יום שבת, 25 במאי 2013

ארתור (אשר) הירשברג

נראה שאבי למד בבי"ס למסחר ובשלב כלשהו הגיע מסיבה כלשהי לעיר פרנקפורט. עוד נודע לי במעומעם שמוצאו ממשפחה חילונית והוא פנה לדת - דבר שאין לו כל דמיון לתנועה העכשווית של "חזרה בתשובה". כל כולו היה אדם מוסרי, צנוע והגון ופנייה לדת לא היתה חזרה מדרך חטאים.  במלחמת העולם הראשונה שרת בצבא הגרמני בתפקידי שרות משום קוצר ראייה חמור.
בגמר המלחמה הצטרף לחוג לימוד "מקור חיים", חוג של אנשי הקהילה החרדית בפרנקפורט, שכלל גם מעשי גמילות חסדים. לפרנסתו עבד במסחר בהצלחה נכרת, כפי שהעידו הפרסים השונים שנשתמרו אצלנו, כן היו תעודות על פרסים כספיים ניכרים, אך החסכונות נעלמו בתקופת ההיפראינפלציה של תחילת שנת 1923 בגרמניה, ועל כך נשתמרה תעודה מהבנק ובה הודעה לקונית, "…חשבונך התאזן בעקבות האינפלציה". בשלב כלשהו נהיה סוכן מכירות ראשי להפצת מכונות כתיבה של חברת "מרץ" ואזורו השתרע למרחק מאות קילומטרים דרומה לעירנו, מחוזות באדן-פפאלץ (פלטינה). באזורים אלה הוא ביקר במשך ימות השבוע את סוכני המשנה שלו.
בסוף שנות העשרים או תחילת השלשים של מאה זו אפילו שכר מכונית עם נהג לבצוע העבודה ותענוגנו הגדול ביותר היה בשובו הביתה בימי ששי כאשר ביקש מהנהג להסיע אותנו הילדים לסיבוב בעיר.
זכורני שזה היה רכב קטן, הגלגלים היו עם חישוקי פלדה דקים (סיחים בשפתנו כיום). הנהג חבש כובע מצחיה במהופך, כדי שלא יעוף כי הרכב היה פתוח, וכמובן היו לו גם משקפי נהיגה. בכל ימות השבוע התקיים אבי מאוכל צמחוני כדי לא להכשל במזון לא כשר. אחרי עליית הנאצים לשלטון ועם הרעת העסקים וויתר על הלוקסוס של רכב שכור ונסע ברכבת המהירה שעזבה בשעה 7.10 בבוקר. אחרי חקיקת חוקי הגזע בשנת 1935 ואי יכולתו להתאכסן כיהודי בבתי מלון, נסע מדי בוקר וחזר בערב. זה היה יום עבודה שהשתרע על 14 שעות רצופות מחוץ לבית, ובנוסף היתה עבודה מנהלית אחרי שובו. לפני הנסיעה בבוקר עוד הוקדש זמן לתפילת שחרית ולימודי קודש שהחלו לפני השעה 6.00 בבוקר.
חוקי הגזע גם גרמו לפיטוריו מתפקידו כסוכן ראשי, ומאז פרנס את המשפחה הגדולה בקושי על ידי עבודה עבור מי שבעבר היו סוכני המשנה שלו. כן עסק במסחר במכונות כתיבה משומשות. המצב הכלכלי נהיה דחוק ביותר. קשה להבין ולתאר זאת, אך ימי השבת היוו הצלה כאשר שכח לחלוטין מדאגות ימות החול. כך גם נאמר במדרש: "יותר מאשר בני ישראל שמרו על השבת, השבת שמרה עליהם." בימי השבת אבא הרגיש כמלך ושום דאגת פרנסה לא העיבה על ההרגשה העילאית. היום היה מלא תוכן. סעודות השבת וזמירות, במיוחד בערבי שבת הארוכים בימות החורף. תפילות בבית הכנסת. ביקורי קרובים וידידים. חוג לימוד ציבורי, ואחרי הצהרים חוג לימוד פרטי בביתנו אליו באו שלשה ממורי בית הספר שלי, דבר שתרם לי מנת יוקרה בין חברי לכתה.


  כפי שכבר תואר לעיל, אבי עבד  שעות עבודה מפרכות, ואם עד לסילוקו ממשרתו הייתה הפרנסה מצויה בכבוד, הרי לאחר מכן התפרנסנו בדוחק. אינני יודע איך הצליח לפרנס אותנו, משפחה בת שמונה נפשות. לאחר פרעות נובמבר 1938 סביר להניח שמשפחתנו נזקקה לתמיכת סעד כלשהי מהקהילה היהודית. ממסמכים שמצאתי בארכיון בגרמניה בשנת 1992 גם הסתבר שאחרי עלייתנו ארצה בשנת 1 939, במועד כלשהו שאבא עבר אירוע מוחי ולא היה מסוגל לעבודה כלשהי. באמצע שנת 1942 הוא שולח מזרחה, היעד לא נרשם ברשימות שנמצאו לאחר המלחמה, ויתכן שהוא נפטר עוד בדרך. הי"ד.

