המלחמה נגמרה ועכשיו אפשר לצאת לחופשה בארץ ישראל

  לקראת סוף שנת 1945 ניתנה אפשרות לצאת לחופשה בארץ. רוב החיילים לא היו מעוניינים בכך, הם היו רווקים והחיים באיטליה, במיוחד אחרי המלחמה היו חיים טובים ונוחים. אני בקשתי לנסוע ארצה בגלל מחלת אחי יהודה ז"ל. את קבוצתנו, המיועדת לחופשה בארץ, העבירו תחילה לבסיס מעבר בטרנטו, בדרום איטליה. שם המתנו מספר ימים עד שהזדמנה אנייה שהפליגה לאלכסנדריה. באנייה זו תפסנו מקום במידת האפשר, הכל היה דחוס. היו בה חיילים שנשלחו למזרח התיכון, היו אנגלים מאנשי המשטרה הארצישראלית אשר חזרו מחופשת מולדת, והיו פליטים ממלטה אשר חזרו מאנגליה, לשם נמלטו מעצמת ההפצצות על האי שלהם. באלכסנדריה עלינו לרכבת לקהיר, ושם עברנו לרכבת שהביאה אותנו לבסיס בצריפין, שם קבלנו אישורי חופש.

בתקופת המנדט, תקופת השלטון הבריטי היה שרות רכבות סדיר בקו חיפה-לוד-קהיר, ולי יצא מספר פעמים לנסוע בקו זה. נסיעה רגילה ברכבת נוסעים הייתה נמשכת כשמונה שעות, אבל לרוב הרי נסענו בהסעה צבאית - וזה סיפור אחר.

לאחר עגינת אוניתנו  באלכסנדריה הוסענו ברכבת המצרית לקהיר. שם הועלנו על רכבת משא אשר הטלטלה כעשרים וארבע שעות עד הגיעה ללוד. ישבנו על רצפת הקרונות עם הרגלים החוצה והנוף המדברי עבר לאט לאט לידנו. אני מניח שגם אכלנו, אבל לא זכור לי אם היו אלה מנות מוכנות או שעצרנו פה ושם כדי שיאביסו אותנו במטבח צבאי. בשעות דמדומי הבוקר עצרנו מספר שעות בתחנת עזה. זו היתה תחנה חשובה והומה. קטרי הפחם והנפט שהיו נהוגים אז חוממו לקראת הנסיעה היומית ובחלקם עמדו מתחת לברזי מים ענקיים לשם מילוי דודיהם. בכל אופן, איכשהו הגענו לתחנת לוד ושם כל אחד כבר מצא את דרכו ליעד החופש.

   כעבור חודש ימים התייצבנו לשם נסיעה חזרה למצרים ומשם הפלגה לאיטליה. נסיעה זו בוצעה ברכבת נוסעים רגילה. מולי בתא ישב סמל מחיל ההנדסה הארצישראלי, אדם נחמד ומאד חברותי. בהגיענו לקהיר היה עלינו לנסוע למחנה המעבר "עבסייה", נדמה לי שבקרבת פרבר העשירים הליופוליס. הסמל היה כה נחמד ואדיב שהזמין אותי למונית אותה זימן על חשבונו לשם נסיעה למחנה. רק יותר מאוחר התברר לי שהמזוודה אשר ברשותו הכילה חשיש, ואני חרד לחשוב מה היה קורה אם היו תופסים אותנו. האם ייעד אותי בתמימותי כשעיר לעזאזל?

במשך חודש החופש טפלתי בסידורים הנחוצים בקשר לאחי יהודה ז"ל. במדים שלנו עם המדליות ותגי השרוול הלא מוכרים בארץ (תג שרוול של המחנה החמישי האמריקני עוררנו תשומת לב והיחס אלינו היה מחמיא. כעבור חודש ימים התייצבנו חזרה בבסיס בצריפין, ושם הצטרכנו לשהות חודש ימים באפס מעשה ובעבודות רס"ר. תוך כדי כך גם הכרזנו על שביתת רעב כהזדהות עם היישוב היהודי בארץ אשר לחם באנגלים והכריז על שביתה. לאחר מכן הועברנו למחנה עבסיה ליד קהיר. שם שוב שהינו באפס מעשה, אלא הקצין הממונה, סגן מצבא יוון, והסמל האנגלי התנכלו לנו. החלטנו לשים לזה קץ, ובאחד הערבים הרטבנו את שמיכות הסמל בפלט נוזל מגופנו, עמדנו בתור כדי להשתין לתוכן. חזרנו לאהלנו לישון, ובאמצע הלילה הופיע הקצין היווני ושאל במגומגם אם ראינו איזה ערבי  ששפך מים לשמיכות הסמל. החברה האלה כנראה סבלו מאף סתום אם חשבו שזה מים, או שהתביישו להודות שמישהו השתינו להם על… בכל אופן, מאז נגמרו ההתנכלויות והסמל התרחק מאתנו. בילינו את הערבים בקהיר והרבינו לבקר במועדון החיילים העברים, מועדון "מנורה" אשר יהודי המקום העמידו לרשותנו, ודודות רחמניות הנעימו את שהותנו. ארוחה דשנה שם, המוגשת בכלים נקיים, עלתה שמונה גרוש, וזה היה מעט מאד אפילו במושגים של אז.

אחי יהודה ז"ל היה חולה ורציתי לבקר אותו תוך כדי השהייה במחנה המעבר במצרים. בקשתי, וקבלתי אישור חופשה לקהיר. על האישור הזה, ה"פס" היה כתוב היעד CAIRO. מאותיות אלה הצלחתי ליצור את היעד PALESTINE. הזיוף הצליח למדי ועברתי בסדר את בקורת הש"ג (מ"צ). מחיר הנסיעה מקהיר לחיפה היה 1.04 לירה (לירה אחת ועוד ארבעה גרוש), שרציתי לחסוך. בהגיע מבקר הכרטיסים הצבעתי על קרון אחר בטענה ששם יושב רב סמל אשר דאג לסידורים. מבקר הכרטיסים הכיר תכסיס זה, כעבור זמן מה הוא חזר וביקש את הפרטים האישיים שלי. לא יאומן, אבל כעבור 2 - 3 חדשים, בהיותי באיטליה, נתבשרתי שממשכורתי מורידים 1.04 לירות עבור הנסיעה. בכל אופן, הגעתי לחיפה ומשם נסעתי לבקר את אחי. בדרך חזרה הגעתי בשעה היעודה לתחנת הרכבת המרכזית בחיפה, בדרך העצמאות - אז שם הרחוב היה רחוב המלכים. כרבע שעה לפני מועד צאת הרכבת נודע לי שהיא כלל לא עוצרת אלא נוסעת הישר מהתחנה הישנה, התחנה המזרחית. לקחתי את הרגלים לידיים ותוך דהירה מהתחנה המרכזית לתחנה הישנה הגעתי בעוד מועד. אחר כך התנשפתי כהוגן, והפעם אפילו שילמתי סך 1.04 לירה דמי הנסיעה. הגעתי בשלום בחזרה למחנה המעבר, והפעם ללא חסדי סמל אשר הבריח חשיש.

עדיין בצבא הבריטי- תיירים באיטליה, מונקו ובצרפת של אחרי המלחמה

[זהו הפוסט ה 51 שמתפרסם מאז שהחל מפעל ההנצחה הזה, לאחר פטירתו של משה ז"ל.
בימים אלה חל יום השנה לפטירתו. האזכרה תתקיים ביום 4.5 בשעה 16:00 בשער אורן בכפר סמיר]

ביחד עם עשרה חברה מאתנו (כיתה), הועברנו לעיירה בקרבת פדובה בשם אלטיקיירו קרוצ'ה .

  תוך כדי שהייתנו במקום התידדתי עם כמה מחברי הקהילה היהודית של פדובה, ובמיוחד עם הרב הנחמד ד"ר פאולו נסים. הוא הטיף לציונות וליד בית הכנסת קיים חוג לציונות בו השתתפו מצעירי המקום. ביניהם היה סטודנט לרפואה בשם קלברזי, לימים פגשתי אותו כרופא גדודי בגדוד 51 של חטיבת גבעתי. לעתים השתתפתי בחוגים אלה. יום אחד נודע לי שהרב ואשתו זוממים לשדך לי את אחות האישה, זו הייתה אולי בחורה נחמדה אבל בטח לא הייתה זוכה בפרס מלכת היופי. הבהרתי חד משמעית שאין לי ענין במצוות הכנסת כלה.

  פדובה נמצאת בקרבת ונציה, וחופשות קצרות נצלנו בנסיעה לשם. ונציה דאז כמובן לא הייתה מוצפת תיירים ויכולנו להתענג בהפלגות גונדולה אשר הגונדוליירים בצעו ברצון תמורת קופסת סיגריות או קופסת שימורים. במורנו ראינו עבודות זכוכית, איך בסבלנות טוו חוטי זכוכית מעל להבת גז. בקיצור, היה נחמד.

בקיץ שנת 1945 כאשר חנינו בבולוניה, זכיתי בחופשה רגילה לבילוי בבית נופש צבאי בפירנצה. נסעתי לשם עם חבר לפלוגה בשם מויל. המקום היה נחמד, האוכל טוב, אבל בסך הכל היה זה בסיס צבאי ורצינו להתרחק קצת ממסגרת זו. חברי ואני יצאנו לדרך בטרמפים צפונה, לכיוון דרום צרפת. הנסיעה ארכה כיומיים ונסענו לאורך הריביירה האיטלקית בתוככי נוף מדהים ביופיו. לקראת סוף הנסיעה עברנו את מונטה קרלו שבמונקו, וזמן קצר לאחר מכן הגענו לניצה. שטח זה היה בידי הצבא האמריקני ובהתאם לכך היה אושר עצום של  מתקני בילוי ובידור. בשטחים שבשליטת הצבא הבריטי לא סבלנו מחסור אבל הכל היה עניני. ואילו כאן, בשטח האמריקני הייתה השתוללות של פאר ולוקסוס. העיר הייתה מוארת בשלל צבעים ומדי פעם הוארו השמים בזיקוקין די נור. בבואנו השעה הייתה מאוחרת וכבר לא יכולנו לפנות לקצין העיר למציאת מקום לינה. מצאנו איזה מלון צנוע, ומיד לאחר רענון במקלחת יצאנו החוצה. כל העיר הייתה כעין מגרש בילויים ענקי. את רוב שעות הלילה שוטטנו לאורך חוף הים. למחרת בבוקר סעדנו את ארוחת הבוקר במסעדת חיילים שלשם כך הוחרם מלון "נגרסקו", המלון המפואר ביותר שבעיר ואצל קצין העיר קבלנו גם חדר מגורים באותו בנין.

לצערנו החופשה הייתה קצרה ונאלצנו לצאת כעבור יומיים בדרך חזרה לפלוגתנו שבאיטליה.

תמונה זו, מתוך ספרו של שמואל נאמן, ארץ ישראל מבפנים ומבחוץ. סם ז"ל, מייסד מוסד נאמן היה, כזכור מפקדו של משה בצבא הבריטי (http://www.neaman.org.il/המייסד )

ועוד משהו, שממש אי אפשר היה להתאפק.
קסדה בריטית ממלחמת העולם השניה, מעוטרת בשערי עיתוני TIME מתקופת המלחמה, מטופלת בידיו האמונות והאומנותיות  של הדר אלמוג http://is.gd/hadaralmog

 

חזרה לגרמניה שלפני המלחמה. ליל סדר במשפחת הירשברג.

ארבעה שבועות לפני הפסח החלו בבית בניקיון יסודי של כל מערכות הדירה, הריהוט והכלים כדי לבער כל פירור חמץ. בערב שלפני ערב הפסח נערכה "בדיקת חמץ", כאשר אבא בליווי הילדים הצטייד בנר דולק ובנוצה, וכך חיפשנו מתחת לארונות, למזנון ולמטה, ובכל פינה נסתרת אחרי פרורי לחם ודברי מאפה שאולי נשתכחו. מה שנמצא נאסף עם הנוצה, ולמחרת בבוקר נשרף בטקס "ביעור חמץ".

 זמן מה לפני הפסח גם קנינו את המצות הדרושות. התיישבנו מסביב לשולחן ובדקנו אותן אחת לאחת לשלמותן. אם השוליים היו מקופלים או חתיכה כלשהי נדבקה על המצה, הרי שברנו וסלקנו קטע זה, מחשש שאפיית היתר שם גרמה להחמצתו. המצות שעברו בדיקה נשפכו לתוך ציפוי כרית נקיה ונשמרו עד בא החג. ימים ספורים לפני החג גם הוצאו כלי האוכל המיוחדים, סירים ומחבתות, צלחות וקערות וסכו"ם. כמובן שכלים אלה נשמרו בקפדנות כדי שחמץ לא יגיע אליהם.

 בערב הפסח לאחר שעות הבוקר כבר היה אסור לאכול לחם, מאידך, עוד לא אכלו מצות כדי לשמור את טעמם לליל הסדר. לארוחת הצהרים קבלנו כרוב חמוץ ונקניק כבד, ואת הארוחה סעדנו בפרוזדור ולא בסלון. בסלון הכינה אמא את שולחן הסדר החגיגי.

ליל הסדר היה כמובן שיא לכל ההכנות. בחו"ל היו חוגגים שני לילות סדר, האחד בערב החג הראשון והשני בערב שלאחריו. שולחן הסדר היה מסודר בחגיגיות רבה כאשר פריט הפאר היוותה קערת הסדר. זה היה מבנה כסף מעוצב בעל שלוש קומות. כל קומה היוותה תא אליו הוכנסה מצה שמורה. למעלה סידרו את הביצה, המרור, החרוסת, הזרוע, כרפס והחזרת. מסביב לקערה היה וילון רקום, כעין פרוכת, אותו הרימו לפי הצורך כדי לגלות את המצות.

טקס הסדר התחיל בקידוש ונמשך כפי שידוע לכולנו. הילד הקטן שבמשפחה שאל את "מה נשתנה". כל קטע נקרא באיטיות, ואבא ואנחנו הוספנו הסברים וסיפורים כפי שידענו. קריאת ההגדה לוותה בהרבה שירים וכל זאת נמשך שעות מספר, לסעודה החגיגית הגענו בערך בשעה אחת עשרה בערב. בגמר קטע הקריאה ולפני החלק האחרון של שירי ליל הסדר, הלך אחד הילדים כדי לפתוח את דלת הכניסה לקבלת אליהו הנביא. תמיד הלכנו די מפוחדים וחשבנו שכאשר נפתח את הדלת אולי יעמוד שם אליהו הנביא עטור בזקן לבן ולא נדע מה להגיד לו.

אחרי הארוחה כבר היינו די עייפים, מה עוד שלפני כן שתינו יין, אבל מחזור השירים שוב העיר אותנו, והסדר נמשך עד לאחר חצות. למחרת בשיחות ליד בית הכנסת נשמעו האנשים לשאול זה עד זה עד איזו שעה נמשך הסדר, ואנחנו הילדים, בבואנו לבית הספר אחרי החג התפארנו אחד לפני השני על אורך הסדר שנמשך עד אחרי חצות, וכל אחד, כמובן, הוסיף עוד בלופים כדי להרשים.

  ליל הסדר השני נחוג באותה צורה, אבל החגיגיות כבר היתה פחותה כי החידוש חלף. ביתר ימי חול המועד וימי החג האחרונים נהנינו ממאכלי הפסח המיוחדים. שתינו קפה אמיתי, כי כל יתר ימות השנה הסתפקנו בתחליף קפה העשוי משעורה קלויה. את הקפה המתקנו בקוביות סוכר ולא בסוכר תפזורת. בקיצור, חג הפסח היה אירוע שגרם לנו לתחושה נעימה מכל הבחינות. אינני יודע אם אמא נהנתה באותה מידה, היא הרי עבדה בפרך כדי לנקות את הבית לקראת החג, ובחג עצמו היתה עסוקה בהכנת תבשילי הפסח המיוחדים. במוצאי החג נארזו כלי האוכל ואופסנו עד לשנה הבאה. בכל אופן, לאחר שמונה ימי הפסח כפי שנחוגו בחו"ל, שמחנו לאכול שוב לחם.

 

סיום המלחמה והשהות ליד פדובה

המלחמה באירופה נסתיימה עם כניעת הנאצים ביום 8 לחודש מאי 1945, ואילו באיטליה נכנע האויב כבר יום קודם, ב 7 למאי 1945. קשה לתאר את השמחה וההתפעמות שאחזו בנו, הרי נגמר פרק של מועקה בן שש שנים. אמנם, בשנתיים וחצי האחרונות כבר היה ברור שבנות הברית ימגרו את החיה הנאצית אבל עדיין היה חשש שהם ייצרו נשק סודי כלשהו. כמו כן, בחורף של שנת 1944, לאחר הפלישה לנורמנדיה, הם הצליחו להכות באמריקנים במה שנקרא "קרב הבליטה". על לונדון הם שגרו נשק חדש בצורת 1V שנקרא גם "פצצה מעופפת" ואחר כך שגרו טילים שכונו 2V. האות V היה קיצור למלה הגרמנית Vergeltungswaffe - שפרושה "נשק תגמול" או "נשק נקם". בכל זאת לא פקפקנו בניצחון הסופי שזה עתה בא.

  השמחה הייתה רבה אבל גם מאופקת, כי להרבה מאתנו היה חשש כבד שאת בני משפחותינו היקרים כבר לא נזכה לראות. גם עוד לא ידענו איך להתארגן לצורך חיפוש קרובים, ובאם נמצא, איך נצליח להעלותם ארצה כאשר קיימות מגבלות "הספר הלבן" של האנגלים.

  את יום גמר המלחמה חווינו בעיירה חמודה בשם PIACENZA לחופי הנהר PO. לידנו חלפו משאיות עם המון שבויים גרמנים, ואלה בעצמם נהגו בכלי הרכב  שלהם. כמה מהמשאיות נשאו מטען של בחורות גרמניות במדים. מפיאצ'נצה עברנו לבולוניה וזה דמה יותר למחנה נופש מאשר לבסיס צבאי. עסקנו בתפקידים שונים, בין היתר נסעתי לעתים למילנו המרוחקת כדי לקבל שם בשעה אחת לאחר חצות את העיתון הצבאי, ה UNION JACK וחבילות של עיתון זה הובלתי לקצין העיר בבולוניה. זה היה תענוג עילאי לדהור בכבישים נהדרים אבל ריקים, מרחק נסיעה של יותר מחמש שעות רצופות, ובמהירות הרבה מעל למותר.

  תוך כדי שהותנו בבולוניה ועוד לפני כן באזור פירנצה באנו במגע עם פליטים, שרידי השואה. בחלקם היו אלה אנשים ששוחררו ממחנה המעצר בדרום איטליה, וכמו כן היו בחלקם תושבי צפון איטליה אשר השואה באה עליהם לאחר כניעת איטליה והשתלטות הגרמנים והפאשיסטים על צפון המדינה. רבים מהם שהו כעת במחנה הפליטים במודנה, שם היה לפני כן מחנה איסוף ליהודים בטרם שילוחם לכליון.

