הקצין ג', ולמה כדאי להיזהר בלשון...

 ירדנו בנמל אלכסנדריה, וברכבת נסענו לאל טהאג המוכרת לנו מראשית תקופת השרות. שם שהינו מספר ימים וגם הצטערנו שנדונו לאפס מעשה, ואילו בארץ יש מה לעשות. הגיע יום ה 29 ליוני שנת 1946, "השבת השחורה", כאשר נעצרו מאות רבות של אנשי מחתרת יהודים בארץ ישראל וגם רוב מנהיגי היישוב הושמו במחנה מעצר. וחדשות על כך הגיעו אלינו. מספר ימים יותר מאוחר עלינו שוב לרכבת בכיוון לארץ. ברפיח עצרה הרכבת המיוחדת, הוקפנו חיילים אנגלים צעירים ונדרשנו לצאת ולפרוש את תוכן הקיטבג על שמיכה. נערך חיפוש מדוקדק. בחפצי כל החיילים המרובים נמצאה רק מחסנית אחת של חמשה כדורים, אלה בודאי לא הוברחו בכוונה, אבל האנגלים עכבו אותנו שעות לצרכי ברור. נכנסנו בשיחה עם החיילים, בחורים צעירים שזה עתה התגייסו, ואילו את מדנו קשטו מדליות מלחמה. הם די התביישו, "והסבירו" לנו שזה לא מכוון נגדנו, אבל עלינו לדעת שבארץ שורר טרור. בלענו גם זאת והמשכנו ברכבת עד לרחובות, שם שוחררנו. כל אחד החזיר את הציוד האישי מלבד הקיטבג. קבלנו חליפה אזרחית ומגבעת, וכן דמי שחרור בתוספת הכסף שחסכנו מהמשכורת הצבאית. אצלי זה הסתכם במשהו למעלה משלש מאות לירות, סכום לא מבוטל, ושווה ערך של כשתים עשרה משכורות חדשיות אזרחיות.

את פריטי הלבוש הכנסנו לקיטבג, המגבעת על הראש, וזה היה סימן ההיכר של חייל ארצישראלי אשר שוחרר זה עתה לאחר שנות שרות. בדומה לרוב המשוחררים האחרים עליתי על אוטובוס "דרום יהודה" ("אגד" פעלה בעקר, או רק בקוים חיפה - תל אביב ותל אביב - ירושלים)  מרחובות לתל אביב, ובו 31+1 מקומות ישיבה. זכיתי לחיוכי יתר הנוסעים וההרגשה לגמרי לא רעה. לידי ישב גבר בגיל העמידה, על ראשו כובע שעם ("טופי") - כיסוי ראש המקובל אצל פרדסנים.

הפרדסן התחיל בשאלות מנומסות וסבירות:

  -  היכן שירתת? באיזה חיל? כמה זמן?

  -  חיל התובלה. איטליה.

  -  האם במקרה הכרת קצין רחובותי בשם ג.?

כאן המקום לספר על אותו קצין ג:

בסוף שנת 1942 או תחילת 1943 צורף לפלוגתנו קצין צעיר בשם ג, בנו של פרדסן מרחובות ונצר למשפחת מתיישבים ותיקים וידועים. הקצין עצמו היה טיפש ונפוח בחשיבות עצמית. לפני מחלקתו עמד ודבר בקול גבוה וצרחני, ובהטיפו לנו מוסר טפח על חזו וצרח:

"הייו גברים! הסתכלו עלי, אני גבר!"

מאז כמובן דבק בו הכנוי "הגבר".

  באיטליה, לאחר פלישת בנות הברית פרצה מגפת מחלות מין, והאשפוזים המרובים של חיילים שנדבקו צמצמו את מצבת כח האדם של צבא לוחם, לכן נדרשה פעילות הסברתית. מה מותר ומה אסור. ומי יעביר הסברה זו? כמובן הקצין, ואצלנו זה היה "הגבר". יש לציין שבמחלקתנו שרתו גם חיילים מבוגרים יותר, בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים של חייהם, בעלי משפחה אשר לא בדיוק נזקקו להסברה מינית. בכל אופן, הגבר שלנו הנחמד והנפוח ניסה להעביר לנו הסבר, ולאחר גמר הרצאתו שמענו מהשרת שלו (ד. – אביו של מכר של אשר שלנו) שהוא עצמו הביא את ג. לבית זונות, כי הקצין היה אולי נפוח כלפינו אבל מאד טירון ביחסיו עם המין השני. דרך אגב, סמל המחלקה סרג'נט פרידמן (ז"ל) אדם מחוספס אבל טוב לב, העביר לנו שעור דומה בפשטות יתרה.

  במהלך שנות השרות ג. התקדם או קודם קציננו בשגרת סולם הדרגות, הגיע לדרגת קפטן (סרן), והועבר לפלוגת ההובלה הארצישראלית 179 אשר בשנת 1946 חנתה לידינו בעיר קפואה. במרוצת השנים הכיר הגבר בת משפחת אצילים איטלקית, התאהב בה והתחתן אתה. כפי ששמענו היה אביה בעל חברת חשמל של אזור סלרנו. בתקופת השחרור מהשרות הצבאי ג. לא שב ארצה.

כעת היתה הזדמנות נהדרת להפרע מהשחצן הנפוח, ולספר עליו. הרגיז אותי בעיקר שקצין זה התחתן עם נוצריה ונשאר בחו"ל.

  -  האם היא לפחות יפה?

  -  אומרים שכן, לא ראיתי אותה. היא רוזנת.

  -  יופי, אז לפחות זה.

בשלב זה סוף סוף נפל המטבע, או כפי שאמרו אז נפל הגרוש. נבלמתי שנייה תוך חשש שאולי הפרדסן קרוב משפחה  של קציננו. נסיתי לתקן את המצב וספרתי לו סיפור אמת, שהאיש תמיד התגאה בכיבוד אב. פעם נכנסתי למשרדו עם סיגריה. הוא בקש לכבותה, וסיפר שלמרות היותו בוגר הוא לעולם לא עישן בנוכחות אביו.

  השיחה נמשכה בנעימים ואנו התקרבנו לתל אביב. בגבעת הרצל ירד שכני לספסל, לחץ את ידי ואמר:

 -  היה נעים מאד לשוחח עמך, שמי ג. ואני אביו של הקצין.

נכון, האדמה לא בלעה אותי אבל נורא התביישתי. אלא, השכנים מאחור ניחמוני. יש לזכור שבזמנים ההם לא היו שיחות פרטיות ללא שיתוף הסובבים או לפחות האזנה של שכנים מכל עבר. היושבים מאחור הרגיעו אותי וציינו שכל ההשמצות היו כאין וכאפס לעומת הנחת שגרמתי לאיש בספרי על כיבוד האב, ובעיניו אפילו נקוו דמעות.

  ובכל זאת, לא כדאי להתלהב בדיבור ורצוי להזהר בלשון.

השחרור מהצבא הבריטי, ההפלגה לארץ ישראל ומנהל בית החולים התימני

זמן קצר לאחר שובי ושחרורי מהמאסר נסענו כולנו צפונה כדי להחזיר את כלי הרכב של הפלוגה, בכך נגמרו משימותינו. חזרה לדרום נסענו ברכבת מיוחדת שהועמדה לרשותנו. בבסיס בקפואה לא היה מה לעשות מלבד קצת עבודות רס"ר, ובעקר יציאה העירה לבילויים המעטים האפשרים. לידינו היה מחנה שבויים גרמני אשר התהלכו די חופשי. בחוצפתם פנו למפקד פלוגתנו וביקשו לערוך תחרות כדורגל אתנו, המ"פ, מיג'ור כהנוב "אדי המשוגע" השיב להם שאנו מוכנים לשבור להם את העצמות אבל לא לשחק כדורגל.

השבועות האחרונים של שהותנו באיטליה עברו באפס מעשה. את המשאיות שלנו החזרנו. בבסיס עצמו עסקנו קצת בתורנויות למיניהם אבל רוב הזמן היינו חופשים ונסענו הרבה לעיר נפולי שבקרבת מקום. באחד הביקורים שם גם "סידרו" אותי.

הכותרת "גונבי הסיגריות" איננה רק שם של סרט, אלא מעשה שהיה. אנשי נפולי היו ידועים כגנבים מיומנים, ואנחנו כבר סברנו שמכירים את כל הטריקים ונוכל להתמודד. באחד הביקורים בנפולי ביקשתי למכור סיגריות כדי להעשיר את המזומנים שברשותי. סיגריות היו לנו בשפע וניתן לקנות ללא הגבלה, ואילו לאזרחים היה מחסור בסחורה זו והם שילמו מחירים טובים. רכשתי לי כמה קופסאות  ב NAAFI  (שק"ם של הצבא הבריטי), הכנסתי אותם לילקוט צד ויצאתי לדרך, לרחוב הרחב אשר מוביל לארמון המלך. תרמיל צד נפוח היה סימן שיש מה למכור. במהרה הגיעו מספר ילדים, כבני 10, 11 שנים ושאלו בעגה המקובלת "סיגרט, ג'ו?" ג'ו היה כינוי לחיילים. השבתי "כן" והם הציעו להכנס לכניסה אפלה של בית ושם לעשות את הטרנסאקציה. טריק זה היה מוכר לי זה מכבר, הזאטוטים נהגו להכנס עם קרבנם לכניסה אפלה, שם חטפו את הסיגריות ונמלטו מפתחים אחוריים המוכרים להם. מיד סרבתי והם הציעו לגשת למגרש כדורגל מול ארמון המלך. ההצעה נראתה לי, נכנסנו דרך שער המגרש. הם ביקשו לראות את הסחורה ולמשש אותה - בקשה מוצדקת כשלעצמה כי נודעו מקרים כאשר חיילים מסרו קופסאות סיגריות מלאות חול או צמר גפן. הוצאתי את הסיגריות, הם מיששו, ופתאום נשמעה סירנה של מכונית משטרה. הזאטוטים צעקו "פוליציאה" ונסו לכל עבר עם הסחורה בידם. אני כמובן לא רצתי אתם, כי לא רציתי להתפס כאחד העוסק בשוק שחור ואולי אף לשבת במאסר. כמו טמבל המתנתי מספר דקות לשובם של הקטנים, ורק אז התחוור לי אופי הטריק. במקום נסתר כלשהו העמידו צופר יד שניתן להפעילו על ידי סיבוב ידית. על גג אחד הבתים בסביבה עמד חבר הכנופיה, ובראותו קרבן מוציא סיגריות ומוסרן לילדים לבדיקה, נתן סימן להפעלת הצופר. כך התפטרתי מעשר חפיסות סיגריות, ולמדתי טריק נוסף של הגנבים הקטנים שהיו חכמים ממני.

  בינתיים נתדלדלו שורותינו כי הותיקים והמבוגרים יותר כבר חזרו ארצה לשם שחרור מהצבא. בחודש יוני הגיע גם תורי, הפלגתי ארצה עם קבוצה גדולה של חיילים משתחררים, ועם בנות שנישאו לחיילנו. לקבוצתנו זו צרפנו  יהודי צעיר מפליטי השואה, אשר הצלחנו להבריח אותו לאניה ובעזרת תעודת חייל גם הורד ממנה והגיע בשלום ארצה.

לרגל החיכוכים בין התושבים היהודים בארץ ישראל לבין השלטונות הבריטים הוחלט לשחרר את חיילינו בשחרור מוקדם. כך זכיתי בחודש יוני 1946 להפליג באוניה לאלכסנדריה, בדרך לשחרור מהשרות הצבאי בן ארבע שנים. בסיפון הראשי שיכנו אותנו, מאות רבות של חיילים, כולל גם חיילים אנגלים צעירים אשר הועברו לשרת בארץ ישראל (פלסטיין). בסיפון מעלינו, סיפון השמש, התאכסנו בתאים קצינים ונשי החיילים, איטלקיות אשר נישאו לחיילינו בחו"ל והועברו ארצה, לא תמיד יחד עם הבעל, אשר שחרורו לא בהכרח חל במועד העברת קבוצת נשים ארצה.

  הבנות הללו היו די בודדות באניה, שכיניהם לסיפון, הקצינים, לרוב לא דברו איטלקית. וכך היה טבעי שרוב שעות היום הן נשענו על המעקה שמשם השקיפו על סיפונינו והעבירו את הזמן בפטפוט אתנו. רוב חיילנו דיברו איטלקית בצורה די שוטפת אם גם לא תמיד בדקדוק נכון. כעבור מספר ימי הפלגה עגנו באלכסנדריה ושם הותר לשוכני שני הסיפונים להתאחד. מוקד התענינותנו היתה בחורה יפהפיה בשם ויטוריה מוונציה, היא נישאה לחייל ארצישראלי. בדיבורי סרק נשאלה לבסוף מי הוא בעלה, ומה מעשיו. ויטוריה השיבה וסיפרה על היכרותם, על יחידת שרות הבעל ועל אופיו הטוב. באשר למעשיו או למקצועו - היא טענה שאין לו מקצוע והוא אינו זקוק לשום עיסוק, משום מוצאו מבית עשיר וכיסיו "מלאים כסף" כדבריה.

  ארצנו קטנטונת, הישוב היהודי מנה כ 000 600 איש, ושמות העשירים המופלגים היו בדרך כלל ידועים. ובכן, מיהו אב הבעל המאושר והעשיר? -   התשובה באה בצורה כזו מלודית וקצבית, שהמילים זכורות לי עד היום, כעבור עשרות שנים רבות:  Il suo padre e il direttore generale del ospedale piu grande in Gerusalemme   ובעברית צחה: "אביו - זהו המנהל הכללי של בית החולים הכי גדול בירושלים" זה סיקרן אותנו מאד, כי לבטח מדובר באישיות וברופא מפורסם וידוע, מנהל בית החולים "הדסה" אשר כבר אז זכה לשם ולתהילה.

  ומה שמו?

  "סעדיה."

  אם מישהו מכם פעם שמע בשנת 1946 על רופא ידוע או מנכ"ל עשיר של בית החולים "הדסה" בשם "סעדיה" - שיקום ויודיע. זאת בלי לפגוע בעדה התימנית הנהדרת אשר רבים מבניה נושאים שם זה, אבל בשנת 1946 הם היו עדיין מקופחים ו"סעדיה" בבית חולים כלשהו, קרוב לוודאי שהיה סניטר או עובד שרותים כלשהו. אני רק מקווה שבנו בכל זאת מצא עיסוק כדי לפרנס את רעייתו היפהפיה, ואת צאצאיהם.

סיום השהות בכלא ומבצע הגנבת הסיגריות

באחד הימים הבטיח הסמל האחראי על האגף אחרי צהרים של כיף ותרבות. עלינו על גג בית הסהר, תחילה נגשנו למעקה כדי להשקיף למטה ולראות בחורות ולו גם במבט ציפור בלבד. זה היה הכיף הראשון. לאחר מכן חולקנו לשתי קבוצות לצורך תחרות בשאלות ותשובות, ומתן נקוד עבור התשובות הנכונות. התבקש מתנדב ראשון לשאול שאלה, ומי הצביע - אם לא "חסר הדבור". לא ידענו אפילו שהוא דובר אנגלית סבירה, והנה בחור זה פותח את פיו ושואל באנגלית נהדרת ומהוקצעת, במלים מובחרות והגויות היטב:

 -האפשר לקיים מגע מיני עם בחורה צחה (טהורה) והיא תשאר צחה? ובאנגלית:

Is it possible to have sexual intercourse with an immaculate girl and she'll remain immaculate?

רוב האנגלים לא הבינו כלל את המלים, הסמל האחראי התגרד ארוכות ובסוף מצא את הפתרון, פתח פיו וצעק: "בסדר, עכשיו אתרגם לאנגלית רגילה. אתה מתכוון להגיד האם אפשר לקחת בתולה, ל… בתולה והיא תשאר בתולה?" - התפתח ויכוח.

 זה היה מהווי בית הסהר.

  תוך כדי תקופת המאסר חל חג הפסח, ופלוגתנו קבלה אישור לשחרר אותנו לליל הסדר וליום המחרת. בילינו את הסדר עם יתר אנשי הפלוגה והיה נחמד, אבל עד היום אני תוהה אם לא היה עדיף לא להיענות להזמנה, כתגובה לעלבון שהעליב ה מ.פ. על ידי גזר דינו והדרך בה נהג כאשר התמהמהו להעבירני למאסר.

  לקראת שובנו לבית הסהר בקשנו להכין מלאי סיגריות, טבק ונייר סיגריות בסליקים (מקומות סתר) ולהבריחם לכלא, ובזכות סחורה זו נהיה ללא ספק מלכי האסירים. ציודנו האישי כלל מעיל חורף עבה ואת קפליו בצוארון ובשוליו פרמנו והכנסנו בהם סיגריות ונייר סיגריות, אני הצלחתי להסתיר 15 "מקלות לבנים". את החשבון עשינו ללא סגל בית הסהר, כי בשובנו נבדקנו מחדש, ובקפדנות, כנראה חכמים כמונו כבר היו לפנינו.

