אפילוג

ס י כ ו ם

   הובא כאן תיאור חייו של אדם רגיל אשר חייו התנהלו בדומה לחייהם של הרבה אנשים אחרים. שנות הילדות והנוער בגולה וחלק מהשנים שם התנהלו באווירת דיכוי. אחר כך הייתה העלייה ארצה ותקופת התערות עד שהרגשנו שזה הבית שלנו. מלחמת העולם השנייה היה אירוע טראומטי שנמשך והתמשך למשך שש שנים בקירוב. בתחילה היו שנות הניצחון של הנאצים ואפילו היה חשש שצבאותיהם תחת פיקודו של פילדמרשל רומל יגיעו הנה לארץ ישראל.

במחצית השנייה של מלחמה איומה זו הייתה ידם של בנות הברית על העליונה והיה ברור שהנאצים יפסידו, אבל האנשים לא חשבו שזה יארך זמן רב כל כך. מעל לכל היתה העננה הכבדה והחשש לגורלם של משפחותינו ושל כלל העם היהודי באירופה הכבושה. על מחנות ההשמדה עוד לא ידענו, אבל היה ברור שהמוני יהודים לא יזכו לשחרור וימותו כתוצאה מהמלחמה, אם במחלות ואם ברעב או במעשי אכזריות של כוחות הכיבוש. אחר כך גם נודעה האמת האיומה על תהליכי ההשמדה.

   כאן בארץ התמודד היישוב היהודי עם האנגלים אשר גזרו על העלייה, והרי היה ברור לנו שארץ ישראל חייבת לשמש מקום מקלט ליהודים אשר שוחררו בחו"ל, ואנו זקוקים למדינה ככל העמים כדי שהשואה לא תחזור על עצמה. באותו זמן זכינו למנהיג דגול, לדוד בן-גוריון אשר בגדולתו ובחזונו הבין שלא מספיק לאפשר ליהודי אירופה ששרדו להגר לארצות מקלט כגון אמריקה, אלא  יש להעלותם ארצה, אף שהחיים הצפויים להם כאן יהיו קשים וגם מסוכנים. ואכן, במלחמת השחרור נפלו הרבה בחורים צעירים מיד לאחר הגיעם הנה.

   לי באופן אישי היו ששה אירועים שהטביעו את חתמם על החיים, מהם שלשה ציבוריים ושלשה פרטים.

  האירועים הציבוריים היו עצם העלייה ארצה, סיום מלחמת העולם השנייה וקום המדינה.

האירועים הפרטיים היו הנישואין, לידת אשר ולידת יוסי. היתר הוא תוצאה מכל אלה.

   במשך שנות חיים ארוכות חלו מהפכים עצומים בצורת החיים. חל הקידום הטכנולוגי העצום וחלה התבגרותם המהירה של ילדים ונוער אשר נגזלו מהם שנות התמימות שהיו מנת חלקם של בני הנוער בדורות קודמים. על אף שינויים אלה נותרו עקרונות יסוד. יש חשיבות ליושר והגינות, לאמינות ולנאמנות ולמורשת עמנו. בינינו ישנם יהודים דתיים ויהודים חילונים, וישנם גם אנטי-דתיים המתכחשים לכל מורשת דורות היהודים שהיו לפנינו. מורשת זו חשובה גם ליהודי חילוני, ובלעדיה יחסר אחד מיסודות זהותנו היהודית. בראש כולם אין לשכוח שאנו בני ובנות העם היהודי, ומדינתנו היא מדינת ישראל כנחלה לעם ישראל היושב בה והיא חוט שדרה ליהודים הנמצאים בגולה. בלי אותה מדינה חס ושלום, גם גורל היהודים היושבים בגולה רע ומר, והם נתונים ללעג כבני עם אשר אין לו מדינה.

  לעתים נדמה שלא הכל מתנהל כפי שהיה צריך אלא בחיי מדינה כמו בחיים בכלל יש עליות ויש ירידות. עליכם לדאוג שהעליות תגברנה על הירידות ולא להיות מושפעים ממגמות כלשהן של התנהגות גרועות. התנהגות טובה, אהבת המולדת וכיבוד ערכי הדת והזהות היהודית יהוו דוגמה לסביבה ובכך השפעתם הברוכה.

ובנימה אישית,

היה לי את הכבוד להיות ה"פה" של סבא בשנה וחצי האחרונות.

בשנת 2005 סבא כתב את זכרונותיו והביא לכל משפחה עותק, כולנו אמרנו תודה, אך ישר שמנו את העותק באגף הספרים המרוחק.

רק כאשר סבא נפטר, הוצאנו את הספרים והתחלנו לקרוא בשקיקה, חלק מהסיפורים שמענו בגרסה זו או אחרת במהלך השנים, אך מרבית הסיפורים השאירו אותנו פעורי פה.

בשנה וחצי האחרונות זכיתי להכיר את סבא מחדש, לעומק. ההערכה אליו גברה כמו גם האהבה והגעגועים.

תודה סבא, על מורשת נפלאה שהשארת לנו, ואנחנו מצטערים שלא זכינו להעריכה בעודך בחיים.

אוהבת מלא ומתגעגעת

ניצן

סיפור קטן.. לפני הסיום..

הסיפור שדלהלן אינו משתלב בקורות חיים אישיים, אבל כדאי לספרו.

בשנת 1963 הוצבתי לתפקיד בטחוני בגרמניה ומסבה מסויימת הייתי חייב לשהות זמן מה בבלגיה. כך שהיתי כחדשיים וחצי בשגרירותנו בבריסל ועסקתי במשימות שונות, מהן פחות חשובות ומהן יותר חשובות. השגריר היה עמיאל נג'ר, דיפלומט ותיק ומנוסה. בראש הנספחות הכלכלית היה נירגד, אדם סימפטי אשר הועבר לתפקיד נציגותנו באו"ם בניו יורק ולקראת עזיבתו את בריסל נערכה לו מסיבת סיום בצורת קוקטייל. משפחתי טרם הצטרפה אלי, וכך עמדתי בפינה כלשהי עם הכוס ביד ואחת הידיים בכיס – כפי שנהוג. תוך כדי המסיבה נכנס אדם כבד גוף בחליפה כהה מחוייטת היטב, ועל הבטן מצד לצד שרשרת זהב. המזכירות התלחשו שהנה גוטמן בא, ולי הסבירו שכדאי לשים לב לאורח זה. ובכן, האדון הנכבד הסתובב בין הקהל והחליט להטיל עוגן על ידי, משום שהייתי בשבילו פרצוף לא מוכר. הוא פנה לאחת הבנות ושאל באנגלית: Won’t you introduce me to this gentleman? יעני– אולי תגידו לי מי זה? אז הצגתי את עצמי בשם, ולשאלת האורח על מעשי השבתי מניה וביה שאני עוזרו של נירגד. זה כנראה גירה אותו, והוא הצהיר באנגלית, שאם כן, יהיו לנו הרבה ענינים לעסוק בהם בעתיד. דרך אגב, האיש היה קרוב משפחה לבן-יהודה, מחדש השפה העברית, ובעצמו דיבר עברית שוטפת, אבל אנגלית כאילו נשמעת יותר אצילה. עברו מספר דקות והוא שוב התקרב אלי והתפתחה שיחה. תחילה דיבר באנגלית וזו לא היתה בעייה בשבילי. מאנגלית עבר לצרפתית, אבל היות והוא טיפוס שבעיקר רוצה להשמיע את עצמו לא הייתי צריך לטרוח הרבה, והגבתי במעט הצרפתית שלי: כן, בטח, ועוד איך, וכאלה ביטויים שגורים וריקים. אז את המבחן הצרפתי עברתי, והאדון עבר לאיטלקית. לא סיפרתי לו שבמלחמת העולם שרתי שלוש שנים באיטליה. כאן כבר לא הסתפקתי במספר מלים בודדות אלא השבתי לו במשפטים ארוכים יותר. נראה שגם מבחן באיטלקית עברתי היטב, והוא עבר – כן, ניחשתם, הוא עבר לגרמנית. אז מה לעשות שבעוונותי נולדתי שם והשפה פשוט שגורה בפי כשפת אם? אחרי מבחן זה המשכנו לשוחח בעברית. פתאום ראה גוטמן מכר כלשהו, הוא קרא לו ואמר שחובה עליו להכיר אותי. האיש היה משהו בסחר בינלאומי והתגורר בסביון של פאריס, בשכונה נויי סור סיין, יעני NEULLY SUR SEINE .

בתום שיחתנו העיר מיסטר גוטמן שהשיחה היתה כה מענינת ושזו הפעם הראשונה הוא מקדיש לאדם יחיד עשר דקות במסיבת קוקטייל. אני לא אמרתי לו שעבורי זו גם הפעם הראשונה, שאני בכלל משתתף במסיבת קוקטייל.

 

  במסגרת אירועי שנת היובל למדינת ישראל הוזמנתי לכנס חטיבת גבעתי אשר במסגרתה נלחמתי במלחמת השחרור. הכנס יועד לאנשי החטיבה על דורותיה: לוחמי תש"ח, אנשי החטיבה הסדירה ואנשי המלואים שלה.

  ביום 11 ליוני 1998 נסענו לגבעת ארנון, זו גבעה 113 בקרבת קבוץ נגבה אשר נכבשה על ידי פלוגה ג' של גדוד 51 במחיר קרבנות רבים. צורך הכיבוש היה בלתי נמנע כי גבעה זו שלטה על צומת הדרכים בה עבר הכביש לנגב ובשליטת המצרים עליה נותק מעבר זה. הגבעה נקראת כעת "גבעת ארנון" על שם אחד המפקדים אשר נפל, ושם הוקם גם יד לנופלים.

 

  בדרך לשם כבר נפגשנו עם אחדים מחברנו דאז, ובעת המפגש נתוספו עוד אחדים. לא את כולם זיהינו ברגע הראשון - הרי עברו חמישים שנה, וכמובן גם אנחנו לא היינו מיד מוכרים לעמיתים אלה.

  בבואנו לגבעה התישבנו מספר שעות בשמש ויוש, מי שהיה אז מפקד פלוגה ג' , הסביר את מערכת הקרבות של הגדוד. אחרי הסבר כל קרב משמעותי הוקראה רשימת הנופלים, ולצערנו זו רשימה ארוכה.

 לקראת ערב הוסענו לאצטדיון שבמערב ראשון לציון, שם נתאספו כל ותיקי החטיבה שנותרו ובאו והנלוים אליהם, אלה כובדו והושבו בשורות הראשונים. מבין המפקדים דאז נכחו גם צ'רה - ר/אלוף בדימוס צבי צור, מי שהיה בזמנו מפקד גדוד. היה ציץ', לימים אלוף להט, מפקד גייסות השריון ואחר כך ראש עירית תל אביב, פונדיק שהיה מפקד גד' 53 ואחרים. מאחורנו היו אלפי חיילי החטיבה הסדירה של היום וגם הם תרמו לאווירה הנעימה .  דברי ברכה נאמרו על ידי האלוף סמיה - אלוף פקוד הדרום, מפקד חט' גבעתי הנוכחי אל"מ שליינר, ס/ר' עירית ראשון לציון והאחראית האזורית של הועד למען החייל. על במת ענק הופיעו אחר כך חיילי צוות ההווי של החטיבה והנעימו במשך כשעה וחצי בשירים וריקודים בליווי תזמורת נהדרת. כמובן שגם הופיעה זמרת המלחמות- יפה ירקוני, אשר בזמן הקרבות של תש"ח היתה חיילת בצוות החי"שטרון והרבתה להופיע בפנינו, במיוחד ערב המבצעים הגדולים. 

 לקראת סוף המופע בשעה עשר בערב, חלקו החיילים פרחים לנו, לזקנים. לאחר מכן התפזרנו, וראוי לציין שעל אף השתתפות האלפים עבר הכל בסדר וללא הפרעות. בצאתנו מהאצטדיון קצת התקשינו למצוא את האוטובוס שלנו, כי שם עמדו עשרות רבות, ואולי מאות של אוטובוסים. הביתה הגענו קצת אחרי חצות, וזה יותר מוקדם מכפי שחשבנו. האירוע השאיר משקע נעים.

מפגשים מעניינים במרוצת השנים- חלק ב'

הרי מפגש נוסף, גם עם עבר איטלקי, עם רופא ועם צה"ל.

  בתקופת שהותנו האחרונה בשרות הוד מלכותו באיטליה, שהינו באזור בנוונטו כמאה ק"מ מנפולי. בפרבר של נפולי היה בית חולים צבאי מס. 92 ובו שרתו חיילות ארצישראליות כאחיות מעשיות, כמובן שהן היו מבוקשות מאד על ידי חיילנו שחיפשו את קרבתן. אחת מהן, פ. הייתה ידידתו-חברתו של סמל מחלקתנו יוסי נ. ומדי פעם גם התארחה אצלנו בבנוונטו. לשם כך נסע אחד מחיילנו במכונית טנדר של יוסי נ. לנפולי כדי להביא, ואחר כך גם כדי להחזיר אותה. גם אני הבאתי והחזרתי אותה פעם אחת. בדרך שוחחנו, אכלנו דובדבנים ונהנינו מהנוף, וטווינו חלומות על מעשינו בארץ אחרי שנשוחרר מהשרות הצבאי. זו אחת האפיזודות אשר במרוצת השנים נשתכחה, מה עוד שהיינו טרודים בבעיות פרנסה, בשרות זה או אחר ב"הגנה" ואולי היו גם כאלה שהשתייכו לאצ"ל.

  פרצה מלחמת השחרור ולאחר מצור הר-טוב צורפנו לחטיבת גבעתי שבמסגרתה נלחמנו בדרום, עד לקו פלוג'ה - מגדל (כיום אשקלון). הלחימה הייתה קשה וכמעט רצופה. באחת ההפוגות סיפר לי רופא הגדוד, זה כבר לא היה קלברזי אלא דר' פלוני שמוצאו מאוסטריה, שבשבת הקרובה תבוא ארוסתו  ותבלה אתו את השבת במסגרת גדודנו. בבוא העת התקרב האמבולנס הנהוג בידי דר' ג', דלת נפתחת ומי הארוסה היוצאת, - כמובן ידידתנו פ. היו חיבוקים והדוקטור עומד בצד, לא תופס מה קורה ושואל מגומגם: "אתם מכירים"? הרגענו אותו שזו היכרות ידידותית משנים עברו ולא יותר מזה. לא ידוע לי אם פ. נהיתה במרוצת הזמן גב' דר' פלוני.

מפגשים מעניינים היו גם עם רבנים תוצרת אירופה.

בספטמבר 1944, לאחר שפלוגתנו עלתה מסלרנו צפונה ובסביבה השתוללו קרבות, 

רומא כבר נכבשה, וביוני 1944ו הייתה הפלישה הגדולה לנורמנדיה. בקיצור, רואים את תחילת סוף המלחמה.

     היום היה ערב יום הכיפורים. בפינות הרחובות הצביעו שלטי הכוונה לבית כנסת צבאי או כפי שהאנגלים כינו זאת "ג'ואיש סרוויסס". הרחובות מלאי בוץ מגשם הזלעפות שירד בימים האחרונים. כלי הרכב והטנקים הכבדים השאירו כמויות בוץ לאחר שהגיעו מדרכי עפר. מצב הרוח מעולה ובקבוצתנו הקטנה אווירת חגים. לתפילה הלכנו אני, פיק וחייל נוסף, ולפי שלטי ההכוונה מצאנו את המקום. בית הכנסת המאולתר הוקם באולם כלשהו בו נכח קהל מגוון ודי גדול. חיילים אנגלים, שאילולא המצאותם כאן לא היינו יודעים שהם יהודים, וגם די הרבה אזרחים. יהודים ששוחררו ממחנות ריכוז ומעצר באיטליה. רובם ממוצא מזרח אירופאי, ובין הבאים פגשתי את אדון נויגבואר, חייט מעיר הולדתי פרנקפורט, אשר תפר לי את חליפת הבר-מצוה. התפילה התנהלה על ידי הרב הצבאי "ג'ואיש צ'פלן" הקפטן ברמן, יהודי אנגלי אשר אינני יודע לאיזה זרם ביהדות הוא משתייך. בסוף התפילה הוא נאם ושפתו האנגלית צחה וקלסית. במלים מהוקצעות הוא ברך את כולם, איחל סוף מלחמה קרוב והתעכב על דרך התלאות שעברו היהודים משוחררי המחנות. כבוד "הרב" הציע לא להטריד אותם ולא להעבירם ליעדים לא מוכרים וחדשים להם (ארץ ישראל?) אלא לעזור להם לחזור לביתם המקורי. כנראה שהרב המלומד לא הבין שדבר כזה כבר לא קיים, לא בפולין, לא באוסטריה ולא בגרמניה.

  בסוף התפילה הלכנו שלושתנו, החיילים הארצישראלים לרב, לחצנו לו יד ואמרנו לו בעברית: "לשנה הבאה בירושלים". קפטן ברמן לא הניד עפעף, לחץ את ידינו, וכדי להסיר כל ספק שמא לא התכוון ברצינות להצעה להשיב את שרידי הפליטה למקומות מוצאם, הוא השיב באנגלית צחה:"“Next year back home. ז. א. "לשנה הבאה בחזרה הביתה", - ירושלים וארץ ישראל הס מלהזכיר. 