  ביחד עם עשרה חברה מאתנו, כיתה, הועברנו לעיירה בקרבת פדובה בשם אלטיקיירו קרוצ'ה ALTICHIERO CROCE. שם שיכנו אותנו באחוזה של אציל איטלקי, בה היו באותה עת הבן ושתי אחיות. נזהרנו מלנסות ולפלרטט איתן. אציל או לא אציל, האיש לא בחל בעסקי השוק השחור, ותמורת בנזין שהשארנו לו הוא שילם את המחיר שרווח בשוק השחור. יתר על כן, בעסקים הלא ישרים האלה הוא התנהג ביושר רב. על מושב המשאיות השארנו לו בערב פתק כמה ליטר מותר לו לשאוב מהטנק ובעניין זה הוא לא רימה אותנו. מה כן העלה את חמתו? אחד הבחורים הביא לימי סוף השבוע חברה איטלקיה לצורך בילוי. האיש רתח וטען שאנו מקלקלים את אחיותיו. התלונן אצל קצין העיר ואנו הועברנו למגורים יותר עממיים. 

כנופיות ונשף העזיבה של המיליונרים הפלסטינאים

  בפלוגתנו היו שתי כנופיות, האחת מונהגת על ידי ג'קי והשנייה על ידי דני (שמות בדויים). דני חונך בעליית הנער ולאחר המלחמה נהיה מושבניק חרוץ. בעת המעשה נהג להתפאר באלף אלפי תירוצים והתחמקויות השמורים אתו למקרה שייתפס, ולדעתו אין דרך שתאפשר להאשים אותו.

  במקרה לגמרי הייתי עד כאשר נתפס.

  ישבתי בתא משאיתי במגרש החנייה הפלוגתי, במרחק לא רב הסתובב דני. פתאום נגש אליו   ה מ.פ. רב סרן (מיג'ור) נ.  ופנה אליו במלים אלה:

 - דני, שמעתי שעשית כספים.

דני השפיל את ראשו והשיב: "כן אדוני", הכניס יד לכיס, הוציא משם שרשראות זהב ומסרם למפקד.

  המ.פ. היה ממולח ופיקח והבין שבגישה ישירה זו הוא ישיג תוצאות.

  בערב נאספה כל הפלוגה, למעלה מ 350 איש והמ.פ. הרביץ נאום שלא היה מבייש לא את השחקן המפורסם צ'רלס לוטון בנאומיו הידועים בסרט "עד התביעה" ולא את הנואם הקלסי צ'יצ'רו. הוא התהלך על במה כחיה פצועה ואחרי מספר סיבובים כאלה החל:

"זה שלשה ימים ושלשה לילות אינני ישן, כוסס ציפורנים וכו' וכו' "

לדבריו הייתה לו דילמה אם למסור את העניין לשלטונות הצבא או לפתור את הבעיה לבד, כמובן שהעדיף פתרון עצמי. ירד עלינו אימים והשאיר אופציה פתוחה שעדיין יוכל למסור אותנו  ל מ.צ. אני חושב שבשבועות הבאים איש לא הסתכן בפעולות השוק השחור. באשר לניקיון כפיו של המיג'ור עצמו - זהו סיפור אחר. עסקיו נוהלו כנראה בקנה מדה המתאים לדרגתו הבכירה. אחרי המלחמה הוא לא חזר ארצה, נתמנה לתפקיד בכיר ביותר במוסד עסקי לגיוס כספים עבור ארגון ישראלי בארצות הברית.

  בחופשת המולדת שלי בשלהי שנת 1945 פגשתי חיילים ארצישראלים אשר שוחררו מהשבי הגרמני, אחרי שנשבו בשנת 1940 ביוון. הם הכירו היטב את המפקד שלנו וטענו שהוא אשם בחלקו במחדל אשר גרם לשבויים והוא עצמו ידע להתחמק. גירסה זו שמעתי מפי אותם משוחררי שבי אבל לא קבלתי עליה אישור ממקור אחר.

  בשלב יותר מאוחר נעשו עסקים במכירת דלק. מצפוננו עבד כל העת שרצינו לעזור למאמץ המלחמה נגד הנאצים, עד שהתברר שאנחנו חוסכים בקמעונות והדלק הנחסך על ידנו נמכר בסיטונות על ידי כמה מהמפקדים האנגלים הבכירים הממונים על בסיסי הדלק. בסיכומו של דבר, אינני סבור שהרבה מאנשינו התעשרו, כפי שאומרים: "קל נכנס, קל מוצא." - כך בוזבזו הכספים שהושגו בדרך לא ישרה.

בשנת 1945 שהתה פלוגתנו בבולוניה, ולקראת עזיבתנו שם ערכנו נשף מפואר באחד האולמות בעיר. בנות איטלקיות נדחפו כדי להיכנס, והאימרה היתה: "המליונרים הפלסטינאים עוזבים אותנו".

  במילאנו, בבר יקר ויוקרתי נגשו סרנים (קפטן) מצבא דרום-אפריקה לבחורים שלנו אשר בילו

שם, ושאלו:

  -  אנחנו פשוט לא תופסים. לנו יש משכורת טובה של קצינים (היה באמת פער ניכר בין משכורת קצינים לבין שכר חיילים פשוטים) ובקושי נוכל להזמין כאן גזוז, ואילו אתם, חיילים פשוטים, שותים משקאות חריפים ומבזבזים על בחורות?!

 והתשובה:

 - אתם יודעים, אנחנו מארץ ישראל, חיילים מתנדבים, וזוכים לשלוש משכורות. משכורת אחת משלטונות צבא ה.מ. משכורת שנייה מממשלת ארץ ישראל (אזוי!) והשלישית מהסוכות היהודית.

לכך היתה להם רק תגובה אחת:

YOU LUCKY BOYS - אתם, בחורים מאושרים!

If you can't fight them join them.. Italian style...

  אחרי מספר חדשים בסלרנו הועברנו לבסיס יותר קרוב לנפולי. במשך היום ועד שעה מאוחרת בערב עבדנו בהובלות. באחד הערבים רציתי לבקר את ידידתי ריטה, פשוט לקחתי את המשאית עם העוקב, ונסעתי בה כבמכונית פרטית זו לסלרנו. פעם אחרת, כאשר המשאית היתה עמוסה ולא יכולתי להוציא אותה מהחנייה יצאתי לדרך בטרמפ. מזלי לא שיחק לי ביותר ונאלצתי להחליף תשע פעמים כלי רכב לנסיעה שארכה כארבעים קילומטר. אחד הטרמפים היה אפילו על סיפון של טנק. מה לא עושים צעירים טיפשים כדי לראות ידידה? כך זה היה בכל אופן בימים הרומנטיים ההם.

המצב  הכלכלי באיטליה אחרי פלישת בנות הברית היה לא מזהיר, חסרו הרבה מצרכי יסוד והבעיה החריפה בגלל קשיי תחבורה. מסילות הרכבת היו הרוסות בחלקן הגדול, צי הרכב ישן, מיושן ומדולדל ולא חודש בשנות המלחמה, ומחסור חמור בדלק הביאו להעדר אפשרויות הספקה של סחורות לשוק האזרחי . אפילו אם היו קיימות סחורות כלשהן במקום כלשהו או יוצרו שם, היה קשה להובילן למקומות שבהם היו דרושות. מחירי הבנזין בשוק השחור גאו, האיטלקים היו מעוניינים לקנות בנזין צבאי, אפילו בראשי חוצות ולצדי הדרכים עמדו צעירים וצעירות, זקנים וזקנות וביקשו לקנות נוזל זה. סימן ההיכר היה הכנסת אגודל לפה והוצאתו - סמל למציצת דלק ממיכל המכונית, והרמת אצבעות כמספר מאות הלירטות עבור כל גלון (כארבעה ליטר) שהיו מוכנים לשלם. הרמת יד אחת ועוד שתי אצבעות של היד השניה, פירושם מחיר של 700 לירטות עבור גלון אחד. רוב חיילנו נמנעו בשלב זה מלהתפתות  והאמינו בתום לב בצו המלחמתי שפורסם בחוצות:

חסוך בנזין, כל טיפה תחיש את הניצחון. ובשפת המקור -

EVERY DROP WILL WIN THE WAR  ,SAVE PETROL

לא רק שנזהרנו שלא לפגוע במאמץ המלחמה, אלא גם היינו קנאים לניקיון כפיים של אחרים, והרי סיפור המעשה:

מסילת הרכבת הסתיימה ב טורה ד'אנונציאטה, ועד שם הגיעה הספקה צבאית מהנמלים הדרומיים מוסעים ברכבת. שם העמיסו על משאיותנו את ההספקה, לרוב מזון, והעברנו את הכל לבסיס הספקה  D.S.B במרחק 6 - 7 ק"מ מהתחנה. הנסיעה עברה בדרכים צרות ועקלקלות בתוככי העיירה.

  לתדהמתנו גלינו שלרוב הגיע פחות ממה שהועמס. הוחלט להילחם בתופעה ועל המשאיות הועלו חיילים אשר הסתתרו מאחורי דלת תא המטען. מה גילו? בנסיעה המתפתלת דרך העיירה נאלצנו בהכרח להאט. הרכב היה גדול ומאחוריו עוד גרר. תוך כדי ההילוך האיטי טיפסו צעירים על המשאיות ומשם זרקו מכל הבא ליד. ארגזים מלאי שימורי מזון, כבשים קפואים וכו', וזאת תמיד אחרי סיבוב בכביש, ובטרם הגיעה המכונית הבאה בשיירה, כבר גררו תושבי המקום את המציאות לתוך פתחי הבתים. פשוט ותכליתי.

  מה עושים?

  פאר וגאוות האיטלקים הצעירים כהיום כן אז, הייתה רעמת שער מסולסלת ומבריקה. לא יכולנו, ולא רצינו לפגוע בגנבים באלימות וגם לא היה טעם למסור אותם למשטרה הצבאית, כי במקום כל גנב שייאסר, אם בכלל, יצוצו מיד אחרים במקומו. כל העיירה הייתה מאפיה אחת גדולה. יש להרתיע אותם, ואם נפגע בכבודם, אולי ישמש הדבר לקח גם לאחרים.

