישאה לעורך הדין זיגברט  (דוד זיג) ויקסלבאום, אישיות ידועה בפתח תקוה. הוא היה יהודי דתי וסובלני, בחו"ל נמנה על פעילי היהדות הדתית הציונית. בנוסף לעסקי עריכת הדין שלו הוא היה סופר מחונן, ובחו"ל חיבר ספרי בלשים אשר פורסמו בהמשכים בשבועונים מצויירים וספריו הוצאו בהוצאת הספרים היוקרתית "אולמן" בגרמניה. משפחה זו עלתה ארצה בשנת 1933. הדוד נפטר בשנת 1958 ממחלת כבד והדודה הלכה לעולמה בשיבה טובה בשנת 1984 או 1985.

ארתור (אשר) הירשברג

נראה שאבי למד בבי"ס למסחר ובשלב כלשהו הגיע מסיבה כלשהי לעיר פרנקפורט. עוד נודע לי במעומעם שמוצאו ממשפחה חילונית והוא פנה לדת - דבר שאין לו כל דמיון לתנועה העכשווית של "חזרה בתשובה". כל כולו היה אדם מוסרי, צנוע והגון ופנייה לדת לא היתה חזרה מדרך חטאים.  במלחמת העולם הראשונה שרת בצבא הגרמני בתפקידי שרות משום קוצר ראייה חמור.

בגמר המלחמה הצטרף לחוג לימוד "מקור חיים", חוג של אנשי הקהילה החרדית בפרנקפורט, שכלל גם מעשי גמילות חסדים. לפרנסתו עבד במסחר בהצלחה נכרת, כפי שהעידו הפרסים השונים שנשתמרו אצלנו, כן היו תעודות על פרסים כספיים ניכרים, אך החסכונות נעלמו בתקופת ההיפראינפלציה של תחילת שנת 1923 בגרמניה, ועל כך נשתמרה תעודה מהבנק ובה הודעה לקונית, "…חשבונך התאזן בעקבות האינפלציה". בשלב כלשהו נהיה סוכן מכירות ראשי להפצת מכונות כתיבה של חברת "מרץ" ואזורו השתרע למרחק מאות קילומטרים דרומה לעירנו, מחוזות באדן-פפאלץ (פלטינה). באזורים אלה הוא ביקר במשך ימות השבוע את סוכני המשנה שלו.

בסוף שנות העשרים או תחילת השלשים של מאה זו אפילו שכר מכונית עם נהג לבצוע העבודה ותענוגנו הגדול ביותר היה בשובו הביתה בימי ששי כאשר ביקש מהנהג להסיע אותנו הילדים לסיבוב בעיר.

זכורני שזה היה רכב קטן, הגלגלים היו עם חישוקי פלדה דקים (סיחים בשפתנו כיום). הנהג חבש כובע מצחיה במהופך, כדי שלא יעוף כי הרכב היה פתוח, וכמובן היו לו גם משקפי נהיגה. בכל ימות השבוע התקיים אבי מאוכל צמחוני כדי לא להכשל במזון לא כשר. אחרי עליית הנאצים לשלטון ועם הרעת העסקים וויתר על הלוקסוס של רכב שכור ונסע ברכבת המהירה שעזבה בשעה 7.10 בבוקר. אחרי חקיקת חוקי הגזע בשנת 1935 ואי יכולתו להתאכסן כיהודי בבתי מלון, נסע מדי בוקר וחזר בערב. זה היה יום עבודה שהשתרע על 14 שעות רצופות מחוץ לבית, ובנוסף היתה עבודה מנהלית אחרי שובו. לפני הנסיעה בבוקר עוד הוקדש זמן לתפילת שחרית ולימודי קודש שהחלו לפני השעה 6.00 בבוקר.

חוקי הגזע גם גרמו לפיטוריו מתפקידו כסוכן ראשי, ומאז פרנס את המשפחה הגדולה בקושי על ידי עבודה עבור מי שבעבר היו סוכני המשנה שלו. כן עסק במסחר במכונות כתיבה משומשות. המצב הכלכלי נהיה דחוק ביותר. קשה להבין ולתאר זאת, אך ימי השבת היוו הצלה כאשר שכח לחלוטין מדאגות ימות החול. כך גם נאמר במדרש: "יותר מאשר בני ישראל שמרו על השבת, השבת שמרה עליהם." בימי השבת אבא הרגיש כמלך ושום דאגת פרנסה לא העיבה על ההרגשה העילאית. היום היה מלא תוכן. סעודות השבת וזמירות, במיוחד בערבי שבת הארוכים בימות החורף. תפילות בבית הכנסת. ביקורי קרובים וידידים. חוג לימוד ציבורי, ואחרי הצהרים חוג לימוד פרטי בביתנו אליו באו שלשה ממורי בית הספר שלי, דבר שתרם לי מנת יוקרה בין חברי לכתה.

  כפי שכבר תואר לעיל, אבי עבד  שעות עבודה מפרכות, ואם עד לסילוקו ממשרתו הייתה הפרנסה מצויה בכבוד, הרי לאחר מכן התפרנסנו בדוחק. אינני יודע איך הצליח לפרנס אותנו, משפחה בת שמונה נפשות. לאחר פרעות נובמבר 1938 סביר להניח שמשפחתנו נזקקה לתמיכת סעד כלשהי מהקהילה היהודית. ממסמכים שמצאתי בארכיון בגרמניה בשנת 1992 גם הסתבר שאחרי עלייתנו ארצה בשנת 1 939, במועד כלשהו שאבא עבר אירוע מוחי ולא היה מסוגל לעבודה כלשהי. באמצע שנת 1942 הוא שולח מזרחה, היעד לא נרשם ברשימות שנמצאו לאחר המלחמה, ויתכן שהוא נפטר עוד בדרך. הי"ד.