  הסיגריות נמצאו אצל הראשון ואצל השני, אלה זומנו למפקד הכלא, ננזפו והוזהרו. והנה הגיע תורי ודי שקשקתי. משום מה היה לי כנראה פרצוף תמים, הבודק הפליט לעברי: "אני מקווה שאתה, פרצוף מלובן, לא מבריח הנה סיגריות". כמובן לא נדבתי לו את האמת והשבתי: "לא סטאף". (סטאף - כינוי שנדרשנו להוסיף בפניתנו לאנשי הסגל)  הוא לא בדק ואני הבאתי אוצר זה לתא. קשה לתאר את תדהמת ושמחתם ללא גבול של האסירים. בחרדת קודש הציתו סיגריה אמיתית, העבירו לי למציצה ראשונה ולפי התור קבל כל אחד שתי מציצות. אחר כך כיבו אותה לשם שימושים נוספים. כעבור זמן מה חזר המחזה על עצמו, וחמש עשרה הסיגריות עבור עשרה אנשים הספיקו זמן ניכר. הכרת תודתם של האנגלים לא ידעה גבול. הם סידרו לי את השמיכות למסדר בוקר ואף הביאו לי את האוכל לתא, עד שהבהרתי להם כי עדיף לי לאכול עם כולם בחדר האוכל ולא להשאר בודד. תקופת המאסר עברה חיש מהר, מה עוד שהורד שליש עבור התנהגות טובה.

  לקשרי עם מוסד הכלא היה סיום נחמד. לאחר מספר שבועות היה אירוע פרשת "לה ספציה", כאשר עולים בלתי לגליים עלו על שתי אניות בנמל בעיירת לה ספציה ולאחר שביתות ותהודה בקהל הורשו להפליג ארצה. עולים אלה, שרידי השואה, קובצו והובאו לנמל ממרחקים בסיוע חיילים ארצישראלים שהעבירום במשאיות צבאיות. המשטרה הצבאית עלתה על עקבותיהם של החיילים אך לא הצליחה לתפוס אותם בשעת מעשה. בבקורת בתחנות הדלק הצבאיות השיגו חתימות  כמה ממפקדי השיירות הצבאיות האלה שמשאיותיהם תודלקו שם, ובין היתר עלו גם על עקבות סמל ישראל לברטוב - לעתיד, בשנות השבעים והשמונים נהיה מנהל מספנות ישראל. לברטוב הושם במעצר בבית הסהר פורטיצ'י, אכסנייתי משכבר הימים, לקראת העמדתו לדין. כנראה זכה ליחס מיוחד בעקבות פנית ראשי הישוב והסוכנות היהודית. בפלוגתנו נארזה חבילת ספרים עבורו ומפקד בית הסהר אישר להעבירם אליו.

  לאור היכרותי את המקום הצעתי את עצמי כשליח והתפקיד הוטל עלי. קבלתי את תרמיל הצד עם הספרים ובנוסף קניתי קופסה של חמישים סיגריות "פליירס" תוך תקוה שאולי אוכל להעבירם אליו, וקדימה לדרך.

  בשער בית הסהר הזדהיתי כדרוש והתייחסו אלי יפה וללא חשד וללא חיפושים. הורשיתי להכנס עם מכוניתי לתוך חצר המתקן. את התרמיל נדרשתי למסור למפקד הכלא במשרדו וכמובן לא יכולתי להכניס את הסיגריות. חזרתי למכונית. בחצר הסתובבו אותה עת אסירים, ביניהם זיהיתי את הסמל הסקוטי. קראתי לו ובאמתלה שיעזור לי ויושיט יד לסידור כלשהו ברצפת התא, העברתי לו שם את הקופסה שהוא הסתיר מיד תחת בגדיו. אין ספק שבזכות אוצר זה נהיה שליט מוחלט על האסירים. אינני יודע מה שמו, אך בטוח שלו נפגשנו באזרחות אי שם בסקוטלנד, הייתי זוכה מצדו לארוח אח"מי. יש להניח שעם תושייתו הוא הגיע רחוק.

המשך חוויות מהכלא - צחצוח נעלים בסטנדרטים בריטיים

  הרכב התושבים היה מעניין. היו כאלה אשר בצעו עבירות מתוחכמות ובכך היתה רמתם מעל הממוצע של רמת החייל האנגלי הסדיר. אחד למשל, סמל הנדסה סקוטי מכר קרון רכבת מלא צמיגים, וזאת בתקופה שלאחר המלחמה בעת מחסור חמור של חלפי רכב למיניהם. במגוון דיירי התא היינו שלשה או ארבעה חיילים ארצישראלים, אשר כמוני, נעדרו ללא רשות כדי לפגוש או לחפש בני משפחתם פליטי השואה בארצות ששוחררו מהעול הנאצי. השיא היה בידי אחד מחיילנו, בחורצ'יק קטן וצנום שנולד בפולין. הוא הצליח להגיע מאיטליה לפולין כדי לחפש את משפחתו. נודע לו ששר איטלקי ייצא לשיחות כלכליות לפולין, הוא הציע את עצמו כמתורגמן לפולנית-איטלקית ונתקבל. כך נלווה לשר האיטלקי בטיסה לפולין אשר בוצעה במטוס מפציץ בריטי. בהגיעם לוורשה ולאחר החיפושים הוא התייצב במשלחת הבריטית שם, אשר דאגה להחזרתו לאיטליה, ולו בלבד כדי להחזירו ליחידתו הצבאית לשם העמדה לדין.

  כך או אחרת, זו הייתה חבורה מעניינת. את שעות הבוקר בילינו בניקוי התא והוצאת עביט הצרכים ושפיכתו במקום המיועד לו. את יתר הזמן העברנו בשיחות ובקריאה. האנגלים עסקו במשחק כדורגל בתוך התא. גוללו מספר גרביים - גרבי צמר צבאים עבים - לפקעת, וזו שמשה כדור. מדי פעם נפל כדור זה לתוך עביט השתן שעמד בפינה אבל זה לא הפריע לאנגלים במיוחד, חוש הניקיון וההיגיינה לא היה אצלם הכי מפותח.

  היו בילויי זמן נוספים. יום אחד לימדנו הסמל הסקוטי העצור לצחצח נעלים כך, שבסוף התהליך הנעלים הבריקו כראי. בצבא הבריטי היינו מורגלים לצחצח נעלים אבל מעולם לא הבנו איך הבריקו נעלי החיילים המקצועיים האנגלים או חיילי המשמר המובחרים. ובכן, הביטוי "רקק והברק", ובשפתם   SPIT AND POLISHהוצג לפנינו ועשינו עבודת צוות בהדרכת הסקוטי, כל אחד בנעליו. תחילה מרחנו שכבה של משחת נעליים רגילה ופשוטה על כל נעל. המשכנו למרוח, לרוקק, להבריש וחוזר חלילה, ממש עשרות פעמים. כעבור למעלה משעה העור נעשה רך, ואז התחלנו להוציא את החספוס מהעור, החלקנו עליו בידית של מברשת שינים, כמובן שוב אחרי מתן מנה הגונה של משחה ורוק, ושוב חוזר חלילה. לקראת סוף התהליך, כאשר העור רך וחלק ולפי הבנתנו מבריק כראי עד כדי אפשרות לשמש לגילוח, הועברה בקורת על ידי הסקוטי אשר לא היה מרוצה מחלק מהביצועים והורה להמשיך. לקראת סוף השעה השלישית הכל היה תקין, ואז הוא הוציא בחרדת קודש קופסת משחת נעליים קיווי ועם סמרטוט נמשחה שכבה דקה דקיקה, נשפנו עליה בהבל פה והברקנו עם מטלית פלנל או עם גרב צמר. מי שלא ראה נעל צבאית כזו, לא ראה בוהק בימי חייו ולא יכול להבין מה זו גאוות חייל אנגלי.

  בחוש ההומור שלהם גם ניתנו כינויים. אחד השומרים היה בעל סבר חמור שמעולם לא חייך, כינו אותו "החייכן". מפניו נזהרנו בעת העישון האסור, וכאשר התקרב לתא יצאה קריאה:

“Careful, the smiling boy comes." - זהירות, החייכן מתקרב.

חברנו שחזר מפולין לא הוציא הגה מפיו ולכן כונה: SPEECHLESS - "חסר דבור (או אלם)." וכך הלאה.

השיבה לאיטליה והכניסה לכלא

  לקראת שובי לאיטליה נרשמתי במשרד הצבאי להסעות ברכבת. החייל הרושם ראה את הכתובת על כתפיות המדים, PALESTINE - אות ההיכר להיותי חייל ארצישראלי. הוא שאל בפליאה "א יידישער בוי"? (בחור יהודי) וניפק לי כרטיס לקרון השינה - עוד חידוש שלא הכרתי. זה היה קרון שינה מפואר של רכבות בינלאומיות פולמן. בנסיעת הלילה ישנתי טוב במטה העליונה בתא של שתי מיטות ובבוקר שאל אותי שרת התא, כושי לבוש מדי רכבת, למה לא צלצלתי לו שיסדר לי את המטה. אני, החייל הטוראי אשר בארבע השנים האחרונות לן בתנאי שדה, ולא תמיד במטה, פשוטה ככל שתהיה. מי יודע, אולי הפסדתי עוד משהו ברכבת פלאים זו?

  הנסיעה חזרה היתה יותר חלקה וחסרת אירועים מיוחדים, רכבת אזרחית נסעה מזלצבורג עד וילך מבלי לסיים את מסעה במעבר האזורים, שם רק עלה חייל אנגלי כדי לבדוק את הניירות. בשובי לפלוגה לאחר 14 ימי העדרות הועמדתי למשפט, וה-מ.פ. מיג'ור כהנוב (אדי המשוגע) הסמיק מכעס ואינני יודע למה. האם רק בגלל העדרותי ללא רשות? או משום שהייתי ייקה ועוללתי זאת? בכל אופן הוא דן אותי לעונש המרבי המותר לו, 28 ימי מחבוש

 (Field punishment), ו…"הצעד אותו החוצה רב סמל!" בצרחו מלים אלה סילק אותי מעל פניו. בכל אופן, עונש זה היה תשלום פעוט עבור תענוג הפגישה.

    בדרך כלל היה זה עונש חמור למדי כי הסוהרים המקצועיים האנגלים היו כנופיית קשוחים וסדיסטים, אך המלחמה באירופה נסתיימה כעשרה חדשים לפני כן והם הועברו לשרות במזרח הרחוק שם עדיין השתוללו הקרבות עד אוגוסט 1945. בבית הסהר הצבאי האזורי שמשו כסוהרים אנשי צבא רגילים מחילות שונים, מהם פחות נעימים ומהם יותר נוחים. כמתקן בית סהר שימש מבצר בעיר פורטיצ'י בקרבת נפולי.

  עד להעברתי לשם הוחזקתי בחדר המשמר של הפלוגה. חברי החיילים אשר שרתו בתורנות בתפקידי ש.ג. אהדו את עמדתי וחיפשו אמתלות כדי לאחר בהעברתי למאסר, כאשר שעון תקופת העונש רץ מיום קיום המשפט. ביום הראשון כבר היה מאוחר מדי לשם העברה. ביום השני יצאנו לדרך בשעות אחרי הצהרים, כאשר אסירים נתקבלו רק עד שעה שלוש, - ואיחרנו. ביום השלישי קרה תקר בגלגל הרכב, ועד  היום אינני בטוח עם זה קרה או שדאגו   שיקרה.

ה- מ.פ. מייג'ור כהנוב, בכינויו "אדי המשוגע" עבר ליד חדר המשמר והסמיק מכעס כאשר ראה אותי, ושטף כהוגן את האחראי. למחרת הצלחנו להגיע בזמן למתקן בית הסהר.