  ובכן, המשכנו לנסוע ושומרים מוסתרים על ארגזי המטען. ברגע שצעיר טיפס על המשאית, החזיקו בו השומרים והביאוהו למחנה. בצורה זו התאסף שם מספר נחמד של צעירים איטלקים גנדרניים אשר הועברו תגלחת ראש, ושוחררו הביתה. קשה לתאר את חומרת העונש הזה ששימש באמת הרתעה - אבל זה לא סוף פסוק.

  מספר ימים לאחר המעשה הופיעה משלחת של אנשי מ.צ. קשוחים מבסיס קסטלמארה הקרוב. אלה הבהירו לנו באופן ברור שאם עוד פעם נפגע באיטלקים, יהיה לנו עסק אתם. וזאת לדעת: היינו נהגים ותפקידנו היה להוביל הספקה מהעורף לחזית, ומדי יום ביומו שהינו שעות רבות מאחורי ההגה על הכבישים. פקודות התחבורה היו חמורות מאד וקשה ביותר להקפיד כל הזמן על כל הכללים וההוראות. אף נהג לא היה יכול להתחמק מלהיתקל ב- מ.צ. אם אלה יחפשו אותנו. תמיד יוכלו לרשום דו"חות תנועה. על נסיעה מעל למהירות המותרת, או על נסיעה אטית אשר מפריעה לזרימת התחבורה. על עקיפה לא נכונה, או על השתהות בעקיפה. ובעיקר, היה סעיף אחד כללי שנקרא "נהיגה מסוכנת", וזה כלל כל דבר שלא ניתן להגדירו. פשוט צרות צרורות אם אנשי המשטרה הצבאית יחליטו להתלבש עלינו.

  את הרמז הגס הבנו. הבנו שאנשי ה- מ.צ. היו שותפים לפדיון הגניבות. ההבנה הייתה עד הסוף, ואם לא להילחם נגדם, אז איתם (עם האיטלקים). למה שיחלקו את רווחי השוק השחור עם מ.צ. אנגלים שנואים? מוטב שיחלקו אתנו, ואנחנו נכנסנו אתם לעסקים. השיטה הייתה מעניינת ויש לציין ששררו יושר ואחווה בין השותפים. האיטלקים לא גנבו יותר מהכמות שהקצבנו להם, ולא המעיטו מהמחיר שסוכם עליו.

  וזו היתה השיטה:

בתחנת הרכבת היו עובדי צבא אזרחים אשר רשמו תעודות משלוח ובה ציון סוג וכמות הסחורה שהועמסה. תמורת סכום כסף מוסכם רשמו כמות פחותה. לדוגמה, במקום 100 ארגזים של שימורי בשר רשמו רק 95. אותם עובדים אזרחים גם נלוו אלינו בנסיעה וישבו בארגז המטען. בהגיענו למקום מוסכם בסמטה כלשהי האטנו בנסיעה. איטלקי עמד לפני בית ולפי מספר אצבעות מורמות שלנו, הורד מספר ארגזים תוך כדי נסיעה.

  כל זאת נעשה תמיד בשעות לפני הצהרים. בצהרים נכנס אחד מחיילנו, איש הקשר לאיטלקים,  לחדר האוכל, ומסר את מחיר המצרכים הנהוג באותו יום. פשוט זרק לחלל האוויר  מספר, לדוגמה "47". פירוש הדבר, שקופסת בשר משומר שווה 47 לירטות. זאת היה צריך להכפיל

 ב 48, כמספר הקופסאות בכל ארגז, וכפל נוסף כמספר הארגזים שהורדו. לדוגמה:

     47 כפול 48 = 2256

     2256 כפול 5 (ארגזים) = 11280 לירטות. וזה הסכום שהיינו מקבלים.

  ואיך קבלנו את התמורה ללא סיכון עצמי בגילוי ובתפיסה?

נהוג היה למסור את הכביסה המלוכלכת לאזרחים, אשר כבסוה תמורת חפיסת סיגריות או חתיכת סבון - שניהם מצרכים יקרי מציאות בשוק האזרחי. אנחנו מסרנו את הכביסה המלוכלכת לשותפי העסק האיטלקים, ובערב קבלנו מהם כביסה נקיה ומגוהצת, ובתוך חבילת הכבסים הייתה התמורה הכספית לסחורה. הגנבים האיטלקים אף פעם לא רימו אותנו.

  כל אלה היו עסקים קטנים ומסתבר שנערכו עיסקאות גם בקנה מידה יותר גדול. הייתי חייל צעיר ולא שותף סוד לזאבים הממולחים שבינינו. אלה עסקו במסירת תוכן משאיות שלמות. שיחדו את מי ששיחדו וגרפו רווחים.

פורים, האפיפיור של היהודים והר געש ווזוב

אנקדוטה על פורים-

פורים:

  בפורים הלכנו כמובן לבית הכנסת לקריאת המגילה. לאבא, וליהודים שביקשו להדר את המצוה היו מגילות כתובות על קלף. יהודי גרמניה שמרו על סדר וגם בעת איזכור השם המן לא צעקו, לא רקעו ברגלים ולא הרעישו ברעשנים.

   בבית נהגנו אנו הילדים להתחפש והתחפושות היו לרב מעשי ידנו. בדומה להיום, הבנים אהבו תחפושת של אינדיני או קאובוי עם אקדח צעצועים והבנות העדיפו להתחפש כמלכת אסתר. לקראת גמר היום נערכה סעודת פורים ואליה הזמנו גם קרובי משפחה. סעודה זו הוכנה כמאכל חגיגי ומסביב לשולחן שררה אוירה עליזה. שרנו שירי פורים ובלבנו ייחלנו כמובן שהצורר הגדול ששלט בגרמניה ימצא סוף דומה לסופו של המן הרשע.

ובחזרה למהלך ענייני הלחימה באיטליה-

 

  באביב שנת 1944 ערך הרב הראשי של ישראל, הרב הרצוג ז"ל ביקור בפלוגות העבריות שהוצבו באיטליה וכך גם הגיע אלינו בליווי בנו, ששימש מזכירו, יעקב הרצוג ז"ל, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. האזרחים בבתים השכנים ראו את הרב נשוא הפנים, בידו מקל עם ידית מכסף צועד בחצר לאורך מסדר כבוד שהכנו לו, והשמועה עברה מפה לאוזן: "האפיפיור של היהודים הגיע." תצלום מאירוע זה נשאר בידי, וכעבור עשרות שנים הוזמנתי להרצאה שנישאה על ידי יעקב ז"ל בתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. אחרי ההרצאה מסרתי לו את התמונה, הוא הופתע והודה לי.

 אירוע מעניין ביותר היה התפרצות הר הגעש ווזוב שבקרבת העיר נפולי.  אנחנו נחים בערב על דרגשנו באולם השינה בקסרקטין שבסלרנו, ואחרוני חיילנו שבים מבלוי בעיר. דרויאן, חייל הלבוש תמיד בקפידה וחובש כובע מצחיה, מוריד כובע זה ועל משטחו השטוח אבנים שחורות קטנות, כך גם על המצחיה. לא יאומן, אך יש שמועה שהווזוב, אשר נדם שנים רבות, התפרץ, וגרגרי לווה מגיעים עד כאן, מרחק כחמישים קילומטר.

   שנתנו לא נדדה מכך, אבל למחרת יוצאים מהבנין ורואים עמוד עשן עבה ובצבע סגול כהה, מיתמר הרחק מאתנו ולגובה רב, כן, זה יוצא מהווזוב שכפתו העגולה המפורסמת כפי שהראו אותה בצילומים ובציורים, נעלמה ובמקומה ישנה פסגה קטומה ושטוחה. בינתיים כבר מגיעות ידיעות על זרמי לווה במורדות ההר אשר הרסו בתים בכפרים שם. אנחנו יוצאים לעבודתנו נסיעותינו כרגיל, וכל שהעין מגיעה יש כסוי אבני לבה, בדיוק כפי ששלג יורד ומכסה את כל הסביבה - רק שהפעם הצבע שחור ולא לבן. גובה כסוי הגרגרים כעשרה ס"מ והם מכסים גגות, חומות, מכוניות, שדות, בקיצור - כל דבר שלא היה מכוסה לפני כן. בנסיעותינו מגיעים למרחק כמאה קילומטר דרומית לנפולי, לעיר בשם אבולי, שתתפרסם בשלהי שנות השבעים ברעידת אדמה קשה והרסנית, וגם שם אותו מחזה.

 

  למחרת נגמרו שפכי הגרגירים והגיע תור האפר. זה היה בכל מקום באויר, נכנס לכל פתח בגוף, לאוזנים, לנחירים ולפה ואף חדר לבתים דרך מרווחים צרים ביותר מתחת לדלתות והחלונות. כולנו סגרנו על אפינו ופיותינו במטפחות, וגם זה לא הואיל הרבה.

 

  היום הבא היה גרוע גם הוא, ירד גשם דק. גשם זה התערב עם האבק הוולקני וכך פשוט ירד בוץ. במשך כל הימים היה כמעט חושך מוחלט, וכעת מקבלים עוד מקלחת בוץ - פשוט עסק לא נעים. היום עובר, למחרת זורחת השמש, הווזוב קטום הכפה נראה מרחוק אבל כבר לא עשן, אפילו עננת העשן הקטנה האופיינית לו איננה, ההר פשוט כבה.

   כפי שנמסר היו 23 קרבנות בנפש שנפגעו מזרמי  הלבה. בנוסף לכך היו כעת חרדה ופחד וחשש מרעידות אדמה קשות, כי לפי התיאוריה הרווחת רוקנה ההתפרצות כמויות חומר עצומות שמתחת לקליפת כדור הארץ, וקליפה זו עמדה כעת על חלל ריק באזור ההר וסביבתו. טוב - אלה היו פחדים שלמזלנו לא התממשו אז. מי יודע, אולי רעידות האדמה הקשות בדרום איטליה בשלהי שנות השבעים היו תוצאה מאוחרת?