ערבי שישי וימי שבת

   בסעודת ליל השבת ישבה כל המשפחה מסביב לשולחן, וכך גם למחרת בארוחת הצהרים. בסעודות אלה התארח אצלנו תמיד בחור ישיבה, שמו פוס.  איש צעיר זה היה שתקן מאד, הוא השיב לשאלות במדה והופנו אליו, אבל בעצמו לא פתח בשיחה. במשפחות דתיות היה נהוג לארח בימי שבת בחורי ישיבה אשר באו מרחוק. אנו הילדים תמיד שמחנו לקראת בוא האורח, ויתכן שנוכחותו גם מנעה מאתנו השתובבות יתר.

  עד לעליית הנאצים לשלטון היתה קיימת בגרמניה שחיטה כשרה.  באמצע השבוע כמעט ולא אכלנו מאכלי בשר, אלה עלו על שולחננו בימי שבת וחגים. הלכנו לבית הכנסת לתפילת קבלת שבת, ובתום התפילה עמדנו אנו, הבנים, בתור לפני הרב אשר בירך כל אחד ואחד ואיחל לנו שבת מבורכת. בשובנו מבית הכנסת, שרנו תחילה את שיר הברכה "שלום עליכם". בשיר זה מברכים את המלאכים, מזמינים אותם לבוא לשלום, ובסוף השיר גם מברכים את צאתם. לאחר מכן שם אבא את ידיו על ראשי הילדים ובירך אותנו בברכה המסורתית. היה הקידוש. במקום יין ענבים קידש אבא על יין צימוקים שאמא הכינה בעצמה. יתכן שכך נהגנו משום שזה היה יותר זול מאשר יין ענבים כשר, ואולי גם כדי לאפשר לנו הילדים להשתתף בלגימת יין ללא כהל. כמנה ראשונה הוגשו דגים. אצלנו לא היה נהוג להגיש קרפיון מלבד בימי חג. בשבתות הוגשו פרוסות דגים עם רוטב מיונז. לאחר מכן היה מרק בשר, בהמשך הוגשו בשר ותפוחי אדמה, וסלט חסה. בסוף היה לפתן. הארוחה נמשכה זמן די ניכר, כי בין המנות נהגנו לשיר זמירות שבת.

  אחיותי שימשו בתורנות לשטיפת כלים כבר מגיל צעיר, כך זה היה נהוג בכל הבתים. לאחר שהשולחן פונה לקח אבי את החומש ויחד אתי עבר על פרשת השבוע. האחיות סיימו את תפקידי המטבח והתיישבו לקרוא או לשחק דמקה וכדומה. האחות הבכירה, נהגה גם לעתים לצאת למפגשי חברה עם ידידותיה, ומי יודע, אולי גם עם ידידים. 

  למחרת בבוקר הלכו אבי ואני לבית הכנסת ל"מנין הראשון" שהתחיל בשעה שש וחצי, זו היתה תפילת שחרית ללא קריאת התורה וללא תפילת מוסף. לאחר תום התפילה שבנו הביתה והתישבנו לסעודת בוקר עם כל המשפחה, כאשר אבא שוב קידש על היין. כך יכולנו לשבת בניחותא כשעה שלמה, ובשעה תשע חזרנו לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה ולהתפלל תפילת מוסף. אנשים פחות חרוצים, אם הם הקפידו על הנוהג לא לאכול לפני גמר תפילת שחרית כפי שהקפידו אצלנו, נאלצו ללכת לבית הכנסת בו החלה התפילה בשעה שמונה בבוקר ונמשכה ברצף עד אחרי שעה עשר וחצי. בגמר התפילה הלכנו לאולם צדדי בו ניתן שעור בעניני היום, אם זה היה דינים לקראת חג זה או אחר, או נושא דתי כלשהו. נותן השעור היה הדיין פוזן, וזה התנהל במסגרת הארגון "מקור חיים".

  בשובנו הביתה אכלנו כולנו פרי. פרי בגרמניה בשנים ההן היה מוצר די נדיר ולא ענין של יום יום כפי שזה כאן בישראל. הפרי הוגש על צלחות מיוחדת לכך, וזה היה או חצי תפוז, או תפוח או אגס. בתחילת הקיץ גם הוגשו דובדבנים, וכולנו הילדים, בטרם אכלנו אותם, קשטנו בהם את האזנים כבעגילים. בין כה וכה קרבה שעת הצהרים, ולקראת השעה אחת הלכנו אבא ואני, האח יוליוס (יהודה) היה עדיין קטן מדי, לבית הכנסת שבבית היתומים הרחוק מאתנו מספר דקות הליכה לתפילת מנחה. הגענו הביתה בשעה אחת וחצי, ישר לארוחת הצהרים. לארוחה זו הוגש מרק שעועית, כי אותו היה אפשר לשמור חם בתוך "תנור שבת" מיוחד. לאחר מכן הוגשה מנת דגים קרה וכן סלט תפוחי אדמה, כי זאת ניתן לאכול ללא חימום האסור בשבת. בגמר הסעודה הלך אבא לנוח עד שעה ארבע, ואנו הילדים צווינו על שקט מוחלט, כי זאת היתה הפעם היחידה בשבוע שהוא הרשה לעצמו לנוח.

  בשעה ארבע אחר הצהרים הגיעו שלשה גברים אשר יחד עם אבי למדו במשך שעה משניות. היו אלה שלשה מורים מבית הספר היהודי היסודי, האדונים שטיינברג, שטראוס וארלנגר. זה כמובן העלה את המניות בעיני חברי, כי באותם ימים נשמר מרחק ניכר בין המורה לתלמיד, והנה שלשה מהמורים  היו בני בית אצלנו.  במוצאי שבת הלכנו שוב לבית הכנסת לתפילת ערבית, ובבית "הבדיל" אבא על היין, כאשר הילד הקטן החזיק את הנר המיוחד והקלוע שעליו ברכו "בורא מאורי האש".

  בשלב כלשהו הפסיק תלמיד הישיבה פוס לבא אלינו, הסיבה לא ידועה לי. יתכן ששב הביתה או שיסד משפחה. אני תמיד ביקשתי מההורים שיזמינו שוב בחור ישיבה. לא ידעתי אז שבעקבות עליית הנאצים לשלטון התדרדר מצבנו הכלכלי, ואולי היתה זו הסבה לאי הזמנת אדם אחר. בין כה היה אבא צריך לפרנס משפחה גדולה המורכבת משני הורים, חמישה ילדים ודודה זקנה של אבי שגרה אתנו, הדודה יוליה. בשלב די מאוחר, בערך בשנת 1937 או 1938 הופיע שוב אורח אצלנו. הפעם זה לא היה בחור ישיבה, אלא אדם מבוגר בעל זקן והדרת פנים ממזרח אירופה, אשר חי מנדבות הצבור, והוא הגיע אלינו לארוחת צהרים מדי יום שלישי. הארוחות אז כבר היו ללא מטעמי בשר כי איסור השחיטה מנע מאתנו מאכלים אלה. בכל זאת, אינני זוכר מצוקת חסר כלשהי, אמי ידעה להכין  מאכלים ומעדנים גם ללא תוספת בשר.

    לשבת היה צביון חגיגי מיוחד,  ולחגי ישראל עוד יותר, הם הצטיינו בהווי ובאווירה נעימה. חג, פרושו של דבר שכולם היו בבית. לבשנו בגדי שבת חגיגיים והסבנו מסביב לשולחן אוכל חגיגי. כל זאת היה קיים גם בשבת, אלא את השבת היה צריך לשמור בקפדנות ולהזהר מלעשות דברים אסורים. בשבת היה אסור לטלטל, ואילו בחג היה מותר. ביום השבת לא בישלו אלא אכלו אוכל מוכן מהיום הקודם, ואילו בחג היה מותר לבשל בתנאי שישנה אש דולקת ואז אפשר להעביר את הלהבה ממקום למקום. בחג גם מותר לעשן, ובתקופה שאנשים הרבו לעשות זאת ההיתר הזה גרם להם להיות יותר נינוחים. בקיצור, חגי ישראל היה להם צביון של שבת אבל בלי החומרה הדרושה לשמירתו. כל חג היה לו צביון משלו. 

המורה שטיינברג

  לכתה ב' הגיע המורה שטיינברגר. אדם קפדן וחולה לב אשר הטיח בפנינו בכל אי ציות ומעשה קונדס, שאנחנו תוקעים עוד מסמר נוסף לארון הקבורה שלו. בנו שלמה למד כתה אחת מעלינו, בהמשך שנות הלימוד התבלט כמנהיג קבוצת השובבים הכי הכי בבית הספר. פגשתי אותו כעבור עשרות שנים כאן בארץ, אז הוא כיהן כמנהל ביה"ס והפנימיה "הדסים" הידוע כמוסד יוקרתי מאד.

  שנות הלימוד עברו והמורים בחלקם מענינים יותר ובחלקם פחות. בכל השעורים, מלבד שעורי המקרא, ישבנו גלויי ראש על אף השתייכות רובנו לאגודת ישראל או לצעירי אגודת ישראל. הסיסמא "תורה עם דרך ארץ" מצאה את ביטויה בכל הלכות החיים של ציבור זה, אפילו שהיה דתי מאד. בצאתנו להפסקה בחצר חבשנו את כובענו, אם זה ברט או כובע קסקט, ובבית חבשנו כיפה.

In the memory of Aunt Gustle 1920-2013- Sisters and brothers

Gustle my older sister was born in 1920. In a conservative family like ours she was a free spirit. After finishing her studies at the elementary school she studied professional education of Jewish girls and then worked outside of home for wealthy Jewish families . In 1938 she received a pemit to enter the United States thanks to Aunt Sherry. She migrated to the U.S and lived with her in Baltimore. This Aunt Gustle (Guss) is the one you have seen in the U.S. and during her visits  is here in Israel- (refering to Asher and Yossi)

  My sister Sarah, born in 1921. Lively girl, always laughing and singing and in a good mood. Graduated at the religious Jewish high schoo in our city, that had 10 classes in it,  and then worked as a caregiver in an institution of Jewish children out of our city until the Kristallnacht pogrom. After a while she came together with a group of boys and girls to take part in the "Israel Youth Organization" training experience in Nweindorf , northern Germany. Such training farm and agricultural work prepared hopes to immigrate to Israel and apply what they learn there. She stayed at the farm until the dispatch to the concentration and extermination camp Auschwitz - Birkenau, and experienced  that nightmarish place and witnessed on her own flesh for over than two years until the release. This release was associated with further trauma-when she stepped out of the gates of the camp, she was  raped by a Russian soldier or soldiers, and needed prolonged medical treatment.

 Still at training, she befriended another camper named Simcha Chantal who also transferred to Auschwitz. He survived and after his release he passed through all Jewish point across Germany and found Sarah, then married each other. In 1947 they went on board an illegal immigrant ship  "Latrun" to immigrate to Israel, that was captured by the British. they were interned in Cyprus for several months before being released from there and arriving to Israel. Here they joined a Kibbutz- "Chafetz Chaim". Simcha perished there in a work accident at the beginning of 1965, this was the direct result and an Epilogue to the horror of Auschwitz.  It was an inclement winter day, when he worked in the coop, he had to burn chicken carcasses. Instead of oilh he poured gasoline in to the stove and the flames caught him, after several weeks of severe suffering, he died due to burns.Only later I found that he expressed that he hated his work because it reminds stovepipe in Auschwitz, that is why he used gasoline- to finish the job quickly.

     My sister Ruth, born in 1925, was a very gentle girl. During World War she was forced to work in labor in a government workshop, until she was sent east, probably in 1942. She did not return. My God will avenge  her blood.

   Brother Yehuda (Julius), the youngest child, was born in 1927. Spoiled at home and remain always a  comfortable and friendly child. In April 1939 he and I arrived to Israel to a religious youth village. In 1942 I joined the British Army and only three years later, when I was in Italy with my troop, I found out something was wrong, though details were never really known. Apparently in his adolescence he caught into bad company and has been abused. Suffering psychological damage he was hospitalized. At the same time, late 1945 , the army began providing holidays for soldiers who were overseas and so I was among the first group traveling to Israel on vacation. 

I met Judah, the same guy gentle and amiable guy as he was before, but he was hurt mentally and claimed that  I cannot look in his eyes. Looking back, I think disconnection from home where he was loved and spoiled caused his Crisis and made him introverted. then I left to enlist in the British Army and he felt even more isolated, perhaps I should not have joined, but on the one hand,I saw it as an upper orders to fight against Hitler. More over, he was apparent to be in a good company with alot of kids ... 

Anyway, with the end of the vecation, I went to Italy in the hope his condition will improve. July 1946 I was discharged from the military service. I heard good recommendations on the private medical institution called "Yaffe" near Petah Tikva, but it costed a lot of money.  I turned to the Social Welfare Department of the Jewish Agency -Ms. Kagan, who later became the first lady in the Israeli parlament. She approved to help in part personal expenses and Aunt Mo contributed a monthly allowance. Yet, after a while , I ran out of my savings plus a grant from the Liberation Army ran out and my wage was limited. . A few monther after, Yehuda was moved to another institution "Wilner" in Jerusalem, unfortunately not as good.  The manager of Wilner was the closest thing to a father in his relationship to patients. Yehuda was well treated the arrival of my sister Sarah, caused a drastic improvement and already we've devised plans for employment after his full recovery, all This consent and full cooperation of Judah. ​​height of hope came to me a surprising telegram he died. Mr. Wilner told me that suddenly he fell with aberrations and immediately died, he thought it was a heart attack. date of death -September 5th 1947.

דמויות מחנכות- לנכן וליזכן המטפלות, מר גולדשמידט- מורה בכיתה א'

  בבית היינו חמשה ילדים וכמו בכל בית מהמעמד הבינוני היתה לנו עוזרת. תחילה היתה זו לנכן שזכורה לי כבחורה נעימה ונוחה. יום אחד, בהיותי כבן שלוש שנים, נתקתי את עצמי מידה וחציתי את הכביש בריצה. תוך כדי כך הגיחה מכונית אשר בחריקת בלמים עצרה בדיוק לפני ואני אחזתי בטומבון שלה שהגיע לי בערך לגובה החזה. הבחורה נבהלה מאד, רצה לעברי, ואילו הנהג התחיל לנסוע ותוך כדי כך צעק לעברנו "צריך להכות אותו היטב בתחת…" הוא כמובן צדק. אני התחננתי לפני לנכן לא לספר לאמי, אבל מדברי אמי לידידותיה נודע לי שהבחורה פשוט התמוטטה בדמעות וסיפרה על האירוע.

  מסבה זו או אחרת לנכן עזבה ובמקומה נתקבלה עוזרת בית אחרת בשם ליזכן. זו היתה פחות נוחה מקודמתה אבל נראה לי שהיתה יותר יעילה. ליזכן עבדה אצלנו מספר שנים ובערך בשנת 1935, עם התקבל חוקי הגזע היא נאלצה לעזוב. באותה עת פוטר אבי מעבודתו. את מכתב הפיטורים מהמפעל אותו ייצג הראה לנו ובו היה כתוב בצורה לקונית שהחל מתאריך מסויים "יסתיימו יחסי העבודה שבינינו".

  לקהילתנו היה בית ספר נפרד על שם ר' שמשון רפאל הירש, מייסד התנועה הניאואורטודוקסית אשר היה הרב הראשון של העדה הנפרדת. בביה"ס ניתן לסיים עשר שנות לימוד, בגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה זה הספיק כדי לייחד את הבוגר לשרות צבאי מקוצר של שנה אחת והעברתו קורס קצינים.

  מורנו בכתה א' היה מר גולדשמידט שמיזג בתכונותיו מורה, מחנך, דמות אבהית וגננת. לעתים נגן לנו שירים בכנור. הוא גם ידע לכעוס ואז היה מגלגל את עיניו ומבטא את הערותיו בהדגשה יתרה ובאיטיות, אבל לעולם לא הרים יד על ילד. כך ישבנו בשעור, והמורה סיפר סיפורי מקרא על יוסף ואחיו. משום מה מצאתי עיסוק יותר מענין במשחק בקליפת אגוז שדמיינתי אותה כסירה. גולדשמידט תפס אותי בקלקלתי וביקש שאחזור על הסיפור. לא ברור לי איך הרהבתי עוז או שזו היתה סתם טפשות, אבל אני, פספוס בן 6 שנים עניתי לו: "אם ארצה…".  הועמדתי בפינה.

  בשבת לאחר מקרה זה חזרנו בניחותא מבית הכנסת, בדרך פגשנו את משפחת גולדשמידט - המורה. אבי והמורה הלכו יחד ודיברו, אמי הלכה עם אשתו ואני שרכתי את דרכי אחריהם מלא תחושה רעה ומצפון רע. מה הוא יספר לאבא? אבי בטח יכעס. התרחקתי יותר ויותר, ובהגיענו הביתה התחמקתי ולא עליתי לדירה אלא הסתתרתי מאחורי סוכה שבגינת ביתנו. כעבור מספר שעות הציק לי הרעב, נכנסתי הביתה, אך במקום כעס - כולם צחקו. מסתבר שהמורה ראה את התקרית כחויה , ולאבי סיפר בערך כך: "תאר לך מר הירשברג, יושב לו בכתה איזה רבע עוף, משחק בקליפת אגוז וכאשר מתבקש לחזור על דברי הוא פולט: "אם ארצה…". אם ארצה, הא הא הא וצחק צחוק רועם. ברור שמורה זה יכולנו אך לאהוב, ועוד שנים רבות לאחר גמר כתה א' נהגנו אנו הילדים לבקרו בסכתו בחג הסכות.

  בערך באותו זמן עשיתי היכרות ראשונה עם אבסטרקט, עם המושג "אין סוף". קבלנו את ספר הקריאה הראשון ועל עטיפתו היתה תמונה של ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו את ספר הקריאה הראשון, ועל עטיפתו תמונה של ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו את ספר הקריאה הראשון ועל עטיפתו תמונה… כן, בטח הבנתם שבתמונה היה ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו… הקדשתי לתמונה זו הרבה עיון וגם מחשבה, ובשום אופן לא הצלחתי לסכם מה מספר הספרים והתמונות של אותו ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו. די. הבנתי שהספרים והתמונות נעשו יותר ויותר קטנים ולכן לא ניתן לראות יותר מאשר שלושה או ארבעה ספרים עם תמונות. היה ברור לי שיש הרבה יותר ממה שניתן לראות, אבל כמה יותר? בטח המון המון. והיכן זה ייגמר? ואולי זה לא ייגמר בכלל? כך הגעתי למונח "אין-סוף."

קהילת פרנקפורט

  אני עצמי גדלתי באוירה סביבתית מיוחדת במינה, בקהילה החרדית של יהודי פרנקפורט על נהר מיין, הקהילה הנפרדת ששמה הרשמי היה "אגודת דת ישראלית" ISRAELITISCHE RELIGIONSGESELLSCHAFT   (IRG)  .     קהילה זו נוסדה במחצית השניה של המאה ה  - 19. עד לסוף המאה ה - 18 היה הווי של יהדות דתית כנורמה מקובלת בכל קהילות ישראל שבגרמניה. אורחות חיי היהודים היו שונים מאלה של הסביבה, והשפה של היהודים נקראה יהודית-גרמנית, משהו הדומה לאידיש של היום. עידן ההשכלה והופעת משה מנדלסון, אשר בעצמו היה יהודי שומר מצוות, הביא אתו השכלה חילונית, וזה גם גרם לריפורמה דתית ולחילון במנהגי הדת - אין כאן המקום לפרט ולהסביר תהליך זה. הליברליזציה הגיעה גם לקהילת יהודי פרנקפורט וכאשר חלק מהיהודים שם לא הסכימו להנהגת נורמה דתית חדשה, הם פרשו מהמסגרת הכללית וייסדו את קהילתם. תופעת העדה החרדית בגרמניה היתה שונה לחלוטין וללא כל דמיון למושג "חרד" כמצטייר היום, כאן בישראל. יהודי חרדי בגרמניה החמיר עם עצמו אבל היה סובלני כלפי הזולת. את הבנים שלחו ללמוד בישיבה בשעות אחרי הצהרים, לאחר סיום יום הלימודים בבית הספר הכללי. המהדרים שלחו אותם גם לשנת לימודים נוספת לישיבה, אחרי סיום לימודים כלליים כהכנה לחיי העתיד בטרם יפנו לעבודה, ובשום אופן לא כאפשרות אלטרנטיבית לחיי עבודה ופרנסה בכבוד. רק המיועדים לרבנות ממש למדו בחלקם בישיבה עד לקבלת תואר מוסמך לרבנות. הסיסמה של יהודי גרמניה החרדים היתה "תורה עם דרך ארץ", וכך היהודי החרדי גם לא היה שונה בהופעתו החיצונית. חליפתו גזורה היטב תוך הקפדה על דיני שעטנ"ז (איסור מן התורה לערבב בבד צמר ופשתן) ואפילו החייט הנוצרי הכיר את המושג "כשר" בתפירה. הושם דגש מיוחד על הידור מצווה, ובשבתות בבית הכנסת הופיעו המתפללים לרוב חבושי צילינדר. יהודי פרנקפורט שמרו על מספר מנהגים יחודיים ובסידורי התפילה ניתן לראות הערות מודפסות כגון: "בפפד"מ (בפרנקפורט דמיין) אומרים…" והובא נוסח תפילה שונה. יחודיות זו גרמה לתופעות התנשאות של שכבות מסויימות אשר הדגישו את ייחוס משפחתם כותיקי המקום, וגם התנשאות עשירי הקהילה. יחודיות זו הגיעה לממדים אבסורדיים, וכאשר נבחר רב קהילה הרב יוסף יונה צבי הורוביץ  אשר מוצאו היה מצ'כוסלובקיה, מאזור הקרפטים, התנגדו למינוי חלק מחברי הקהילה כי השפה הגרמנית שבפיו לא היתה לטעמם צחה מספיק. בית הכנסת היה ענקי ומפואר, עד כה טרם ראיתי בית תפלה יהודי נשגב כזה.   באוירה זו גדלתי, כאשר בבית, ובמיוחד אבי, התייחסו לסממנים החיצונים בביטול גמור ואבי שם דגש על צניעות הליכות ולא על ברק חיצוני.