  בכניסה לבית הסהר בדקו את החפצים כדי לוודא שלא אכניס סיגריות או פריטים אסורים כלשהם, לקחו את החגורה ואת שרוכי הנעלים, וחפצי הערך כגון שעון וכסף וכן את התעודות סגרו במעטפה. כפי שהתברר היו סיגריות יקרות מפז כי במתקן זה היו אסירים לריצוי עונשים לתקופות קצרות או עצירים בטרם משפט, ועל אלה נאסר העישון. הוכנסתי ל"תא" שזה בעצם היה אולם גדול בבניין המבצר, החלונות כמובן מסורגים. נתקבלתי די יפה על ידי התושבים-האסירים שכבר שכנו שם, ודבר ראשון ביקשו להפוך את כיסי מכנסי והמעיל, וגרגירי טבק בתוספת אבק אשר נשרו מקופסאות סיגריות שבעבר הוחזקו בכיסים אלה נאספו בזהירות רבה. המחזה היה מעניין מאד. את נשורת הטבק גלגלו בפיסת נייר עיתון. שלפו שבב של סכין גילוח - היה אסור להחזיק סכינים ואלה נשמרו בתוך מכשירי הגילוח במתקן הרחצה - וגרדו שבבים דקיקים מידיות מברשת שיניים. בזמנים ההם המברשות לא נוצרו מפלסטיק אלא מצלולואיד, וזה חומר דליק מאד. השבבים נערמו ועם שארית הסכין חודד עפרון דיו אשר בתהליך זה עפו ניצוצות דקיקים. אלה נפלו על הצלולואיד וגרמו לבערה עמומה, מספיק להדלקת סיגריה. סיגריה זו הועברה מפה לפה תוך השגחה לא להיתפס על ידי שומר אשר לעתים סייר בפרוזדור והציץ לתוך התאים. כל עציר חדש נתבקש להפוך את כיסיו, וכך הגיעו ביום לכרבע סיגריה מתוצרת בית עבור עשרה שוכני התא.

המסע לחיפוש אחותי שרה- חלק ב'

כעבור עשר דקות נסיעה בתא הקטר החם הגענו לתחנה המרכזית ומרחוק כבר נראתה רכבת החופש מתקרבת. התמקמתי ליד צוות הטבחים שהמתינו ברציף, וכאשר עליתי אתם לקרון עצר אותי מפקד הרכבת, קצין בדרגת קפטן. הוא עיין בצו התנועה שהגשתי לו ואמר קצרות: "אם ברצונך לבלות חופש, הסתלק מיד מכאן או שתבלה בבית הסהר." האם גילה את הזיוף ומטוב לב לא עצר אותי או שהיה סתם מנוול שלא סבל אנשים מארץ ישראל ומנע ממני הנאת נסיעה ישירה ומהירה? אינני יודע.

  חיכיתי לרכבת אזרחית וזו נסעה בשעות הצהרים. כמובן עצרה בכל תחנה, וכדוגמת הרכבות הישנות היו דלתות ליד כל ספסל אשר תפס את כל רוחב הקרון ואין מעבר בין הספסלים. הכרטיסן נהג לעבור ממקום למקום על ידי יציאה והליכה על לוח מדרכה שנמשך בחוץ לאורך הקרון. בכל תחנה הוא יצא, הכריז את שם המקום, טרק את הדלתות והרכבת המשיכה לתחנה הבאה. הנוף היה מרהיב אבל ראשי היה כמובן רק בפגישה הצפויה עם אחותי שרה.  כעבור זמן מה נעצרה הרכבת סופית באזור שומם ולפני כניסה למנהרה. מסתבר שבמקום זה נגמר האזור האנגלי ומעבר להר החל האזור האמריקני. זה היה קו הפרדה יותר חמור מאשר קו גבול בינלאומי. הרכבת לא המשיכה ונפש חיה לא נראתה בסביבה. הייתי די מיואש והמתנתי מבלי לדעת איך להמשיך. האם ההרפתקה נקטעה? רכבות נוספות לא עברו וגם לא נראה כביש כלשהו בסביבה הקרובה.

  כעבור זמן לא רב הגיע קטר דיזל נהוג בידי חייל אנגלי. הוא נעתר לבקשת ידי המורמת ועצר, ואישר שימשיך דרך המנהרה לאזור האמריקני והרשה לי להצטרף אליו לתא הנהג. זו היתה נסיעת קטר השניה באותו יום ולמעשה בכל שנות חיי. כבר שמחתי שהתגברתי על מכשול זה, והנה באמצע המנהרה היתה כעין רחבה מוארת. הקטר נעצר וחייל אנגלי עלה לבקורת, אך דווקא הסתפק בצו התנועה שהצגתי בפניו ולא שאל שאלות. גם לא הביע כל השתוממות מה פתאם בחרתי באמצעי תחבורה לא קונוונציונלי. הקטר נעצר ליד מחנה צבאי בקצה השני של המנהרה. שם ירדתי, והמשכתי ברכבת אזרחית בדומה לקודמת, לכוון זלצבורג, לשם הגעתי לקראת ערב. כמובן שבמשך כל שעות הנסיעה בשתי הרכבות האזרחיות לא נדרשתי להציג כרטיס, הרי נמניתי על צבא הכיבוש.