  

במאי-יוני 1948. נטשנו את הר-טוב בה שהינו במצור, וביום 15 למאי 1948 עברנו דרך ההרים לכפר אוריה. זה היה ביום שבת, יום אחד לאחר הכרזת המדינה. צורפנו לחטיבת גבעתי גדוד 51. אותי שלחו לקורס חובשים קרביים, קורס קצר שנמשך מספר ימים ומשם חזרה ליחידה. בגדוד היו גם אנשי מח"ל - מתנדבי חו"ל. ביניהם אחד צעיר, יהודי דני ג'ינג'י, סמוק פנים ועם עור בהיר, חשוף ביותר לחום הקיץ, הוא סבל הרבה מחררה ואני מרחתי לו משחת צינק. זה היה בחור דתי, ענוותן, ממושמע, שקט ואדיב, שמו בנט מלכיור. כעבור זמן קצר נעלם מהאופק, יתכן ששוחרר מצה"ל וחזר הביתה, כנהוג לגבי חיילים אשר מדינתם אסרה עליהם להשבע נאמנות לצה"ל ולמדינת ישראל.

  במרוצת השנים הוזכר בעיתונות הישראלית מדי פעם השם בנט מלכיור, שמו של הרב הראשי של יהודי דנמרק, מקורב ומיודד עם בית המלוכה המקומי.  האם זה חיילנו השקט והצנוע?

  יולי 1983. אסתר, אני ומשפחת שינה מטיילים בארצות סקנדינביה, ובימי הטיול האחרונים שוהים בקופנהגן. תוך כדי כך גם חל יום השבת. בזכרי את בנט מלכיור, סיכמנו שביום ששי בערב נבקר בבית הכנסת. בית הכנסת המרכזי נמצא בסטרוגט, אזור המדרחוב הנהדר בקופנהגן, שזה למעשה מכלול של רחובות וסמטאות מצטלבים. במשך היום בקרנו שם כדי למצוא את המקום ולא להחטיאו לקראת תפילת קבלת השבת. איתרנו את בית הכנסת וראינו בנין לא מרשים ביותר מבחוץ. בחצר מאחוריו היתה גינה גדולה ובשוליה בית הורים גדול ומטופח. הזקנות והזקנים ישבו בחוץ, לבושים היטב, מטופחים, ועל ידם מטפלות נעימות סבר וחייכניות. הם אישרו, שבערב  בשעה תשע תתקיים כאן תפילת קבלת השבת.

  הגענו בזמן והתרשמנו מממדי הענק של בית הכנסת כפי שנראה מבפנים. הריהוט כבד, ספסלים מעץ חזק ועבה, ובכל שורה ישנה דלת בגובה הכתף, אולי כדי לשמור על חום הגוף בימי החורף הקרים, בטרם הייתה הסקה מרכזית. תפסנו מקום בשורות די אחוריות, משם לא מבחינים בדמות הרב. בית הכנסת מלא למדי, משום שכעת בקרה כאן משלחת רבני אמריקה, בדרכם אל או מאת ריכוזים יהודים בגוש המזרחי. החזן סלסל בקולו וממש הזכיר את האימרה שכל חזן חצי שוטה. משך התפילה כשעה. בדרך לבית הכנסת הכנתי לי תרוצים מתרוצים שונים למקרה ונפגש ברב והוא באמת חיילנו הטוב מימים עברו, ולבטח יזמין אותנו אליו. אנחנו הרי רק זמן די קצר בקופנהגן ולא נרצה להקדיש ערב שלם, ולו גם בחברת רב מכובד, ולכן יש להכין תרוץ להתחמקות.

  ובכן, את הרב לא אתרתי במבט ראשון, אבל במרחק שלוש שורות מאתנו עמד צעיר בדמותו וצלמו של אותו חייל כפי שהיה נראה לפני 35 שנים.

  -  אתה בנו של הרב?                                                                                                                                                                            

  -  כן.

  -  אבא ישנו?

"כן, הוא יושב בשורה הראשונה מצד ימין."

התפילה התמשכה והיה פנאי להסתכל ולהתפעל מעושרם ויפים של כלי הקודש. פרוכת נהדרת. מנורות קנדלבר מבדולח השתלשלו מהתקרה הגבוהה. על הבימה שני פמוטי כסף ענקיים שמשקל כל אחד מהם קילוגרמים רבים. כפי שנמסר, בית הכנסת היה בחזקת מוזיאון בזמן הכיבוש הנאצי ובדנמרק אלה התנהגו לא באותה אכזריות כמו בארצות מזרח אירופה הכבושות, והכלים לא נפגעו.

  התפילה הסתיימה, השעה עשר בערב ובחוץ אור יום ושמש בוהקת בשמים. אנו מתבשרים שתפילת מוצאי שבת תהיה מחר בשעה אחת עשרה בערב. הלכתי קדימה כדי לפגוש ברב. הלז היה לבוש גלימה שחורה ומגבעת רבנים מיוחדת, הצגתי את עצמי.

  -  שבת שלום כבוד הרב, שרתנו יחד לפני 35 שנה בגדוד 51.

   -  או, נעים מאד, איך קראו לך?

  -  הכרת אותי בשם משה החובש.

  -  או, נעים מאד.

וכבר נפתחה ידו לאחר לחיצה ושיחה של פחות משלשים שניות. אין חשש, הערב לא יבוזבז אצלו.  הגבאי הזמין את כל הקהל לקידוש בחוץ על הדשא, וכעבור מספר דקות הופיע גם הרב, כבר לבוש בחליפה שחורה וחבוש צילינדר. קידש, אחר כך בירך את האורחים האמריקנים בנאום ברכה קצר.

  למחרת פגשתי במלוננו עיתונאי ישראלי מעיתון הצפה וזה אמר לי כי בבוקר ביקר בבית הכנסת, והרב סיפר לו על פגישה מעניינת כאשר פגש מישהו אשר שרת אתו יחד במלחמת השחרור. טוב לפחות, שהוא לא התכחש לעצם שהותו בישראל ושרותו בצה"ל. דרך אגב, אחיו ארני היה בשנת 1983 שר התחבורה של דנמרק ונשאר יהודי דתי. כל זאת לא עזר לי לבטל דו"ח חניה שעלותו הייתה 150 קרונות.

  ואולי הייתי צריך לשאול את בן הרב "היכן הוד מעלתו" במקום "היכן אבא"?

מפגשים מעניינים במרוצת השנים- חלק א'

גם פגישות מעניינות ומקריות שייכות לקורות חיי אדם על זה כתבו וגם שרו, ולכל אחד יש זיכרונות השמורים עמו. יותר נדיר הם מפגשים תלת-פעמיים באותן דמויות, במקומות שונים זה מזה, במרחקי זמן נכרים ובנסיבות משונות ביותר, וכאלה זכורים לי שנים.

  קיץ שנת 1945. יחידתנו הצבאית (פלוגה עברית ארץ-ישראלית בצבא הבריטי) חנתה בבולוניה ובנוסף לתפקידים הצבאיים הרגילים השתדלנו גם לעזור ליהודים עקורים שזה עתה שוחררו ממחנות מעצר וריכוז או שיצאו ממסתור וביקשו להגיע ליעדם, דבר קשה בימים בהם התחבורה הציבורית-אזרחית הייתה משותקת בחלקה הגדול. יום אחד נתבקשתי להסיע משפחה יהודייה למילנו, בדרכה לניצה שבדרום צרפת. אולי לא נאה להזכיר, אבל כך נהגנו: בחורות צעירות (ובמיוחד יפות) נכנסו לצדנו לתא הנהג, ויתר בני המשפחה או הנלווים הועלו לארגז הרכב, זה היה מובן גם למוסעים. וכך עשיתי. לידי התיישבה בחורה נאה מאד שענתה לשם אדית, הוריה התיישבו בכבוד בארגז של המשאית. בנסיעה רבת השעות למילנו שטפה השיחה, מה עוד ששנינו דברנו גרמנית. התברר כי אדית ילידת עיר הולדתי, אחיה היה מוכר לי חזותית מתקופת הילדות - הוא מבוגר ממני בשנה (לא נכח בנסיעה זו), ואילו היא עצמה למדה בכתה מקבילה לכתת אחותי שרה - אשר אז טרם ידעתי כי יצאה בחיים מהתופת  הנאצי ושוחררה ממחנה הריכוז אושוויץ.

  בערב הלכנו יחד לקולנוע במילנו וכך נסתיימה פגישתנו שבה הועלו זיכרונות מתקופות הילדות, מהתקופה שלפני המלחמה שזה היה עידן אחר לחלוטין. הוזכרו אירועים מאותו בית ספר, הרבה מכרים משותפים ובעיקר מורים ומה שהיה ידוע לנו על גורלם.

  אביב 1948. פלוגתנו שנוסדה בתקופת ההגנה, פלוגה א' של חי"ש (חיל שדה) חולון חנתה בהר טוב בכעין מצור. קשר עם העולם החיצון היה פעם אחת ביום עם ירושלים באמצעות אלחוט - יותר מזה היה אסור בגלל הצורך לשמור על תקינות הסוללות המפעילות. היה מלאי מזון מסוים, וכן הושלכו שקי לחם באמצעות מטוסי הפייפר הקטנים שברשות ההגנה. רוב שעות היום עסקנו בביצורים, קצת באימונים ותרגולים, והרבה הולכת בטל. כך שכבנו יום אחד על המיטות והעברנו את הזמן בסיפורי קורות חיינו. סיפורים מעניינים במיוחד היו לפיניה, שהוא עצמו טיפוס מעניין והיה קצת יוצא דופן מכלל החבורה. מבוגר מאתנו בכשנתיים, בעל ניסיון חיים עשיר, אדם שהתחשל בהתמודדויות קיום. ניחן בהרבה בטחון עצמי, היה מצליחן עם בחורות כפי שהוכיח בעת שהותנו המשותפת בירושלים, בטרם הועברנו להר טוב. פיניה סיפר על קורותיו בימי מלחמת העולם שרק שלוש שנים לפני כן נסתיימה. הוא שהה בצרפת הכבושה והיה חבר במחתרת האנטי-נאצית, מאקי. הוא גם לא פסח על סיפורי קשרים רומנטיים, ובעקר הרבה להלל ולפאר את חברתו היהודייה, בחורה נחמדה לדבריו, אינטליגנטית, ובעיקר - יפה.

  תוך כדי הסיפור העביר לנו פיניה את תצלומה. אינני זוכר אם תגובתי עשתה אותו פעור פה, האם קרא קריאת השתוממות או היה סתם נדהם, אבל כאשר הצצתי בתמונה פשוט שאלתי אותו: "מה שלום אדית כיום"?

  כן, זו אותה אדית מעיר הולדתי, שהוסעה על ידי יחד עם הוריה למילנו. הם היגרו בזמנו מגרמניה לצרפת ואיכשהו התגלגלו אחר כך לאיטליה, אולי כדי להנצל מרדיפות הנאצים אשר השתלטו גם על דרום צרפת הידועה בתחילה כצרפת הבלתי כבושה. היא גם הייתה חברתו של פיניה - נכון לשנת 1948.

הערה, 1998: כיום ידוע לי מתוך עיון בנושאי השואה, שחלק מיהודי דרום צרפת ניצלו על ידי חילות הכיבוש האיטלקים אשר העבירו אותם לאיטליה בטרם השתלטו צבאות גרמניה על אותו אזור.

  תחילתה של סדרת מפגשים שניה הייתה בשנת 1945, כאשר פלוגתנו הייתה מוצבת בחלקה בעיר פדובה, ליתר דיוק בפרבר בשם אלטיקיירו קרוצ'ה (ALTICHIERO CROCE). בעיר עצמה מצאנו קהלה יהודית קטנה אך מאד חיונית וציונית, בהנהגתו של הרב דר' פאולו נסים. הוא אהב לארח אותנו בבית הכנסת הקטן אך מלא שכיות חמדה, ארון קודש ובמה עם פיתוחי עץ נהדרים. כן השתתפנו מדי פעם בחוגים בהם דובר על ציונות, על הדרך לעתיד, וכדומה. באותם חוגים השתתפו בני אינטליגנציה צעירים, ביניהם אחד בשם קלברזי, סטודנט לרפואה לקראת סיום לימודיו או אפילו כבר רופא בתחילת דרכו. פרט זה לא זכור לי בדיוק. לאחר מספר שבועות הוחזרנו ליחידת האם אשר חנתה בבולוניה, והקשרים עם הקהילה הנחמדה בפדובה נשארו זיכרון נעים.

  שנים חלפו. כמובן חזרנו ארצה, היו שנות מצוקה תחת שלטון בריטי לא אוהד לישוב היהודי, הייתה החלטת עצרת האו"ם, ובשנת 1948, אחרי גלגולים צבאיים שונים בצבא מדינתנו הצעירה, אחרי מצור בהר טוב, הוצבתי לגדוד 51 בפיקודו של המג"ד יהודה וולך. כמובן קבלנו גם רופא גדודי, אשר לצערנו לא נשאר מחוסר עבודה.. ומי אותו רופא גדודי? נכון, זה היה  ידידנו דר' קלברזי, אשר כעת אין כבר כל ספק כי הוא אכן סיים את לימודי הרפואה. נראה שגם נשאר נאמן לרעיון הציוני ועלה ארצה. הדוקטור היה גבה קומה ודי רזה. המג"ד, אשר התקשה בביטוי שמו האיטלקי קלברזי, פשוט עברית את השם לבעל צליל דומה וקרא לו "כלב רזה". זאת כמובן ללא שמץ של רשעות, אלא ברוח טובה וידידותית.

  בבוא העת השתחרר דר' קלברזי מהשרות הצבאי, התמחה ברפואת ריאות ונהיה מנהל בית החולים לחולי ריאה באזור רעננה - כמדומני. שנים לאחר מכן, נתמנה לרופא מנהל התחנה לבריאות הריאות בחיפה והצפון, ושם פגשתיו לעתים בעת בדיקות שגרתיות שנדרשנו לעבור מטעם מקום עבודתי. הוא היה, ונשאר אדם נינוח, נעים וידידותי.

1999- טיול שורשים בגרמניה

 בספטמבר 1999 נסענו אני, והבנים אשר ויוסי לפרנקפורט בכעין נסיעת שורשים כי היה חשוב שהבנים יכירו את מקום הולדתו של אביהם, ואולי יותר חשוב היה גם שיכירו קצת מן הניחוח היהודי שדבק בנו בגולה, ובמיוחד בעיר פרנקפורט על נהר מיין, שזכתה לכינוי "ירושלים של גרמניה" בשל גודל הקהילה היהודית, ובמיוחד בשל ההווי היהודי המושרש שם. רעייתי אסתר לצערנו לא יכלה להשתתף בשל מחלה שבגינה היה עליה להיזהר.

מסיבות טכניות טסנו למינכן ושם שכרנו מכונית שבה נסענו כ 400 ק"מ עד פרנקפורט. באותה תקופה התקיימה בעיר זו תערוכה בינלאומית למכוניות ולא היה ניתן להשיג חדר במלון. הודות לאינטרנט גיליתי קיום מלון מתאים בעיר הנאו, כ - 20  ק"מ מפרנקפורט. שם התאכסנו באותו מלון שעמד בנוי בחצר רחב ידיים ומטופח עם מדשאות ועצי ליבנה. שם המלון היה Birkenhof, ז.א. חצר עצי ליבנה. רק הרבה יותר מאוחר, כאשר כבר היינו תקופה ארוכה חזרה בארץ, נתחוורה לי סמליות איומה. השם Birkenau, ז.א. "עצי ליבנה באחו" היה שמו של מחנה המוות והגזים ליד אושוויץ. והנה, בנסיעת היכרות הווי יהודי בגרמניה התאכסנו ב"חצר ליבנה"…

ביקורינו הראשון בעיר פרנקפורט היה במוזיאון היהודי שם, אשר עם המרכזת המדעית שלו, ד"ר הלגה קרון היינו מיודדים. אשר ויוסי סיירו בתצוגות השונות שם ורק בקושי יכלו להינתק. הכל עניין אותם. בפעם אחרת ביקרנו בסניף של המוזיאון, במקום בו היה בעבר הגטו היהודי עד לאמצע המאה ה – 19, והסימונים על הרצפה המחישה את דוחק המבנים בגטו זה. בקרבת מקום מצוי בית קברות יהודי ישן ובחומה מסביב הותקנו שלטים עם שמות כל היהודים מעיר זו שניספו בשואה. כעשרת אלפים. מצאתי שם שלטים עם שמות הורי ואחותי רות, שמות הדודה קלרה, דודה של אמי שהיתה כעין סבתא עבורנו, שמות שתי דודות רווקות שהיו אחיות של אבי, שמות של קרובי משפחה נוספים, ושם של ידיד נעורים שהיה כאח לי, ושמו יעקב לבנטל הי"ד. אנחנו סיירנו רגלי ברובע המגורים בו גרנו, מקום הבית שלנו כלול היום בגן החיות אשר הורחב. הגענו למקום בו עמד בית היתומים אשר מנהלו, מר איזידור מרקס הזמין את אחי יהודה ז"ל ואותי להצטרף לקבוצה שהועלתה ארצה, והודות לו נשארתי בחיים. בשעות פנויות גם טיילנו  מחוץ לעיר. בערב יום הכיפורים הלכנו לתפילת "כל נדרי", ולמחרת לפני הצהרים לבית הכנסת המפואר בפרנקפורט. הבניין וריהוטו הפנימי אמנם מפוארים ביותר, אבל אין שם התחושה הלבבית-משפחתית שהייתה בבתי כנסת שבעבר, מקומות להתכנסות אשר המבנה כאילו סכך על הנמצאים. עם גמר הצום סעדנו, והלכנו לישון עד שעה שלוש בבוקר, כאשר קמנו וחזרנו חזרה למינכן כדי לטוס משם ארצה. הנסיעה הייתה חלקה. הראות הייתה צלולה והכוכבים בשמים נצצו כפי שאף פעם לא ראיתי בבהירות כזאת וכאילו כמעט ניתן לנגוע בהם.