** אם ברצונכם לקבל את עדכוני הבלוג של סבא משה, אתם יכולים להכניס את המייל שלכם בתיבה מימין ותקבלו את הבלוג ישירות למייל.

יום שבת, 18 במאי 2013

הקדמה



לפני כעשר שנים כתב סבא משה את זכרונותיו לילדיו ולנכדיו. בשביל להנציח את זכרו אנו מביאים לפניכם את סיפור חייו המרגש. יהי זכרו ברוך

כך זה היה אצלנו
  ביום שני, 8 לספטמבר 1986 צפיתי בהקרנת החלק הראשון של הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. ההקרנה היתה בסינמטק שעל הכרמל וכמובן היה מעניין לראות מי הצופים ומה הרכב גילם של האנשים אשר באו לראות סרט מיוחד במינו זה. בלט לעין רצף קבוצת הגילאים - מ 50 שנה ומעלה עד לזיקנה, ובני נוער וצעירים בתיקרת גיל של תחילת שנות ה - 20. ובכן, קבוצה שלמה בלטה בהעדרותה, ואלה היו גילאי 23 (בערך) עד גיל 50 שנה. מי אלה?

  בני 40 - 50 שנה נולדו לקראת, או תוך כדי מלחמת העולם, ואלה החיים בינינו, בני משפחותיהם הישירים לא נספו, כי אחרת הם עצמם לא היו יכולים להיות כאן. ילידי 1936 היו בני שלוש שנים בפרוץ המלחמה, נולדו בארץ או הגיעו הנה עם הוריהם. גילאי 20 - 40 שנה יכולים להיות דור שני של ניצולי שואה, והוריהם אולי לא מצאו דרך לדבר על העבר. היותר צעירים, הנוער, בני התשחורת לא הושפעו מאוירת זכרון השואה בבית הוריהם, הם צמאים לדעת, ולכן באו להקרנת הסרט. אולי זה הסבר או הסבר חלקי.

  אני אישית לא חוויתי את השואה בעת המלחמה, אך הורים, אחות, דודות ודודים ובני ובנות דוד לא זכו לשרוד. הקדמה לשואה היתה בגרמניה ושם שהיתי עד לעלייתי ארצה בשנת 1939 יחד עם אחי יהודה ז"ל. עד כה לא מצאתי דרך, ואולי לא הרהבתי לספר את קורות המשפחה. הסיבה המדוייקת לא ברורה לי, ואולי זו גם כעין תחושת אשמה שאני זכיתי והם לא…

  חשוב שאתם הבנים ומשפחותיכם תדעו מי קדם לנו ואם לא שוחחנו על כך, אשתדל לפחות להעלות על הכתב דמויות אלה אשר אינן אתנו ולא זכו להכיר אתכם. אישיותם לכבוד לנו וללא ספק הטביעו את חותמם על יישותי, ודרכי גם עליכם.

  אבי ארתור הירשברג אשר שמו העברי היה אשר, נולד בשנת 1884 בשלזיה שבמזרח גרמניה, אזור אשר השתייך לעתים לפרוסיה ולעתים לפולין, התרבות שם היתה גרמנית. אמי, מלי לבית פלאוט נולדה בשנת 1890 בעיירה בשם בורגפרפך Burgpreppach שבבואריה והיה לה ייחוס של משפחה יהודיה ותיקה ומוכרת במקום. ההורים הגיעו לפרנקפורט, שם הכירו ונישאו.

  את הורי אבי לא הכרתי. שם סבי היה יוליוס (יהודה), לעת זיקנה התגורר אתנו והוא נפטר בשנת 1924. הסבתא נקראה אוגוסטה, ושם זה ניתן לאחותי שבארצות הברית, ובקיצור גוסטל. אין לי מושג במה עסקו סבים אלה. נולדו להם ששה ילדים. אבי, אשר נספה בשואה. היינריך, נפטר בהיותו ילד. ווילי, אשר הכרתם כ"דוד וילי" התגורר בפרנקפורט. בשנת 1936 היגר לקולומביה ושם הצליח מאד בעסקיו. הוא הספיק לבקר אותנו כאן בישראל ובפעם השנייה נפגשנו אתו בשהותנו בתפקיד בגרמניה, והוא בא לשם לצרכי נופש. דוד וילי נפטר בשיבה טובה. עד היום יש לי קשר מכתבים עם בנו היינץ. אח נוסף, מקס, היה גר בעיר פולדה כ 100 ק"מ מפרנקפורט, שם היה בעל חנות. הוא, אשתו רוזה לבית פלדהיים ושתי בנותיהם אליס ו-סלמה ניספו בשואה. שתי אחיות אבי, רווקות בשם אנה ו-ביאנקה, התגוררו אף הן בפרנקפורט והרבינו לבקר אותן. הן התפרנסו בקושי, ונראה לי שאחיותי, אחי ואני וכן ילדי דוד וילי ששמם היינץ ו-גוסי היו שמחתן העיקרית בחייהן. הן ניספו בשואה.