  בתוככי זלצבורג, דבר ראשון פניתי לקצין העיר לקבלת הפנייה לאכסון. לאחר מכן הלכתי למסעדה צבאית ושם פגשתי לראשונה חייל רוסי, גם החלפנו ברכות וכמה מלים ברוח טובה, אם כי לא זכור לי באיזו שפה. בעיקר חייכנו, ומלמלנו משהו שהיה צריך להביע שמחה. ההתקרבות ביננו נוצרה גם אולי משום ששנינו לבשנו מדים חריגים בסביבה האמריקנית, הוא במדי הצבא האדום ואני במדי הצבא הבריטי. משם פניתי לאכסניה הצבאית, האפסנאי צייד אותי בשש שמיכות והופניתי לאולם שינה ובו מטות שדה. באולם היה ששון ושמחה. האמריקנים ביקשו לבלות ולא היה להם חסרון כיס, ושני חיילים הביאו אתם זונות. היה מענין לשמוע את שיחת שתי הגברות בינן לבין עצמן בגרמנית, וללא ידיעה שיש מאזין. כל אחת היללה את תכונות המיטיב שלה, הן תכונות של נדיבות לב והן תכונות אנטומיות. טוב, הלילה עבר, ובמשרד ההסיעים הצבאיים הוברר לי שלקראת ערב תצא רכבת אשר תגיע גם לעיר פרנקפורט. במשך היום טיילתי בזלצבורג. בערב, כאשר עליתי לרכבת, נגלה ההבדל בין השפע האמריקני לבין האפרוריות האנגלית. רכבות החיילים האנגליות עצרו כל שמונה שעות בתחנה עם נקודת מזון - FEEDING STATION, החיילים הוציאו את כלי האוכל המלוכלכים ומשומנים, לתוכם נשפך האוכל חסר הדמיון כפי שהיה נהוג ביחידות הצבאיות. ברכבת האמריקנית היה קרון מזנון, מפואר עם טבחים ומלצרים, וכל נוסע הרגיש עצמו אורח מכובד. כל זאת חנם. הרכבת האנגלית היתה קרה, ואילו האמריקנית היתה מוסקת. המושבים מרופדים.

  לאחר כשעת נסיעה עצרנו בתחנה המרכזית של העיר מינכן, והתפעלתי מההרס הכמעט טוטלי של התחנה כתוצאה מההפצצות.  למחרת, כאשר האיר השחר הסתכלתי מבעד לחלון. את גרמניה עזבתי שבע שנים קודם - ובינתיים היו שנות זוועת המלחמה והשואה. לכל אשר העין הגיעה היתה שממה והרס עד האופק. לא היו מבנים שהסתירו את הנוף. כל בנין היה הרוס והפך למצבור לבנים. בשטח המישורי היה ניתן לראות למרחקים.

  הרכבת הגיעה לפרנקפורט. מסביב מצבורי הריסות, ומכל פינה ניתן לראות את הקתדרלה שהתרוממה מעל משטחי  ההרס. יותר מאוחר, בתוך העיר, נראו נשים וגברים בלבוש נאה, הגברים עם מגבעת ומעיל עליון, בידי כולם  כף בנאים ובו ניקו את הטיח מהלבנים שבערמות ההריסות, והניחו אותם נקיים ומסודרים לשימוש נוסף - לקימום ההרס. הרכבת לא נכנסה לתחנה המרכזית כי היה עליה לעבור גשר על נהר מיין, וזה היה הרוס. עצרנו בתחנת רכבת דרום, ואת הדרך לתחנה המרכזית עשיתי רגלי. שם היו חשמליות ואחת מהן נסעה לציילסהיים מקום שהותה של אחותי שרה. יתר נוסעי החשמלית הסתכלו בפליאה בחייל במדים האנגלים ועל כתפו הכתובת PALESTINE. דבר כזה כנראה טרם ראו. הכרטיסנית אפילו לא התקרבה אלי. הפרבר ציילסהיים המה מצעירים יהודים אשר שהו בקיבוצי ההכשרה שבמקום, ואלה הדריכו אותי לקיבוץ "חפץ חיים".

  קשה, ואולי מיותר לתאר את המפגש עם אחותי שרה ועם גיסי המיועד שמחה. אלה רגשות שלא ניתנים לתאור כי הכל סוריאליסטי וכאילו מעולם אחר. מיד לאחר בואי הכינו לי אמבטיה בתוך חבית עץ גדולה כדי להתרענן מהנסיעה הארוכה. במקום ביליתי ששה ימים נפלאים עם שרה ושמחה והצעירים והצעירות נצולי השואה.

באחד הימים נכחתי בחנוכת מצבת זיכרון במקום בו עמד בית הכנסת המפואר של הקהילה החרדית. הטכס היה מרשים. נכח ראש העיר, ידוע כאנטי-נאצי, והוא ביטא בנאומו משפטים מלאי בושה על מעשי בני עמו. מאידך, נאם הרב נויפלד. יהודי זה היה במחנה טרזין (טרזינשטדט), נשאר בחיים, וכיהן כעת כרב לשארית יהודי המקום אשר נתקבצו מקרוב ומרחוק, אבל כמעט לא כללו מי מיהודי המקום המקוריים ולכל היותר יהודים בנשואי תערובת אשר שרדו. בנאומו הוא דבר על הצורך בשיקום היחסים עם העם הגרמני והציע גם לשכוח ולסלוח לעם המרצחים. שמעתי שבפי יהודי המקום הוא זכה לכינוי "אויב העם (היהודי) מספר אחד".

  אחותי גם שכרה חדר בעיר כדי לנוח או ללון לאחר הביקורים אצל הרופא. נלוויתי אליה לחדר, ובעל הדירה בירך אותי וספר ש"לכבוד הביקור של החייל מארץ ישראל הוא השיג פרוסת לחם כפרי" כזה היה מצב ההספקה לאזרחים הגרמנים. היהודים, שרידי השואה זכו למזון בשפע על ידי הצבא האמריקני והן ע"י חבילות UNRRA. (סוכנות סיוע).

המסע לחיפוש אחותי שרה- חלק א'

לאחר גמר המלחמה, כאשר התברר גודל אסון השמדת היהודים, ולאחדים גם נודע שמי מבני המשפחה שרד, סודר תור פנימי לנסוע לפגישה או לחיפוש קרובים בארץ מוצאם. נסיעה כזו הייתה בלתי רשמית, ונציגי ה"הגנה" סיכמו עם מפקד הפלוגה לא להעניש את אלה שיסעו לפי הסדר זה. היו גם בחורים אשר צורפו לתור מבלי שידעו על קיום בני משפחה, אלה בקשו לנסוע כדי לנסות ולאתר. לי נודע בינתיים שאחותי שרה שוחררה ממחנה הריכוז אושוויץ והיא נמצאת בקיבוץ הכשרה ליד העיר פרנקפורט. שובצתי לתור, אלא נאלצתי להעדיף את הנסיעה ארצה בגלל מחלת אחי וכך החמצתי את המועד שנקבע לי. כעת, לאחר שובי מהארץ שובצתי לתור חדש שיגיע כעבור מספר חדשים. זה לא הטריד במיוחד, כי בהתאם לסידורי השחרור מהצבא הייתי אמור להשתחרר משהו באמצע שנת 1947. האירועים בארץ עימתו את היישוב היהודי עם שלטונות בריטניה. אלה כבר לא סמכו על נאמנותנו והחליטו כעת על שחרור מוקדם, ואני חששתי שלא אוכל לראות את שרה בעודי חייל. מאידך גם לא היה כל סיכוי לנסוע באופן פרטי מארץ ישראל לגרמניה, תחבורה אזרחית סדירה פשוט לא הייתה קיימת. החלטתי לנסוע מיד וללא תור, יהיה מה שיהיה. נסעתי ונעדרתי ארבעה עשר יום, מהם ארבעה ימי נסיעה לכל כיוון, ושהייה של ששה ימים אצל אחותי.

  תחילה זייפתי לי צו תנועה בו צוויתי על עצמי לנסוע לפיקוד המלחמה של "הצבא הבריטי שעל הריין" BRITISH ARMY ON THE RHEIN ׂוחתמתי כקפטן פלוני. חנינו בעיר קפוא CAPUA בקרבת נפולי, והתכנית הייתה לנסוע ברכבת צבאית מנפולי לגבול איטליה-אוסטריה, לעיר וילאך. שם הייתי צריך לעלות על רכבת חופשה אנגלית שהסיעה חיילים לחופשת מולדת. בררתי שרכבת זו יצאה משלוחת מסילה בתוך מחנה נופש בקרבת מקום, ונעצרה בתחנת הרכבת הראשית למספר דקות לשם העלאת צוות עובדי מטבח. משם יצאה דרך אוסטריה לגרמניה ובאזור קרלסרוה עברה לצרפת ומעל מעבורת בתעלת למנש לאנגליה. חשבתי לרדת בקרלסרוה, מרחק כ 200 ק"מ מפרנקפורט ומשם להמשיך ברכבות מקומיות או בטרמפים. בעיקר היה חשוב להגיע לגרמניה תוך כדי מעבר גבול של מדינות ושל אזורי שליטה צבאיים שונים.

  יצאתי לדרך בצהרי יום שבת אחד בחודש מרץ 1946 ברכבת צבאית מנפולי, בגדי ומתנות שונים ארוזים בקרטון. לקראת ערב הייתה חנייה די ממושכת בעיר בולוניה, שהייתה מוכרת לי משהייתנו בה מספר חדשים בשנה הקודמת. קפצתי העירה כדי לקנות מזוודה כי חששתי שהקרטון לא יעמוד בתלאות הדרך. גם המזוודה שהשגתי לא הייתה פאר יצירה, הייתה עשוייה מכעין קרטון לחוץ עם פינות מחוזקות. בחזרה ברכבת היה צריך להתכונן ללינת לילה. כל האזור בסביבה היה בשליטה צבאית של הקורפוס הפולני השני בפיקודו של הגנרל אנדרס, והפולנים היו ידועים כגנבים מעולים שנהגו לגנוב את רכוש החיילים בעת שנתם. מודע לכך, התמקמתי עם מזוודתי מתחת לספסל. כך יכולתי לישון ולמתוח אברים מבלי להתקל בשכנים, המזוודה שימשה לי כרית. התקדמנו צפונה, מזג האוויר נהיה יותר קר וקפוא. בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לוילאך כאשר קור רב שרר בחוץ ומעטה כפור וקרח כיסה את הכל.

תכנית נסיעתי אמנם היה מבוססת על יידע רב שאספתי, אבל לא ידעתי שהרכבת עוצרת בתחנה הדרומית ואילו רכבת החופשה האנגלית תעבור בתחנת הרכבת המרכזית, וזאת בעוד חצי שעה. באותה תקופה לא היו כל אמצעי תחבורה עירוניים, ולהפסיד נסיעה ברכבת החופשה פירושו להפסיד יומיים תוך סיכון להיתקל ב- מ.צ. עם כל הכרוך בכך. נגשתי למנהל התחנה ובדיבור גרמני עם היגוי אנגלי בקשתי הדרכה איך להגיע מהר לתחנת הרכבת המבוקשת. בתקופה זו השתייכנו לחיל כיבוש והשלטונות האזרחים השתדלו להשביע את רצוננו, מה עוד שהדיבור הגרמני שבפי הרשים את האיש. אחרי שהסביר שאין מוניות וגם אין דלק להפעלתן, הוא קרא לאחד היינץ שיביא קטר תמרון (קטר המסיע קרונות ממסילה למסילה) ויסיעני לתחנה המרכזית. נסיעה כזו היתה עבורי חוויה, הן בעצם הסעת קטר רק עבורי והן בעצם נסיעתי בתוך תא הנהג והמסיק. באותה תקופה הסיקו את הקטרים בפחם והמסיק העביר כל הזמן פחם באת גדול לתוך לוע פעור ולוהט, פחם שלקח מקרונית לווי צמודה. זו היתה עבודת פרך ורב המסיקים היו אנשים פשוטים וחסרי השכלה. בזמן ההוא היו הנחיות לא להתידד עם בני העם הגרמני או האוסטרי - -NON FRATERNIZATION ואני כיהודי וכארצישראלי וודאי וודאי לא חפשתי קשר, אבל כמובן נאלצתי להיות חביב כלפי הנהג והמסיק. הנהג שאל אותי מנין היידע הטוב שלי בגרמנית וכאשר השבתי לו שזה מבית הספר, הוא פנה למסיק:

- פריץ, אתה רואה כמה זה חשוב ללמוד טוב?