הטיסה במטוס הסטרטוקרויזר וההחלטה לשוב מגרמניה לישראל

 בעודנו שוהים בגרמניה, בתחילת שנת 1965 נפטר שמחה, בעלה של שרה, כתוצאה מתאונת עבודה, כאשר נכווה כוויות קשות. הודיעו לי טלפונית על פטירתו, וקבורה באותו יום, כמובן לא יכולתי להספיק להגיע ללוויה ורק למחרת התאפשר לי לטוס ארצה ובשעות הערב הגעתי לקיבוץ חפץ חיים. שהיתי שם בימי השבעה. בגמר השבעה בקשתי לשוב לעבודה בגרמניה. ניסיתי להשיג טרמפ במטוס צבאי והדבר אושר לי, אם כי אפשרו רק טיסה במטוסי "נורד" אשר עשו את הדרך בדילוגים שארכו שלשה ימים עד פריס. ויתרתי על כך וניסיתי לקבל אשור טיסה במטוס סטרטוקרויזר אשר עשה מרחק זה בדילוג אחד. באותו זמן ניתנה הוראה המרשה טיסה במטוס כזה אך ורק בתפקיד, כי לפני כן התעוררו בעיות שונות בהטסת טרמפיסטים. ויתרתי אם כן על אפשרות הטרמפ והתכוננתי לשוב לגרמניה בטיסה סדירה. ראש אגף המינהל של המוסד, מ. שמעה על העניין, זמנה אותי ותוך דקה אישרה לי טיסה בתפקיד. היא ללא ספק לא עבדה בראש קטן, ובאמת הייתה ידועה כבעלת ראש ענק.

  הטיסה עברה בסדר, אם כי כעבור שנים התברר לי שמטוסי הסטרטוקרויזר לא היו הכי בטוחים... מטוס זה או אחיו התאום מצוי כיום במוזיאון חיל האוויר. לקראת ערב הגעתי לפריס, משם טסתי בטיסה אזרחית לקלן. בהגיעי הביתה בשעה עשר בערב כבר המתינה הודעה, לפיה הייתי צריך להגיע מיד למשרד בענייני עבודה דחופים. זה היה פשוט קצב העבודה הנהוג שם.

  לקראת תום שנתיים בחו"ל הוצע לי להישאר שנה נוספת, תוך שינוי תפקיד וקידום מסוים. התניתי הסכמתי בהעברה לפריס כי שם היה בית ספר עברי. השנתיים בגרמניה, במקום שרק בבית ההורים ואצל חברים דברו עברית, הרחיקו את הבנים מהווי יהודי-ישראלי, ואילו בפריס הייתה מסגרת ישראלית נאותה. הצעתי לא אושרה ולכן החלטתי שנחזור ארצה והילדים יוכלו להתערות שוב בסביבה מוכרת.

  ניכור הבנים מהווי ישראלי לא היה עניין של מה בכך. בבית אמנם דברנו רק עברית והם נפגשו עם מעט ילדי יתר אנשי הנציגות וגם שם דברו עברית אבל זה לא היה מספיק  והדבר הומחש לי על ידי יוסי. באחד הימים נדרס למוות בן כתתו והילדים הוזמנו למחרת לטקס אשכבה בכנסיה. יוסי שאל אותנו אם מותר לו להשתתף וכמובן הרשינו לו, זה היה ענין של מתן כבוד לבן כתה שנהרג. למחרת אחר שובו הביתה הוא סיפר שבכנסיה היה אדם עם חלוק לבן - הכומר - וזה נגש לכל ילד ונתן לו משהו לפה, כך גם ליוסי. זה היה הטקס הקטולי של מתן ההוסטיה, הוא לחם הקודש המסמל את בשר ישו. הבנו שבשום אופן אין להישאר יותר בסביבה זרה שבה הילדים יתרחקו מהווי ישראלי ויהודי.

  בחודש יולי 1965 נפרדנו מחברינו לעבודה ובחצות הלילה יצאה הרכבת שהביאה אותנו במסע של לילה ויום לונציה. בעיר זו בילינו יום או יומיים עד שעלינו על סיפון האניה "תיאודור הרצל". ההפלגה עברה בנעימים ובערב שבת הייתה הצגת אמן קוסם. זה ביקש ילד שיעלה על הבמה והוא בחר בגנדרן שבחבורה, זה היה יוסי שכעת כבר מלאו לו שמונה שנים. הוא היה לבוש מעיל קורדרוי נאה וענב עניבת פרפר ממנה התקשה להתנתק גם לאחר הגיענו ארצה. במשך כל ימי ההפלגה היה ים רגוע ורק אחד ממאות הנוסעים סבל ממחלת ים, זו הייתה אסתר.