** אם ברצונכם לקבל את עדכוני הבלוג של סבא משה, אתם יכולים להכניס את המייל שלכם בתיבה מימין ותקבלו את הבלוג ישירות למייל.

הקדמה

לפני כעשר שנים כתב סבא משה את זכרונותיו לילדיו ולנכדיו. בשביל להנציח את זכרו אנו מביאים לפניכם את סיפור חייו המרגש. יהי זכרו ברוך

כך זה היה אצלנו

  ביום שני, 8 לספטמבר 1986 צפיתי בהקרנת החלק הראשון של הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. ההקרנה היתה בסינמטק שעל הכרמל וכמובן היה מעניין לראות מי הצופים ומה הרכב גילם של האנשים אשר באו לראות סרט מיוחד במינו זה. בלט לעין רצף קבוצת הגילאים - מ 50 שנה ומעלה עד לזיקנה, ובני נוער וצעירים בתיקרת גיל של תחילת שנות ה - 20. ובכן, קבוצה שלמה בלטה בהעדרותה, ואלה היו גילאי 23 (בערך) עד גיל 50 שנה. מי אלה?

  בני 40 - 50 שנה נולדו לקראת, או תוך כדי מלחמת העולם, ואלה החיים בינינו, בני משפחותיהם הישירים לא נספו, כי אחרת הם עצמם לא היו יכולים להיות כאן. ילידי 1936 היו בני שלוש שנים בפרוץ המלחמה, נולדו בארץ או הגיעו הנה עם הוריהם. גילאי 20 - 40 שנה יכולים להיות דור שני של ניצולי שואה, והוריהם אולי לא מצאו דרך לדבר על העבר. היותר צעירים, הנוער, בני התשחורת לא הושפעו מאוירת זכרון השואה בבית הוריהם, הם צמאים לדעת, ולכן באו להקרנת הסרט. אולי זה הסבר או הסבר חלקי.

  אני אישית לא חוויתי את השואה בעת המלחמה, אך הורים, אחות, דודות ודודים ובני ובנות דוד לא זכו לשרוד. הקדמה לשואה היתה בגרמניה ושם שהיתי עד לעלייתי ארצה בשנת 1939 יחד עם אחי יהודה ז"ל. עד כה לא מצאתי דרך, ואולי לא הרהבתי לספר את קורות המשפחה. הסיבה המדוייקת לא ברורה לי, ואולי זו גם כעין תחושת אשמה שאני זכיתי והם לא…

  חשוב שאתם הבנים ומשפחותיכם תדעו מי קדם לנו ואם לא שוחחנו על כך, אשתדל לפחות להעלות על הכתב דמויות אלה אשר אינן אתנו ולא זכו להכיר אתכם. אישיותם לכבוד לנו וללא ספק הטביעו את חותמם על יישותי, ודרכי גם עליכם.

  אבי ארתור הירשברג אשר שמו העברי היה אשר, נולד בשנת 1884 בשלזיה שבמזרח גרמניה, אזור אשר השתייך לעתים לפרוסיה ולעתים לפולין, התרבות שם היתה גרמנית. אמי, מלי לבית פלאוט נולדה בשנת 1890 בעיירה בשם בורגפרפך Burgpreppach שבבואריה והיה לה ייחוס של משפחה יהודיה ותיקה ומוכרת במקום. ההורים הגיעו לפרנקפורט, שם הכירו ונישאו.

  את הורי אבי לא הכרתי. שם סבי היה יוליוס (יהודה), לעת זיקנה התגורר אתנו והוא נפטר בשנת 1924. הסבתא נקראה אוגוסטה, ושם זה ניתן לאחותי שבארצות הברית, ובקיצור גוסטל. אין לי מושג במה עסקו סבים אלה. נולדו להם ששה ילדים. אבי, אשר נספה בשואה. היינריך, נפטר בהיותו ילד. ווילי, אשר הכרתם כ"דוד וילי" התגורר בפרנקפורט. בשנת 1936 היגר לקולומביה ושם הצליח מאד בעסקיו. הוא הספיק לבקר אותנו כאן בישראל ובפעם השנייה נפגשנו אתו בשהותנו בתפקיד בגרמניה, והוא בא לשם לצרכי נופש. דוד וילי נפטר בשיבה טובה. עד היום יש לי קשר מכתבים עם בנו היינץ. אח נוסף, מקס, היה גר בעיר פולדה כ 100 ק"מ מפרנקפורט, שם היה בעל חנות. הוא, אשתו רוזה לבית פלדהיים ושתי בנותיהם אליס ו-סלמה ניספו בשואה. שתי אחיות אבי, רווקות בשם אנה ו-ביאנקה, התגוררו אף הן בפרנקפורט והרבינו לבקר אותן. הן התפרנסו בקושי, ונראה לי שאחיותי, אחי ואני וכן ילדי דוד וילי ששמם היינץ ו-גוסי היו שמחתן העיקרית בחייהן. הן ניספו בשואה.