 זה היה שבוע מרגש, ועם כל החוויות שמחנו בהגיענו חזרה הביתה, לבית האמיתי שלנו במדינת ישראל.

סיפורו של מר ציאנורשווילי

  בשנת 1993, לאחר תום לימודי באוניברסיטה והבחינות לתאר מאסטר שעברתי בהצלחה בקשתי לעבוד בנושא השואה כמתנדב באוניברסיטת חיפה. ידידי ד"ר, ואחר כך פרופסור אשר כהן ז"ל היה מנהל המחקר של מכון שטרוכליץ לחקר השואה של האוניברסיטה והוא צירף אותי לקבוצת מתנדבים אשר עסקו בנושא זה. לצערנו הרב אשר נפטר בשלהי שנת 1996. עבודת המתנדבים נמשכת. האווירה בעבודה נעימה וזה גם כעין מפגש של אנשים מבוגרים אשר מאחוריהם שנות חיים רבות ומלאות חוויות. מדי פעם מתקיימים כנסים אקדמיים אשר בהם מרצים ממיטב החוקרים וגם זה נושא מעניין ומרתק. בנוסף לעבודה באוניברסיטה פעמיים בשבוע עסקתי גם במחקר עצמאי ופרסמתי מספר מאמרים בכתבי עת העוסקים בשואה.

  ברצוני להזכיר גם את פרופסור יואב גלבר, אדם ומדען מקסים. יואב היה בזמנו ראש מכון שטרוכליץ לחקר השואה עד שהוחלף על ידי אשר ז"ל. הוא בעל יידע פנומנלי ורב גווני, פרסם ספרים בנושאים שונים. בין היתר הוא חקר את נושא יהודי גרמניה בישראל, נושאים צבאיים למיניהם, תולדות המודיעין בארץ ועוד ועוד. בתקופת לימודי היה הוא המרצה המועדף על ידי כי בנוסף להרצאות וסמינרים מעניינים ומאלפים הוא גם בן אדם בעל אישיות מקסימה. אדם צנוע וידידותי אשר למרות עיסוקיו המרובים תמיד מוכן להאזין לזולת, אם פרופסור , אם מרצה או אם סתם סטודנט.

בקשר ללימודי ולחקר השואה ראוי לספר על חוויות מר ציאנורשווילי במלחמת העולם השנייה ואיך ניצלו חייו.  לא מדובר כאן על רצח 000 000 6 יהודים והרג חסר מעצור של יצורי אנוש אחרים, בני גזע נחות בעיני הנאצים. להיפך, דווקא אי רציחה במקרה זה מגלמת בצורה סוריאליסטית את העומק התהומי של רתימת המדע והתרבות למכונת ההשמד החייתית. אדון ציאנורשווילי נשאר בחיים ואף זכה לעלות ארצה.

ציאנורשווילי, אדם שקט ומופנם ובעל תווי פנים עדינים, עור קצת כהה וחזות כשל קווקזי. הוא ורעייתו גרו בחיפה והיו שותפים בקולנוע עממי החכור מההסתדרות בשכונת נווה שאנן. שמעתי אותו לדבר יידיש שוטפת. בשיחה שהתפתחה  תמהתי על הקשר בין השפה לבין שמו המצביע על מוצא מגרוזיה, הוא ספר שאבי סבו בא מגרוזיה, אבל הוא עצמו נולד וגדל ברוסיה האירופית. שמו ומראה פניו אף הצילוהו מרצח על ידי הנאצים, וכך השתלשלו הענינים.

במלחמת העולם השנייה הוא שרת בצבא האדום, נפל בשבי הגרמנים ונשלח עם שבויים רוסים אחרים למחנה שבויים. בהיותו יהודי הוא חשש ממות בטוח, ולכן טען בעת המיון שהוא מוסלמי, וזה גם מסביר את היותו נימול. אי ידיעתו את מנהגי הדת תרץ באווירה האנטי דתית שבברית המועצות והוא חונך חינוך חילוני לחלוטין. הגרמנים נטו להאמין לו אך עמיתיו הרוסיים הלשינו עליו שהוא יהודי, בכל זאת ציאנורשווילי התעקש בטענתו למוצא מוסלמי.

הגרמנים הם אנשים יסודיים. הם אמנם רצחו על שמאל ועל ימין ואין כל חשיבות לרצח אדם נוסף אשר בכל מקרה הנו "נחות גזע", אבל סדר חייב להיות. ואולי אף חשבו לצרף אותו לחטיבת המוסלמים הבוסנים אשר גוייסו בעצת המופתי ושרתו בצבא הנאצי.

וכך זומנו רופאי ס.ס. ואנשי מדע, אנתרופולוגים. אלה בדקוהו, מדדו את היקף הגולגולת, את מבנה עצמותיו, חקרו, דרשו והשוו, לא הגיעו למסקנה ברורה, ולא יכלו לפסוק שהוא יהודי. סדר חייב להיות, אנשי המדע לא יכלו לפסוק חד משמעית ולכן אין להרוג אותו - אולי בהמשך תמצא תשובה ברורה, ועד אז חייו נתנים לו.

התשובה הברורה לא נמצאה. המלחמה נסתיימה, ידידנו שוחרר וזכה לעלות ארצה. איני יודע אם יבינו אי פעם על בוריים את כל מניעי הנאצים בפעילותם השטנית. אי רציחתו של ציאנורשווילי יכולה אולי לשמש חוליה בשרשרת אירועים בהם מעשה בודד מהווה מדגם לרצף פסיכופאטי של רוצחי עם.

92' הנסיעה לפרנקפורט- גילויים חדשים על המשפחה וביקור בבית הקברות היהודי

 בשנת 1992 בקרנו, אסתר ואני בגרמניה לפי הזמנת עיר הולדתי פרנקפורט על נהר מיין. המארחים דאגו לפינוקים רבים, אבל יותר חשוב מכל בילוי הפנאי היה המפגש עם קבוצת מורות ומורים, אנשים העוסקים בחקר יהודי המקום והורגש שבאמת אכפת להם. הייתי מעונין למצוא מסמכים כלשהם בקשר למשפחתי, אלא העיר פרנקפורט הופצצה באופן שטתי וארכיון העיר נהרס ונשרף. תיקיית הגסטפו נשרפה על ידם ביום 25 למרץ 1945, בטרם ברחו מפני כוחות הכיבוש האמריקניים. אחד המורים שהכרנו בעת שהותנו, מר גוטפריד קוסלר, הבהיר לי שהתכתבויות של משרדי הממשלה הופצו גם לגורמים נוספים, כגון משרד האוצר אם דובר על החרמת רכוש או על אישור הוצאת טובים בעת הגירה אפשרית. מסמכים כאלה מצויים בארכיון הממלכתי של מדינת הסן אשר בעיר וויסבדן בקרבת פרנקפורט. נסעתי לשם, ואכן נמצאו שני תיקים של משפחתי אשר חידשו לי דברים שלא ידעתי. בתיק של משרד האוצר בנוגע לצו מיום 4 לנובמבר 1941 בקשר לשמירת כספם של היהודים בחשבון חסום, השיב אבי בכתב ידו המוכר לי, שאין לו כסף. אין לו גם פרנסה כי הוא לקה באירוע מוחי אשר מנע ומונע ממנו לעבוד. לא ידעתי עד אז על אירוע זה אבל בהחלט אפשר להבין שזה קרה. הלחץ של הנאצים, הצורך שאדם גאה ייעזר בשרותי סעד, שלשה ילדים מבין החמישה נמצאים בחו"ל, בת אחת נמצאת בהכשרה במקום מרוחק והבת הקטנה - אני מעריך שגוייסה לעבודת כפייה. תיק אחר עסק בהתכתבות בענייני הגירה. מצוי שם אישור של המשרד הארצישראלי שאבי פנה לשם הגירה לארץ ישראל. כיום ברור, וסביר שגם אז כבר היה ברור שלא היה לו כל סיכוי לעלות ארצה. מבחינה פורמלית לא היו רשיונות עלייה, וגם לא יכלו לצרף אותו לרשימת היוצאים בעלייה בלתי לגלית כי חסרו שני הנתונים:

האחד - היותו חבר, וצעיר לימים בתנועה הציונית. או -

השני - יכולתו לתרום סכום כסף משמעותי כדי לעזור במימון קבוצת העולים הבלתי לגליים.

הפניה למשרד הארצישראלי ואישור משרד זה בדבר הפניה נעשו כנראה כדי לרצות את הגסטפו אשר דרשו מהיהודים להגר, אחרת ישולחו למחנה ריכוז. בתיק המסמכים נמצאת גם רשימת הספרים אשר אבי הגיש לגסטפו לאשור הוצאתם, והאשור אכן ניתן. אלה היו ברובם ספרי קודש למיניהם וכן ספרי היסטוריה יהודית.

  תוך כדי השהייה בפרנקפורט בקרנו גם בבית הקברות היהודי, למעשה ישנם שני בתי קברות סמוכים זה לזה. האחד, בו נקברו מתי הקהילה הכללית וחומה הפרידה בינו לבין בית הקברות של הקהילה הנפרדת החרדית. רצה הגורל, או אצבע מהשמיים, ובימי מלחמת העולם כאשר בנות הברית הפציצו את העיר פרנקפורט, נפלה אחת הפצצות בבית הקברו. ומה עשתה? פגעה בחומה המפרידה ויצרה מעבר בין שני החלקים. הנזק לא תוקן עד היום וכך ישנו מעבר ישיר מהחלקה הכללית לחלקה החרדית. אנחנו הלכנו לבית הקברות כדי לבקר בקבר סבי, אב אבי יוליוס הירשברג אשר נפטר בשנת 1924. שומר ואחראי לבית הקברות היה עיתונאי וצלם לא יהודי בשם הנס מאיר-אודה, איש זה גם כתב ספר על בתי קברות יהודים. בכניסה יש לו בית מגורים קטן. צלצלנו, האיש קבל אותנו בסבר פנים יפות, ותוך דקה מצא את רישום חלקת סבי ז"ל, והדריך אותנו לשם. במעבר בין חצר ביתו לחלקות הקבורה היה שער וליד השער הוצב מיכל עם אבנים קטנות. בעברנו שם הוא שאל אם אנו אולי נרצה לקחת אבן כדי להניחו על הקבר כפי שנהוג. בלבי לעגתי להסדר זה, כי פשוט רציתי לקחת אבן מקרבת הקבר ולהניחו. מאיר-אודה לא הגיב, הלכנו בשקט לחלקת הקבר שהיא די מרוחקת מהכניסה. כמובן לא הצלחתי למצוא אף אבן, כי הכל היה נקי ומסודר. נאלצתי לחזור כפי שבאתי, בכניסה לקחתי אבן מהמיכל וחזרתי, שם המתינו אסתר ומאיר-אודה.