כפר חסידים- החריש הראשון

כך הגענו קבוצה של 35 ילדים לכפר הנוער הדתי אשר אוכלס כולו בצעירי וצעירות עלית  הנוער. הכוונה היתה שאלה ישהו שם שנתיים עד גיל שמונה עשרה שנה, ילמדו חצי יום ויעבדו חצי יום בענפי חקלאות שונים. לגבי קבוצת הילדים שלנו המצב היה שונה. שלשים ילדים היו בגיל משש שנים ועד שלוש עשרה שנה, אלה כמובן למדו יום שלם ורק מדי פעם הועסקו בעבודה במשק הילדים. הבעיה היתה עם חמשת הנותרים, נערים כמוני אשר התקרבו לגיל שש עשרה, הגיל המתאים לעליית הנוער. סוכם שחצי שנה נהיה עם קבוצת הילדים אבל נלמד יחד עם קבוצת הנוער. לאחר מכן צורפנו גם לסידור העבודה של הנוער אבל מבחינת המסגרת החברתית שייכו אותנו הלאה, בניגוד לרצוננו, לקבוצת הילדים. דבר זה היה די קשה כי חסרה לנו המסגרת החברתית שהיתה כל כך חשובה, במיוחד היתה חשובה בגלל העדר המשפחות שנותרו בגרמניה. כעבור זמן מה הגיעה קבוצת נוער חדשה שצורפנו אליה, אבל כעת היה המצב הפוך. אנו היינו הותיקים, כבר דברנו עברית והתרגלנו איכשהו לאקלים החדש. משום כך ראו בנו כעין מתנשאים, וקשרי חברה ממש לא נוצרו.

ענפי העבודה האהובים עלי היו מסגרות ופלחה. במסגרות היו המדריכים שני מסגרים מעולים כפי שכיום קשה למצוא. אלה באו עם תעודת "מייסטר" מגרמניה ובכשרון ותבונת ידיהם הפכו גושי פלדה למוצרים שמושיים ומוצרי אמנות ממש.

נירו ניר – החריש הראשון 

פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות

פה נחיה ופה ניצןר

חיי זוהר חיי דרור

פה תהי השכינה שורה

פה תפרח גם שפת התורה –

נירו ניר ניר ניר שירו שיר שיר שיר

גילו גיל גיל גיל עוד ינצו ניצנים

אם תשאלו אותי מה היה האירוע הכי משמח בחיי, וללא ספק היו אירועים משמחים, והנה החריש הראשון שלי נמנה על הטובים בהם.

   בסידור העבודה החליפו לנו ענף מדי שלשה חדשים, והמבוקש מכולם היה ענף הפלחה. עבודה זו כללה חריש, קציר, דיש וכל הכרוך בגידול תבואה. ביום 1 למרץ 1944 הגיע תורי לעבוד בענף זה. היה יום אביב מקסים עם אוויר צח, שמים תכולים וראות צלולה עד למרחקים. ארווין כהן ז"ל שהיה מנהל הענף הסביר לי איך חורשים את הניר, התלם הראשון. עם תלם זה ישר, אזי יתר התלמים מתיישרים לפיו וחלקת השדה החרושה נראית יפה וישרה. רוחב החלקה היה כמאתיים מטר וכדי לחרוש ישר יש לקבוע נקודה סופית ולצעוד לקראתה עם המחרשה הנגררת על ידי זוג פרדות. כדי להקל על כך, קובעים בעין גם נקודות יותר קרובות הנמצאות בקו ישר לקראת הנקודה הסופית. הסימן הנבחר יכול להיות אבן, רגב עפר או כל דבר אחר שעליו ניתן למקד את העיניים. ובכן, נעמדתי בין ראשי שתי הפרדות, אחזתי ברצועה שליד המתג וצעדתי כפי שהוסבר לי. כך הגעתי לסימן הראשון שבחרתי, קבעתי לעצמי סימן נוסף שהיה בקו העין לקראת נקודת גמר התלם. הגעתי לסוף, הפכתי את צמד הפרדות עם המחרשה. להב אחד של המחרשה בת שני להבים שנקראה "ביסוק" (דו-להבי בצרפתית) היה כעת בתלם החרוש, וכך התקדמה המחרשה ישירות לאורך אותו ניר, ואני יכולתי לנהוג את הבהמות ברתמות מאחור וללא צורך לצעוד ביניהן. הגעתי לנקודת ההתחלה וארווין שיבח אותי על התלם היפה שחרשתי, ונדמה לי שגאוותי גאתה כפי שזה כמעט לא קרה במרוצת השנים, ולאור הצלחה כלשהי.

הארץ המובטחת

לאחר נסיעה קצרה עברנו את הגבול לאיטליה וכעבור זמן לא רב הגענו ליעדנו הסופי, לטרייסטה שמשם נפליג באניה ארצה.

ההפלגה תהיה למחרת היום, ובלילה איכסנו אותנו ב"בית העולים", בית שנשכר לצרכי העולים ארצה. בלינת לילה באותו בית עולים נעקצנו כולנו על ידי המון פשפשים, מין חרק אדום כהה אשר שוכן במיטות, היום כבר לא מוכר כאן בישראל. למחרת התגרדנו כולנו אבל כל אי הנוחיות נשכחה כאשר נגשנו לנמל והתפעמנו ממראה הים הגדול, לרובנו זו הפעם הראשונה שראינו ים. במקומות מגורינו הקודמים היו נהרות, לעתים נהרות גדולים ובהם שטו גם ספינות משא ואניות טיולים, אבל טרם ראינו אניות נוסעים גדולה המפליגה בים. כזאת היתה האניה "גליל" – GALILEA. לקראת הצהרים עלינו על סיפונה ולקראת ערב הפלגנו. זה היה ביום רביעי ה- 19 לאפריל 1939 ועגנו בחיפה ביום שני ה- 24 בו. באניה נהנינו מכל טוב, ממזון רב ובשר שכמעט שכחנו את טעמו. כן הוגשו תפוזים אשר גדולים כמוהם טרם ראינו, ואנו כמובן בחרנו את הגדולים שבהם, אלה שקליפתם עבה ונחשבים כאן כסחורה נחותה. לקראת תום המסע עגנו בנמל תל-אביב. נמל זה נבנה בשנת 1936, כאשר לרגל המאורעות הערבים לא איפשרו עגינת אניות עם יהודים בנמל יפו. בנמל תל אביב האניות לא יכלו לעגון ליד החוף, אלא מזח נבנה מהחוף אל תוך היום עד לעומק שאיפשר עגינת אניות גדולות, ופועלים יהודים העמיסו ופרקו דרך מזח זה. במשך עגינתנו הביאו פועלים ארגזי תפוזים והטעינו אותם במחסני האניה. אדון מרקס הכיר אחדים מפועלים אלה עוד מחו"ל. מתל אביב הפלגנו לחיפה ומראה הכרמל הפעים אותנו. לאחר העגינה לא ניתן לנו לרדת לחוף, אלא הורידו אותנו לאולם בבטן האניה אשר שם שלטונות ההגירה האנגלים בדקו את דרכונינו ואת רשיונות העליה, כמו כן קיבלנו זריקות חיסון. סוף סוף ירדנו לחוף.

   כעבור יותר מיובל שנים, כאשר נברתי במסמכי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, נתקלתי במכתב של המשרד הארצישראלי בברלין אל הסוכנות היהודית בירושלים, ובו רשימת עולים אשר הפליגו מנמל טרייסט ביום 19 לאפריל  אל ארץ ישראל. ברשימה זו הופיע גם שם אחי ושמי והציון שעבורנו שולם מס נמל בסך חצי לירה כ.א. וכן דמי חיסון רפואי בסכום דומה. העתק המסמך שמור אתי עד היום.

   מעבר לשערי הנמל המתינו מאות אנשים מקרובי וידידי העולים החדשים, בין הממתינים היתה גם הני ויקסלבאום, אחותו הצעירה של דוד זיג. אותנו דחסו לאוטובוס אשר חלונותיו היו מסורגים. למעשה לחלונות כל האוטובוסים היו סורגים בצורת גדר מגן כדי לבלום התקפות אבנים ואולי אף רימונים מצד הערבים שהיו עדיין מתפרעים, היו אלה פרעות 1936 - 1939. מהנמל הסיעו אותנו תחילה לבית העולים בבת גלים. שם נפגשנו עם הני. משם הסיעו אותנו ליעדנו הסופי בכפר הנוער הדתי, על יד כפר חסידים ומול קבוץ יגור. 

העליה לארץ ישראל

  אדון מרקס הסביר שקיבל רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו נמצאים רק שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת. יש כאלה שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל הדרוש. אני עצמי אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה היה בחודש ינואר או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.

  כעת התחילו הכנות קדחתניות לקראת העלייה ארצה. אדון מרקס בעצמו העביר לנו שעורי עברית. בבית הוכנו ונקנו בגדים. בין היתר הוצע לקנות מגפי עור כי בעונת החורף בארץ ישראל ישנו הרבה בוץ ואנו הרי נהיה בכפר ששם אין מערכת כבישים תקינה. לימים יתברר שנזדקק למגפי גומי שניתן לנקותם מתחת לברז מים, ולא למגפי עור אשר נקיונם הרבה יותר מסובך. עבורי גם קנו מכנסי "ניקרבוקר", אלה מכנסים ארוכים אשר קצם התחתון מתקפל מתחת לברך לתוך הגרבים. באותה תקופה זה היה לבוש אופייני בגרמניה ובאנגליה.

  טוב, קנינו מזוודות גדולות והחלו נסיונות אריזה. בסוף סוכם מה לקחת והמזוודות של אחי ושלי הועברו לבקורת אחרונה בבית היתומים לקראת היציאה. היציאה נדחתה בינתיים מסיבות לא ברורות לי לאמצע חודש אפריל.

  היום המיוחל הגיע ובחצות הלילה היינו אמורים לצאת ברכבת מהירה דרומה. בשעות הערב

נתאספנו כולנו בבית היתומים, אנו, ההורים ובני המשפה המלווים. אל אחי ואלי התלוו ההורים והאחות רות, האחות שרה היתה מחוץ לעיר בהכשרה, והאחות גוסטל כבר היתה שנה בארצות הברית. נתקבלו הנחיות אחרונות איך להתנהג בנסיעה ברכבת. אחד ממורי הבית הסתובב והציע לכולנו גלויות דאר כדי שנכתוב עוד בטרם נעבור את הגבול. בקרבת מקום היתה תחנת חשמליות מס. 15 אשר נסעו לתחנת הרכבת המרכזית, ונתבקשנו ללכת לשם בקבוצות קטנות ובהפרשי זמן כדי לא לעורר את יתר נוסעי החשמלית להתנהגות פרועה כנגד קבוצת יהודים גדולה. בסוף הגיע תורנו לצאת לתחנה. עלינו עם המזוודות והנסיעה בת כ 15 - 20 דקות עברה בסדר, מלבד הערות מלגלגות שהיהודים נוסעים לפלשתינא.

  בתחנת הרכבת התאספנו כולנו ברציף המתאים, אחד מכשלושים רציפים בתחנת רכבת ענקית זו. הפרידה היתה מאד נרגשת. אבי שמר על איפוק, אמא בכתה ובקשה שאשמור היטב על אחי הקטן. אדון מרקס הורשה ללוות אותנו בנסיעה ובהפלגה ארצה והתחייב לשוב לגרמניה. אשתו אשר כונתה על ידי כל ילדי המוסד בשם "דודה רוזה" בכתה הרבה, כאילו שניחשה שיותר לא תראה את בעלה כפי שבאמת היה, כי בשובו לגרמניה ולפני חציית הגבול הוא הוזהר שאנשי גסטפו מתכוננים לעצרו ולשלוח אותו למחנה ריכוז. הוא נאלץ לחפש מקום מקלט בארץ אחרת, ואילו אשתו, בתו ואולי גם בן שולחו בבוא העת מזרחה ונספו בשואה.

  כולנו היינו בקרון אחד, אנו הילדים, אדון מרקס ואחד המדריכים שבבית היתומים בשם הרברט האס, אשר ליווה אותנו רק עד לגבול. הרכבת זזה ואנו כבר נשמנו לרווחה שנעזוב סוף סוף את הארץ הארורה הזאת, אף שהיינו עדיין בתחום שלטון הנאצים. שמרנו על שקט יחסי כי לא רצינו לעורר תשומת לב מיותרת. למחרת בבוקר הגענו למינכן ושם ירדנו מהרכבת כדי לעבור לרכבת אחרת, תוך כדי כך הסתובבנו במבנה התחנה הענקית. פתאום ראינו מחלקה של אנשי ס.ס. ענקיים, לבושים במדיהם השחורים וסמל גולגולת מת על כובעי המצחיה שלהם, כולם חגורי חרב. נאמר לנו שאלה נמנים על יחידת שומרי הראש של היטלר. דבר זה גם סביר, כי מינכן הוכרזה כ"בירת התנועה הנאצית".

   עלינו לרכבת אחרת והמשכנו בנסיעה. כעבור זמן לא רב, ועוד לפני שעברנו לאוסטריה אשר למעלה משנה לפני כן סופחה לגרמניה, והרכבת נעצרה באמצע שדה כלשהו. אדון מרקס עבר נרגשות מתא לתא, דרש לסגור את החלונות ולא לדבר. כך המתנו במתח קרוב לשעתיים, יותר מאוחר התברר שאנשי גסטפו טענו שדברנו נגד המשטר והמשך נסיעתנו הוטל בספק. לאחר ההמתנה הארוכה הורשינו להמשיך. עברנו באוסטריה והגענו לגבול היוגוסלבי. אחרי שעברנו גבול זה היינו מחוץ לתחום שלטון הנאצים אבל התאפקנו גם הלאה מלדבר חופשי, משפחותינו עדיין בגרמניה, ואדון מרקס צריך לחזור לשם. מוטב להזהר. ביוגוסלביה עברנו רק קטע קצר עד לגבול האיטלקי. היה לילה, חושך, אבל מסביבנו עפו רבבות גצים זוהרים. באותה תקופה היו בעיקר קטרים שהוסקו בפחם ולעתים נשף פיח ארובת הקטר דרך חלונות פתוחים, אבל ביוגוסלביה הסיקו את דודי הקטר בעצים ומהארובה התעופפו הגצים. לאחר נסיעה קצרה עברנו את הגבול לאיטליה וכעבור זמן לא רב הגענו ליעדנו הסופי, לטרייסטה שמשם נפליג באניה ארצה.

אדון מרקס וההצעה לעלות לארץ ישראל

   מוזר הדבר, אבל יתר האירועים  באותם ארבעת החדשים שחלפו עד לעלייתי ארצה כמעט ואינם זכורים לי. אינני זוכר מה עשיתי כל שעות היום, ומה עשו יתר בני המשפחה. זכור לי שאבא היה עסוק במידת מה בחיפוש אפשרויות הגירה, כתיבת מכתבים לקרובים ומכרים שהצליחו להגר ובהשגת  מספר תור בקונסוליה האמריקנית להוצאת אשרת הגירה. כמו כן היינו עסוקים בחיסול חלק מתכולת הדירה שנדרשנו לעזוב ובהעברה לדירה אחרת, יותר קטנה, הנמצאת באזור ריכוז יהודי. ההפתעה הגדולה היתה זמן קצר לאחר הפרעות עם מתן אשרות עלייה לארץ ישראל עבור אחי יהודה (יוליוס) ז"ל ועבורי. אלא זהו כבר סיפור אחר. מספר ימים לאחר הפרעות הודיע לנו מנהל בית מגורנו שעלינו לעזוב את הדירה, דירה נאה ונוחה שגרנו בה קרוב לעשר שנים. היהודים חוייבו לעבור לבתים בשטח המאוכלס רובו ביהודים. השגנו דירה קטנה בת שלשה חדרים באזור מותר, ברח. Schwanenstrasse 13. בדירה קטנה זו הועידו הורי חדר אחד להשכרה כדי להרוויח סכום כסף לצרכי מחיה, ואלינו הגיעה העלמה זילברשטיין (או שם דומה), רווקה מזדקנת שבעבר היתה מורה, וכעת התקיימה מפנסיה. היא גם אכלה אתנו. השיחות מסביב לשולחן האוכל סובבו לרוב על מכרים אשר היו בתהליך הגירה או כבר הספיקו לעזוב. בשלב זה כבר השתכנעו כולם שאין עתיד ליהודים בגרמניה ויש לעשות כל מאמץ כדי להגר. אבי פנה לקרובים בארצות הברית ואלה אכן שלחו את הניירות הדרושים שכללו התחייבות לפרנסת המוזמן אם אין ביכולתו להתפרנס בעצמו, אבל נציגי ארצות הברית, הקונסולים בגרמניה הערימו קשיים רבים. היה תור עצום של מבקשים,  ובקונסוליות חילקו מספרים לתור המתנה, והמספר שלנו היה אמור להגיע כעבור כשנתיים או עוד יותר מאוחר, אם

בכלל.

העליה ארצה

חלמתי על עליה ארצה, כמובן קיויתי שעליה זו תתבצע יחד עם בני המשפחה, ולא כתוצאה של רדיפות יהודים והפרעות הקשות בהם בנובמבר 1938.

  מספר שבועות לאחר הפרעות, אנו יושבים בבית ובמוצאי שבת יש צלצול בשער הבית. כל צלצול היה מפחיד אותנו כי חששנו שזה יכול להיות איש גסטפו, נאצי במדים ובמקרה הטוב אולי שוטר רגיל, אבל הפעם עמד ליד השער השרת הלא יהודי של בית היתומים היהודי וצעק למעלה שאדון מרקס, המנהל מבקש לראות אותנו.

  נתלוויתי אל אבי, אינני זוכר אם אחי יהודה בא גם כן. בבואנו לבית היתומים הובלנו למשרדו של אדון מרקס המנהל. איש זה ישב מאחורי מכתבה גדולה, היה לבוש ג'קט ביתי מקטיפה חומה, לראשו כפה, בפיו סיגר דולק, ועל פניו חיוך רחב כאילו שאין כאן לא נאצים ולא רדיפת יהודים. למראית עין היה פשוט רגוע ונינוח.  בצורה נינוחה זו הוא גם התחיל לדבר כאשר פנה אל אבי בעגה המקומית, ושימוש בעגה זו ביטא בעליל גישה נינוחה ולא רשמית.

- "האם אתה מוכן ששני בניך יצורפו לקבוצת ילדים שלנו שיעלו ארצה?"

