בשנת 1963 נשלחתי
לגרמניה כעובד מושאל ל"מוסד". אין כאן המקום לתאר את אופי העבודה. רק
זאת אציין, שעבדנו קשה מאד אבל היה סיפוק, כי תוצאות עבודותינו ביחד עם עבודות
גופים בטחוניים אחרים עזרו להבטיח את בטחון מדינתנו. משרדנו היה בקומה העליונה של
נציגות ישראל, כמובן בשם אחר. לא יכולתי לספר לילדים, לאשר וליוסי במה אני עוסק,
כי הם היו ילדים קטנים ולא יכולנו להבטיח שמירת סודיות.
דצמבר 1964. תוך
כדי שהות בשליחות בגרמניה היו הרבה נסיעות. באחד הימים, לאחר תום יום עבודה רגיל
נסעתי בתפקיד לפרנקפורט ולמחרת בבוקר היה עלי לחזור השכם לקלן לתחילת יום עבודה
סדיר נוסף. הרכבת הראשונה בבוקר הייתה TEE (טרנס-אירופה-אקספרס), שיצאה בשעה 06.06 ואמורה להגיע לאחר
כשעתיים ורבע לקלן. זו רכבת פאר, מחיר הנסיעה בה יקר מאד. יש בה שרותי דיילות,
מזכירה ותוספות לוקסוס למיניהן. לרוב יש בה סוג נוסעים מסויים מאד. משפחות בנסיעה
לחופשה לא משתמשים בה בגלל היוקר, אנשי עסקים אשר יעדם רחוק, לרוב טסים. אם כן,
רוב הנוסעים הם אנשי עסקים אשר יעדם בטווח מספר שעות נסיעה, וברכבת הם יכולים
לעבוד על מסמכיהם, לכתוב ולהכתיב מכתבים, לקיים קשר טלפוני (באותה תקופה עוד לא
היה פלאפון), ועוד. נוסעים אלה היו לרוב מצליחנים, אנשים בגיל 40 - 50 שנה. כל
התאור הזה רק בא להביא למסקנה, שנוסעי רכבת זו בתחומי גרמניה, היו בתקופת הנאצים
בדמי ימיהם, צעירים ולבטח גם שאפתנים. סביר להניח איפוא, שרובם גם היו חברי המפלגה
הנאצית.
זו הסיבה שחיפשתי תא
ללא נוסעים או לכל היותר עם נוסע בודד, ואני הייתי מתיישב בכורסה מול הנוסע האחר
וללא צורך להתחכך באותו "גרמני טוב", רווי שביעות רצון עצמית, ובעל עבר
מפוקפק. גם אני נראיתי די דומה להם, כבן 40 שנה, לבוש חליפה נאה, מעיל עליון חורפי
ומגבעת, ותיק מסמכים בידי. עברתי בפרוזדור מתא לתא, היו מקומות בודדים פנויים, אבל
כולם בשכנות לנוסע אחר, עד שבסוף אחד הקרונות נמצא תא בו ישבה אישה שחורת עור,
וללא נוסעים נוספים.
נכנסתי, התיישבתי
ממול, וכנהוג שם, לא החלפנו דברים. כעבור מספר דקות הוצאתי חוברת אנגלית
"רידרס דיג'סט", ואז הגברת חייכה ושאלה אם אני דובר אנגלית, והשיחה
החלה. זו הייתה פלישה ווטר'ס Felicia Wuthers, זמרת אופרה משיקגו. היא התגוררה אז במינכן והופיעה בבית האופרה
המקומי. בזמנו נישאה ליהודי הונגרי אשר ברח למערב בעת המרד בשנת 1956, וגם תפקד
כאמרגן שלה. בינתיים הם התגרשו אבל הוא המשיך בניהול עסקיה. כעת נסעה זמרת זו
לקלן, לאולפן תחנת השידור המערב-גרמנית לשם הקלטת האופרטה "העטלף"
שכנהוג הוצגה בטלוויזיה בפרוס השנה החדשה. אני מצדי סיפרתי לה על ישראל, והשיחה
קלחה. בערך בשעה 7.00 בבוקר החלטנו לעבור לקרון המסעדה כדי לאכול ארוחת בוקר.
במעבר הדלתות בצעתי תרגילי נימוס אלמנטריים, פשוט פתחתי את הדלת ונתתי לה לצעוד
לפני. ליד שולחן האוכל גם הזזתי לה כיסא מתחת לישבן - כל אלה תרגילי יסוד בשעורי
נימוסין.
אלא, כאן קרה דבר
מדהים.
"גרמנים
טובים" עמדו בפרוזדור והתכוננו גם הם ללכת לכוון קרון המסעדה. הם ראו איך
אני, לכאורה גם כן "גרמני טוב", מתייחס בכבוד ובנימוס כלפי אישה כושית,
מבטם הביע פליאה, סלידה ובוז. לעולם לא תיארתי לי שלעיניים שפת דיבור וביטוי כאלה,
לא היה כל ספק שעיניהם אמרו: "איך גרמני טוב יכול להזדהם בקשרים עם
כושית". זו הייתה גרמניה, כעשרים שנה לאחר התבוסה, אחרי תקופת אדנאואר, ועם
דבורי וברבורי חרטה.
דרך אגב, גב' ווטר'ס היתה בטח יותר עשירה מרוב
הגרמנים המצליחנים. בשיחה אתי כלל לא התפארה, אולם זמן לא רב לאחר מכן מצאתי
בשבועון המצוייר "שטרן" מאמר ארוך עליה ועם הרבה צילומים. היא תוארה
כזמרת אופרה מצליחה ביותר, ובעלת שכר הופעה הגבוה ביותר בגרמניה - 8000 מרק לערב
הופעה. לרשותה מטוס פרטי, ועוד ועוד.
בהגיענו לקלן נפרדנו
בידידות, היא אף הציעה לי טרמפ במונית שהזמינה, אבל לא נזקקתי לזה. כעבור מספר
ימים ראינו אותה בהצגת "העטלף" בטלוויזיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה