דמויות מחנכות- לנכן וליזכן המטפלות, מר גולדשמידט- מורה בכיתה א'

  בבית היינו חמשה ילדים וכמו בכל בית מהמעמד הבינוני היתה לנו עוזרת. תחילה היתה זו לנכן שזכורה לי כבחורה נעימה ונוחה. יום אחד, בהיותי כבן שלוש שנים, נתקתי את עצמי מידה וחציתי את הכביש בריצה. תוך כדי כך הגיחה מכונית אשר בחריקת בלמים עצרה בדיוק לפני ואני אחזתי בטומבון שלה שהגיע לי בערך לגובה החזה. הבחורה נבהלה מאד, רצה לעברי, ואילו הנהג התחיל לנסוע ותוך כדי כך צעק לעברנו "צריך להכות אותו היטב בתחת…" הוא כמובן צדק. אני התחננתי לפני לנכן לא לספר לאמי, אבל מדברי אמי לידידותיה נודע לי שהבחורה פשוט התמוטטה בדמעות וסיפרה על האירוע.

  מסבה זו או אחרת לנכן עזבה ובמקומה נתקבלה עוזרת בית אחרת בשם ליזכן. זו היתה פחות נוחה מקודמתה אבל נראה לי שהיתה יותר יעילה. ליזכן עבדה אצלנו מספר שנים ובערך בשנת 1935, עם התקבל חוקי הגזע היא נאלצה לעזוב. באותה עת פוטר אבי מעבודתו. את מכתב הפיטורים מהמפעל אותו ייצג הראה לנו ובו היה כתוב בצורה לקונית שהחל מתאריך מסויים "יסתיימו יחסי העבודה שבינינו".

  לקהילתנו היה בית ספר נפרד על שם ר' שמשון רפאל הירש, מייסד התנועה הניאואורטודוקסית אשר היה הרב הראשון של העדה הנפרדת. בביה"ס ניתן לסיים עשר שנות לימוד, בגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה זה הספיק כדי לייחד את הבוגר לשרות צבאי מקוצר של שנה אחת והעברתו קורס קצינים.

  מורנו בכתה א' היה מר גולדשמידט שמיזג בתכונותיו מורה, מחנך, דמות אבהית וגננת. לעתים נגן לנו שירים בכנור. הוא גם ידע לכעוס ואז היה מגלגל את עיניו ומבטא את הערותיו בהדגשה יתרה ובאיטיות, אבל לעולם לא הרים יד על ילד. כך ישבנו בשעור, והמורה סיפר סיפורי מקרא על יוסף ואחיו. משום מה מצאתי עיסוק יותר מענין במשחק בקליפת אגוז שדמיינתי אותה כסירה. גולדשמידט תפס אותי בקלקלתי וביקש שאחזור על הסיפור. לא ברור לי איך הרהבתי עוז או שזו היתה סתם טפשות, אבל אני, פספוס בן 6 שנים עניתי לו: "אם ארצה…".  הועמדתי בפינה.

  בשבת לאחר מקרה זה חזרנו בניחותא מבית הכנסת, בדרך פגשנו את משפחת גולדשמידט - המורה. אבי והמורה הלכו יחד ודיברו, אמי הלכה עם אשתו ואני שרכתי את דרכי אחריהם מלא תחושה רעה ומצפון רע. מה הוא יספר לאבא? אבי בטח יכעס. התרחקתי יותר ויותר, ובהגיענו הביתה התחמקתי ולא עליתי לדירה אלא הסתתרתי מאחורי סוכה שבגינת ביתנו. כעבור מספר שעות הציק לי הרעב, נכנסתי הביתה, אך במקום כעס - כולם צחקו. מסתבר שהמורה ראה את התקרית כחויה , ולאבי סיפר בערך כך: "תאר לך מר הירשברג, יושב לו בכתה איזה רבע עוף, משחק בקליפת אגוז וכאשר מתבקש לחזור על דברי הוא פולט: "אם ארצה…". אם ארצה, הא הא הא וצחק צחוק רועם. ברור שמורה זה יכולנו אך לאהוב, ועוד שנים רבות לאחר גמר כתה א' נהגנו אנו הילדים לבקרו בסכתו בחג הסכות.

  בערך באותו זמן עשיתי היכרות ראשונה עם אבסטרקט, עם המושג "אין סוף". קבלנו את ספר הקריאה הראשון ועל עטיפתו היתה תמונה של ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו את ספר הקריאה הראשון, ועל עטיפתו תמונה של ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו את ספר הקריאה הראשון ועל עטיפתו תמונה… כן, בטח הבנתם שבתמונה היה ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו… הקדשתי לתמונה זו הרבה עיון וגם מחשבה, ובשום אופן לא הצלחתי לסכם מה מספר הספרים והתמונות של אותו ילד – ואולי ילדה – שהחזיק בידו. די. הבנתי שהספרים והתמונות נעשו יותר ויותר קטנים ולכן לא ניתן לראות יותר מאשר שלושה או ארבעה ספרים עם תמונות. היה ברור לי שיש הרבה יותר ממה שניתן לראות, אבל כמה יותר? בטח המון המון. והיכן זה ייגמר? ואולי זה לא ייגמר בכלל? כך הגעתי למונח "אין-סוף."