היינו די המומים משאלה ישירה זו. הרי חלום כולנו היה לברוח מה שיותר מהר מגרמניה וכעת אפילו מאפשרים לנו לעלות ארצה!

  אבי השיב מיד תשובה חיובית.

   השאלה של פרידה ארוכה ואולי נצחית מהילדים בכלל לא היתה קיימת, כל הורה שמח אם יוכל להבטיח לפחות את שלום הילדים ואת עתידם, ולו גם על חשבון הנתקות כואבת מהם.

  אדון מרקס הסביר שקיבל רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו נמצאים רק שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת. יש כאלה שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל הדרוש. אני עצמי אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה היה בחודש ינואר או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.

(רשימת הילדים שעלו לארץ יחדיו, סבא משה ויהודה נמצאים בשורות 13,14)

ליל הבדולח

  אין כל ספק שהנחיות לפרעות היו כבר מוכנות אצל הנאצים, הם רק חיכו לעילה וההשתוללות החלה בלילה בין 9 ל 10 לנובמבר במקומות אחדים ולקחה צורה מסודרת למחרת בבוקר ה 10 לנובמבר.

   באותו בוקר יצא אבי בשעה 6.15 כדרכו לבית הכנסת לתפילת שחרית. אני נשארתי במטה החמה ולא נתלוויתי אליו. בדרך הוא פגש אשה לא יהודיה אשר עזרה לו שבועיים לפני כן לחפש חלק ממשקפיו שנפלו. היא פגשה באבא ואמרה לו לא להמשיך לכיוון בית הכנסת מכיוון שזה בוער. בית כנסת זה היה בנין ענק ומפואר שהכיל למעלה מאלף מקומות אצל הגברים, ומספר רב של מקומות בעזרת נשים. מפואר יותר לא ראיתי בימי חיי, לא ברחבי תבל ולא כאן בישראל, אבל זה סיפור נפרד. אציין רק שארון הקודש, בו היו תמיד 28 ספרי תורה, כתרים מזהב וכסף, חושנים, כלי כסף ואבני חן לרוב, היה חזק ככספת. סופר שהנאצים עמלו שלשה ימים כדי לפרוץ אותו.

   בינתיים אנו בבית לא ידענו כלום. פתאום, בערך בשעה 6.30 רעמו הרחובות ממצעד פלוגות נאצים במגפיהם הכבדים ובמקהלות שאגה של איומים כלפי היהודים, כגון:

 "עורי גרמניה, יהודי התפגר".

"כאשר דם יהודי יותז מהסכין, ייטב לנו אלף מונים".

 "גם אם הם מציקים לנו, לנו לא איכפת, סיסמתנו, נרעים: י ה ו ד י ם  ה ח ו צ ה!"

 "חיילים. חברים. תלו את היהודים. העמידו אותם לקיר היריות!"(*)

* Deutschland erwache

  Judas verrecke  

 Wenn das Judenblut vom Messer spritzt  

 Dann geht’s noch mal so gut..

 Auch wenn sie uns schikanieren das macht uns ja garnichts aus

 Parole. Die lautet. Die Juden hinaus.

 Soldaten, Kameraden,

Haengt die Juden, stellt die Bonzen an die Wand

אנו בבית שמענו את רעמי הצעדים ושאגות האיום, ונורא פחדנו לגורלו של אבא. כעבור מספר דקות הוא חזר הביתה, וסיפר על פגישתו עם האשה אשר מנעה אותו מלהמשיך לכיוון בית הכנסת.

  בבית חרדנו לשלום אחותי שרה אשר עבדה כמטפלת מתלמדת במוסד ילדים יהודי ב-בד קרויצנך. כעבור זמן מה קבלנו טלפון ממנה. היא רק סיפרה שהמעון נסגר והיא שבה הביתה. עד היום לא ידוע לי מה עשו שם הנאצים. אני נסעתי לתחנת הרכבת כדי לקבלה וללוות אותה הביתה. יתר שעות היום הסתגרנו בבית. במועד כלשהו הופיע תחזוקן הבית וסיפר שבלוח מודעות שבפינת הרחוב רשומות כל הכתובות בהם גרים יהודים, והוא מחק את מספר הבית שלנו כדי שהנאצים לא יבואו. זה היה כמובן רמז ברור שמגיע לו כסף עבור המעשה. המצב הכלכלי שלנו כבר לא היה טוב, ונתנו לו חמישה מרק. הוא קבל זאת בפנים די חמוצות וטען שדרוש לו גם כסף בשביל החמות.

  בבית היה לנו נייר קרטון שחור להאפלת החלונות, או שאפילו אחד מאתנו יצא לקנות נייר כזה, ובערב אבא עלה על סולם  לשם התקנת האפלה, כדי שאור לא יחדור החוצה וימשוך מישהו מכנופיית הנאצים. תוך כדי ההתקנה אבא נפל מהסולם, הזרוע יצאה מהמפרק ליד הכתף וזה גרם לכאבים קשים. למחרת, בבוקר יום ששי ה 11 לנובמבר, אבא הלך לבית החולים היהודי, שם הכניסו לו את הזרוע למפרק וקבעו אותו בתחבושת גדולה צמוד לגוף.  יום ששי זה עבר כמובן בפחדים. בינתיים גם נודע לנו שהרבה יהודים נעצרו אבל עוד לא ידענו פרטים, ידענו רק שבית הכנסת המפואר שלנו נשרף. בערב אותו יום, ז.א. בערב שבת, הלכנו מרחק קטן לבית היתומים היהודי שבתוכו היה בית כנסת כדי להתפלל תפילת קבלת שבת. בית כנסת זה לא נהרס, כנראה משום שהיה בתוך הבניין שהיה פנימיית יתומים. כמובן, לאחר התפילה לא התעכבנו לשיחות רעים אלא הלכנו ישר הביתה.

   למחרת, ביום השבת, הלכנו שוב לבית הכנסת של בית היתומים ובאווירה הרגועה שם תוך כדי התפילה הרגשנו יותר נוח. פתאום, באמצע קריאת התורה נפתחה הדלת, נכנס איש שאמר: "את המנהל". מנהל זה, ידידנו אדון מרקס יצא, וכעבור מספר שניות נכנס, ללא כיסוי ראש, חיוור כמו סיד וביקש שכולם יצאו מבית הכנסת. הורדנו את הטליתות אבל לא הספקנו לקפל אותם, ופנימה פרצו אנשי ס.ס. עם אקדחים שלופים וצרחו "יהודים ארורים, החוצה". בפרוזדור רחב הידיים הפרידו הנאצים בין הגברים לבין ילדים ונוער עד גיל 17 שנה, ואלה נצטוו לעזוב. הגברים נשארו ונעצרו כולם במגמה לשלוח אותם למחנה ריכוז.

   הגעתי הביתה וכולנו ישבנו שם מפוחדים. פתאום צלצל הטלפון, ולמרות קדושת השבת שבו אף פעם לא ענינו לטלפון, אמא הרימה את השפופרת, ואכן אבא היה בקצה השני. הוא בישר לנו ששוחרר ויחזור מיד הביתה. בבית סיפר, שיחד עם כל הגברים העצורים נלקח לנקודת איסוף שהיתה בבית החולים היהודי השכן. שם כולם נעמדו בשורה, ואנשי ה ס.ס. והגסטאפו עברו יחד עם מנהל בית החולים שהצביע להם על אנשים לא כשירים לנסיעה מבחינה בריאותית. כך הגיעו גם לאבא, והרופא ד"ר רוזנבאום שזכר אותו ממקרה יציאת המפרק, הצביע עליו כלא כשיר. הנאצים גם ראו את החבישה החזקה והסכימו לשחררו. אינני זוכר איך עברו יתר שעות היום, מצב הרוח היה כמובן בהתאם לנסיבות.

   למחרת בבוקר, בעודנו שוכבים במטות, היו צלצולים חזקים בדלת. ההורים פתחו, ושני אנשי ס.ס. נכנסו לשם "חיפוש נשק". זה כמובן מטופש, כי איזה יהודי היה מעיז להחזיק נשק? בכל אופן הם התנהגו לא רע והסתפקו בחיפוש במגירות שולחן הכתיבה ולא הטרידו אותנו בחדר השינה. כנראה רצו רק לבצע את המוטל עליהם, וזאת מהר ככל האפשר כדי לסיים ולבלות את יום המנוחה שלהם, שזה יום ראשון.

    אחרי שקמנו והסתדרנו, הלכנו כולנו לחלון הפונה לרחוב והצצנו החוצה מאחורי הוילון. בבתים ממול התגוררו מספר משפחות יהודים ממכרינו. פתאום ראינו בתחילת הרחוב צמד של שוטר ואדם לבוש אזרחית, ז.א. איש גסטפו. הם הלכו לבתים השונים לפי רשימה שבידיהם, וכך ידענו שגם תורנו יגיע. אבא ואני (כמעט בן 16 שנה) ירדנו למרתף עם גרזן, כאילו לשם בקיעת גזרי עץ לצרכי הסקה. את הדלת שסגרה את מדרגות המרתף השארנו מעט פתוחה, כדי לא לעורר רושם של נסיון הסתתרות במקרה שהם יחליטו לחפש גם במרתף. ואכן, כעבור מספר דקות שמענו אותם להכנס לבית ומיד פתחו את דלת המרתף וירדו במדרגות. שם ראו אותנו. אבא עם זרועו החבושה, הבהיר שירד להבקיע עצי הסקה. אלה הגיבו בלעג, שעם זרוע חבושה ומוצמדת לגוף זה בדיוק טוב להנפת גרזן והבקעת עצים - אבל עם הלעג הזה עזבו אותנו ויצאו מהבית. 

האירועים שהובילו לליל הבדולח

  החדשים עברו והנה הגיע חודש אוקטובר אשר בסופו חוויות ליל הפוגרום ("ליל הבדולח")

  אציין רק מה שידוע לי מנסיון ויידע אישי על אותן פרעות ביהודי גרמניה בנובמבר שנת 1938 אשר ידועים בשם "ליל הבדולח".

   בסוף חודש אוקטובר, גורשו מגרמניה כ 17000 יהודים בעלי אזרחות פולנית לעבר הגבול הפולני. זכור לי, איך ראיתי בבוקר צמדי שוטרים ואנשי גסטפו, תמיד שוטר במדים עם איש הגסטפו בלבוש אזרחי, האחרון כמעט פרוטוטיפ של הימלר כפי שהיה מוכר מהתמונות. אחר כך הם נראו כאשר ביניהם צועדים יהודים שנאספו מבתיהם, לעתים מכרים ואפילו בני כתה. כעבור זמן לא רב חלקם חזר לגרמניה אחרי שהפולנים סגרו את הגבול, אבל אלפי יהודים נותרו באזור המפורז, בצפיפות, ללא קורת גג וללא אמצעי מחיה. היתה תחושה איומה של חוסר בטחון ולא ידוע מה יילד יום, כאשר אפשר לקחת אנשים סתם ככה ולהעלות אותם לרכבת גירוש. מדי פעם נודע על מכרים שנשלחו למחנה ריכוז בדכאו. אדון זליגמן הקשיש, סוכן בורסה בן למעלה משבעים שנה אשר גם כיהן כבעל תפילת שחרית ביום הכיפורים והרעיד את הלבבות בתפילתו, איש זה נעצר בעוון חילול הגזע (Rassenschande). האשימוהו שבתוך חשמלית התנהג לא נאות כלפי בת הגזע הארי העליון.

  בני זוג בשם גרינשפאן נותרו חסרי כל באזור ההפקר שליד הגבול הפולני וכתבו על כך לבנם הרשל בן ה17- אשר שהה בפריס. המכתב הגיע אליו ביום 3 לנובמבר 1938, וביום 7 לנובמבר הרשל קנה אקדח במטרה להרוג את השגריר הגרמני. הוא הגיע לשגרירות וירה באדם הראשון אשר קיבל אותו, זה היה ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות. בגרמניה כמובן דווח בהרחבה בעתונים ונכתבו איומים כלפי היהודים. אלה חששו, קוו ואף התפללו להחלמתו של הפצוע. פום ראט מת מפצעיו ביום 9 לנובמבר.

  אין כל ספק שהנחיות לפרעות היו כבר מוכנות אצל הנאצים, הם רק חיכו לעילה וההשתוללות החלה בלילה בין 9 ל 10 לנובמבר במקומות אחדים ולקחה צורה מסודרת למחרת בבוקר ה 10 לנובמבר.

חג סוכות. גמר חתימה טובה!

  לקראת חג הסכות הקמנו את סוכתנו בחצר הבית, זאת אומרת נגר ופועל הקימו אותה כי זה היה מבנה כבד ומיוחד אותו ירשנו מדוד של אמא. סוכה זו היתה ענקית. היתה לה רצפת עץ, ארבעה קירות אשר בשניים מהם היו חלונות ובקדמי היתה דלת. מעל למבנה הונחה שבכת עץ שעליה שמנו את הסכך שהיה ניתן לקנות בחבילות של ענפי עץ אשוח אשר אינם מתייבשים במהרה. מעל לכל זה היה גג משופע שניתן לפתחו ולסגור אותו. בחו"ל ירד מדי פעם בפעם גשם ואז נאלצו לסגור את הגג כדי לא לקלקל את הריהוט שבסוכה ואת הקישוטים שאנו הילדים הכנו. בכל הסוכות שבעיר, וכאלה היו רבות, נפתח ונסגר הגג מבחוץ על ידי מערכת חבלים שעברה מעל לגלגל על עמוד שהיה לפחות בגובה הקצה העליון של הגג. אצלנו לעומת זאת, היתה מערכת מכנית פנימית אשר אפשרה לפתוח ולסגור  את הגג הכבד מבפנים. לקראת החג הכנו, אנו הילדים את הקישוטים שהיו באמת מרהיבים. מנייר צבעוני גזרנו פסים מהם עשינו חוליות שחוברו לשרשראות. מנייר כזה גם יצרנו סלסלות ובפנים שמנו ערמוני קישוט כדי שימשכו את נייר הסלסלה למטה. מגן דוד מעץ צופה כל שנה מחדש בנייר צבעוני, ונתלה לתקרה כאשר באמצע היתה נורת חשמל, כבל חשמל הוביל את הזרם מדירתנו לתוך הסוכה. כמובן תלינו גם ציורים מעשי ידינו.  סוכה זו היתה באמת מפוארת, ובשנים 1937  ו - 1938 סעדו אצלנו גברים נוספים אשר כבר לא יכלו להקים סוכות בבתיהם, אם בגלל חשש מהשכנים ואם בגלל הכנותיהם להגירה. בשנת 1938 כאשר התרחשו הפרעות ונאלצנו לעבור דירה, מכרנו סוכה זו בסכום פעוט והיא היתה צריכה לשמש את הקונה כבית קיץ.

  חג הסוכות נחוג בחו"ל שמונה ימים ולזה נתווסף שמחת תורה כיום תשיעי.

 חג שמחת התורה כאירוע מהנה וייחודי כפי שהיה אצלנו בבית הכנסת הגדול של הקהילה החרדית קשה לתאר.

  התפילה בערב החג החלה בחגיגיות רבה. הגברים חבשו רובם ככולם כובע צילינדר. אנו הילדים, הורשינו להסתובב חופשי בין המעברים, דבר שבשום אופן לא היה יתכן בימים אחרים בעת עריכת התפילה. תוך כדי הריצות עצרנו ליד המתפללים, ואלה נתנו לנו ממתקים. למחרת החג, בבית הספר התפארנו כולנו בכמויות הממתקים שקיבלנו.

  נערכו שבע הקפות עם כל ספרי התורה. ההקפות החלו ליד ארון הקודש, עברו במעברים עד מאחורי הבמה שהיתה באמצע האולם וחזרה במעבר השני עד לארון הקודש. שם התחלפו נושאי ספרי התורה. הרב והחזן השתתפו בכל שבע ההקפות, וכדי לא להכביד על אנשים מבוגרים אלה, ניתנו להם ספרי תורה קטנים ולא כבדים. ההקפה הראשונה היתה חגיגית במיוחד, ובה כובדו חשובי ונכבדי הקהילה, אשר כולם לבשו פרק וענבו עניבות פרפר. החזן החל לשיר "אנא ה' הושיעה נא" וכו' ובכמה מקטעי החזנות היה נהוג לרקוד. יהודי מזרח אירופה נהגו לקפץ ולהסתובב, ואילו יהודי גרמניה, הייקים המאופקים, לכל היותר עשו רבע פנייה עם הגוף העליון וכך הטו את ספרי התורה פעם ימינה ופעם שמאלה, וגם התחייכו מעט. אנו הילדים עמדנו לאורך המעברים וכמובן נישקנו כל ספר תורה בעברו על ידנו. אחר כך שוב הסתובבנו בין המתפללים, כדי למלא את הכיסים. את תוצאות השלל שפכנו לתוך תיבת הטליתות וספרי התפילה אשר היו בנויות בעמודי התפילה. תיבות אלה יכלו להכיל כמות ניכרת למדי ואפילו כך הן התמלאו. את הממתקים הבאנו הביתה ובמשמעת הטבעית שהיתה נהוגה לא זללנו כמויות בבת אחת, וכך נשמרנו מתוצאות כגון כאבי בטן. כמו כן התחלקנו בכל עם האח והאחיות. האחיות הרי ביקרו בבית הכנסת בעזרת הנשים, שם היה מספר המקומות קטן מאשר באולם הגברים וכך גם שלל הממתקים לא היה רב כל כך.

  במוצאי החג נהג אבי לפעמים לקחת אותי לבית מדרש ברובע המגורים של יהודי מזרח אירופה, ושם היתה שמחה ללא קץ. האנשים רקדו ושרו, ומדי פעם לגמו משקה חריף. ביטויי השמחה שם  לא היו מאופקים וללא מעצורי "הנימוסים" הנהוגה אצל הייקים.

  שמחת תורה כחג יהודי עם ביטויו היפים והשמחים התקיים בגרמניה בפעם האחרונה בשנת 1938. ימים ספורים לאחר מכן, בסוף חודש אוקטובר, היה גירוש יהודי פולין אל מעבר הגבול הפולני, והרבה מקומות בספסלי הלימוד בבתי הספר היהודים התרוקנו. שם היו יושבים תלמידים אשר כעת גורשו עם הוריהם, אפילו שהם עצמם נולדו בגרמניה ולא ידעו אפילו לא מילה אחת בפולנית. פחות משבועיים לאחר מכן היו פרעות נובמבר 1938, הידועות גם בשם "ליל הבדולח", ויהדות גרמניה כגוף יפה וגאה חדלה מלהתקיים.