אני עצמי גדלתי באוירה
סביבתית מיוחדת במינה, בקהילה החרדית של יהודי פרנקפורט על נהר מיין, הקהילה
הנפרדת ששמה הרשמי היה "אגודת דת ישראלית" ISRAELITISCHE
RELIGIONSGESELLSCHAFT (IRG) .
קהילה זו נוסדה במחצית השניה של המאה ה
- 19. עד לסוף המאה ה - 18 היה הווי של יהדות
דתית כנורמה מקובלת בכל קהילות ישראל שבגרמניה. אורחות חיי היהודים היו שונים מאלה
של הסביבה, והשפה של היהודים נקראה יהודית-גרמנית, משהו הדומה לאידיש של היום.
עידן ההשכלה והופעת משה מנדלסון, אשר בעצמו היה יהודי שומר מצוות, הביא אתו השכלה
חילונית, וזה גם גרם לריפורמה דתית ולחילון במנהגי הדת - אין כאן המקום לפרט
ולהסביר תהליך זה. הליברליזציה הגיעה גם לקהילת יהודי פרנקפורט וכאשר חלק מהיהודים
שם לא הסכימו להנהגת נורמה דתית חדשה, הם פרשו מהמסגרת הכללית וייסדו את קהילתם.
תופעת העדה החרדית בגרמניה היתה שונה לחלוטין וללא כל דמיון למושג "חרד"
כמצטייר היום, כאן בישראל. יהודי חרדי בגרמניה החמיר עם עצמו אבל היה סובלני כלפי
הזולת. את הבנים שלחו ללמוד בישיבה בשעות אחרי הצהרים, לאחר סיום יום הלימודים
בבית הספר הכללי. המהדרים שלחו אותם גם לשנת לימודים נוספת לישיבה, אחרי סיום לימודים
כלליים כהכנה לחיי העתיד בטרם יפנו לעבודה, ובשום אופן לא כאפשרות אלטרנטיבית לחיי
עבודה ופרנסה בכבוד. רק המיועדים לרבנות ממש למדו בחלקם בישיבה עד לקבלת תואר
מוסמך לרבנות. הסיסמה של יהודי גרמניה החרדים היתה "תורה עם דרך ארץ",
וכך היהודי החרדי גם לא היה שונה בהופעתו החיצונית. חליפתו גזורה היטב תוך הקפדה
על דיני שעטנ"ז (איסור מן התורה לערבב בבד צמר ופשתן) ואפילו החייט הנוצרי
הכיר את המושג "כשר" בתפירה. הושם דגש מיוחד על הידור מצווה, ובשבתות
בבית הכנסת הופיעו המתפללים לרוב חבושי צילינדר. יהודי פרנקפורט שמרו על מספר מנהגים
יחודיים ובסידורי התפילה ניתן לראות הערות מודפסות כגון: "בפפד"מ
(בפרנקפורט דמיין) אומרים…" והובא נוסח תפילה שונה. יחודיות זו גרמה לתופעות
התנשאות של שכבות מסויימות אשר הדגישו את ייחוס משפחתם כותיקי המקום, וגם התנשאות
עשירי הקהילה. יחודיות זו הגיעה לממדים אבסורדיים, וכאשר נבחר רב קהילה הרב יוסף
יונה צבי הורוביץ אשר מוצאו היה
מצ'כוסלובקיה, מאזור הקרפטים, התנגדו למינוי חלק מחברי הקהילה כי השפה הגרמנית
שבפיו לא היתה לטעמם צחה מספיק. בית הכנסת היה ענקי ומפואר, עד כה טרם ראיתי בית
תפלה יהודי נשגב כזה. באוירה זו גדלתי,
כאשר בבית, ובמיוחד אבי, התייחסו לסממנים החיצונים בביטול גמור ואבי שם דגש על
צניעות הליכות ולא על ברק חיצוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה