ערבי שישי וימי שבת

   בסעודת ליל השבת ישבה כל המשפחה מסביב לשולחן, וכך גם למחרת בארוחת הצהרים. בסעודות אלה התארח אצלנו תמיד בחור ישיבה, שמו פוס.  איש צעיר זה היה שתקן מאד, הוא השיב לשאלות במדה והופנו אליו, אבל בעצמו לא פתח בשיחה. במשפחות דתיות היה נהוג לארח בימי שבת בחורי ישיבה אשר באו מרחוק. אנו הילדים תמיד שמחנו לקראת בוא האורח, ויתכן שנוכחותו גם מנעה מאתנו השתובבות יתר.

  עד לעליית הנאצים לשלטון היתה קיימת בגרמניה שחיטה כשרה.  באמצע השבוע כמעט ולא אכלנו מאכלי בשר, אלה עלו על שולחננו בימי שבת וחגים. הלכנו לבית הכנסת לתפילת קבלת שבת, ובתום התפילה עמדנו אנו, הבנים, בתור לפני הרב אשר בירך כל אחד ואחד ואיחל לנו שבת מבורכת. בשובנו מבית הכנסת, שרנו תחילה את שיר הברכה "שלום עליכם". בשיר זה מברכים את המלאכים, מזמינים אותם לבוא לשלום, ובסוף השיר גם מברכים את צאתם. לאחר מכן שם אבא את ידיו על ראשי הילדים ובירך אותנו בברכה המסורתית. היה הקידוש. במקום יין ענבים קידש אבא על יין צימוקים שאמא הכינה בעצמה. יתכן שכך נהגנו משום שזה היה יותר זול מאשר יין ענבים כשר, ואולי גם כדי לאפשר לנו הילדים להשתתף בלגימת יין ללא כהל. כמנה ראשונה הוגשו דגים. אצלנו לא היה נהוג להגיש קרפיון מלבד בימי חג. בשבתות הוגשו פרוסות דגים עם רוטב מיונז. לאחר מכן היה מרק בשר, בהמשך הוגשו בשר ותפוחי אדמה, וסלט חסה. בסוף היה לפתן. הארוחה נמשכה זמן די ניכר, כי בין המנות נהגנו לשיר זמירות שבת.

  אחיותי שימשו בתורנות לשטיפת כלים כבר מגיל צעיר, כך זה היה נהוג בכל הבתים. לאחר שהשולחן פונה לקח אבי את החומש ויחד אתי עבר על פרשת השבוע. האחיות סיימו את תפקידי המטבח והתיישבו לקרוא או לשחק דמקה וכדומה. האחות הבכירה, נהגה גם לעתים לצאת למפגשי חברה עם ידידותיה, ומי יודע, אולי גם עם ידידים. 

  למחרת בבוקר הלכו אבי ואני לבית הכנסת ל"מנין הראשון" שהתחיל בשעה שש וחצי, זו היתה תפילת שחרית ללא קריאת התורה וללא תפילת מוסף. לאחר תום התפילה שבנו הביתה והתישבנו לסעודת בוקר עם כל המשפחה, כאשר אבא שוב קידש על היין. כך יכולנו לשבת בניחותא כשעה שלמה, ובשעה תשע חזרנו לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה ולהתפלל תפילת מוסף. אנשים פחות חרוצים, אם הם הקפידו על הנוהג לא לאכול לפני גמר תפילת שחרית כפי שהקפידו אצלנו, נאלצו ללכת לבית הכנסת בו החלה התפילה בשעה שמונה בבוקר ונמשכה ברצף עד אחרי שעה עשר וחצי. בגמר התפילה הלכנו לאולם צדדי בו ניתן שעור בעניני היום, אם זה היה דינים לקראת חג זה או אחר, או נושא דתי כלשהו. נותן השעור היה הדיין פוזן, וזה התנהל במסגרת הארגון "מקור חיים".

  בשובנו הביתה אכלנו כולנו פרי. פרי בגרמניה בשנים ההן היה מוצר די נדיר ולא ענין של יום יום כפי שזה כאן בישראל. הפרי הוגש על צלחות מיוחדת לכך, וזה היה או חצי תפוז, או תפוח או אגס. בתחילת הקיץ גם הוגשו דובדבנים, וכולנו הילדים, בטרם אכלנו אותם, קשטנו בהם את האזנים כבעגילים. בין כה וכה קרבה שעת הצהרים, ולקראת השעה אחת הלכנו אבא ואני, האח יוליוס (יהודה) היה עדיין קטן מדי, לבית הכנסת שבבית היתומים הרחוק מאתנו מספר דקות הליכה לתפילת מנחה. הגענו הביתה בשעה אחת וחצי, ישר לארוחת הצהרים. לארוחה זו הוגש מרק שעועית, כי אותו היה אפשר לשמור חם בתוך "תנור שבת" מיוחד. לאחר מכן הוגשה מנת דגים קרה וכן סלט תפוחי אדמה, כי זאת ניתן לאכול ללא חימום האסור בשבת. בגמר הסעודה הלך אבא לנוח עד שעה ארבע, ואנו הילדים צווינו על שקט מוחלט, כי זאת היתה הפעם היחידה בשבוע שהוא הרשה לעצמו לנוח.

  בשעה ארבע אחר הצהרים הגיעו שלשה גברים אשר יחד עם אבי למדו במשך שעה משניות. היו אלה שלשה מורים מבית הספר היהודי היסודי, האדונים שטיינברג, שטראוס וארלנגר. זה כמובן העלה את המניות בעיני חברי, כי באותם ימים נשמר מרחק ניכר בין המורה לתלמיד, והנה שלשה מהמורים  היו בני בית אצלנו.  במוצאי שבת הלכנו שוב לבית הכנסת לתפילת ערבית, ובבית "הבדיל" אבא על היין, כאשר הילד הקטן החזיק את הנר המיוחד והקלוע שעליו ברכו "בורא מאורי האש".

  בשלב כלשהו הפסיק תלמיד הישיבה פוס לבא אלינו, הסיבה לא ידועה לי. יתכן ששב הביתה או שיסד משפחה. אני תמיד ביקשתי מההורים שיזמינו שוב בחור ישיבה. לא ידעתי אז שבעקבות עליית הנאצים לשלטון התדרדר מצבנו הכלכלי, ואולי היתה זו הסבה לאי הזמנת אדם אחר. בין כה היה אבא צריך לפרנס משפחה גדולה המורכבת משני הורים, חמישה ילדים ודודה זקנה של אבי שגרה אתנו, הדודה יוליה. בשלב די מאוחר, בערך בשנת 1937 או 1938 הופיע שוב אורח אצלנו. הפעם זה לא היה בחור ישיבה, אלא אדם מבוגר בעל זקן והדרת פנים ממזרח אירופה, אשר חי מנדבות הצבור, והוא הגיע אלינו לארוחת צהרים מדי יום שלישי. הארוחות אז כבר היו ללא מטעמי בשר כי איסור השחיטה מנע מאתנו מאכלים אלה. בכל זאת, אינני זוכר מצוקת חסר כלשהי, אמי ידעה להכין  מאכלים ומעדנים גם ללא תוספת בשר.

    לשבת היה צביון חגיגי מיוחד,  ולחגי ישראל עוד יותר, הם הצטיינו בהווי ובאווירה נעימה. חג, פרושו של דבר שכולם היו בבית. לבשנו בגדי שבת חגיגיים והסבנו מסביב לשולחן אוכל חגיגי. כל זאת היה קיים גם בשבת, אלא את השבת היה צריך לשמור בקפדנות ולהזהר מלעשות דברים אסורים. בשבת היה אסור לטלטל, ואילו בחג היה מותר. ביום השבת לא בישלו אלא אכלו אוכל מוכן מהיום הקודם, ואילו בחג היה מותר לבשל בתנאי שישנה אש דולקת ואז אפשר להעביר את הלהבה ממקום למקום. בחג גם מותר לעשן, ובתקופה שאנשים הרבו לעשות זאת ההיתר הזה גרם להם להיות יותר נינוחים. בקיצור, חגי ישראל היה להם צביון של שבת אבל בלי החומרה הדרושה לשמירתו. כל חג היה לו צביון משלו.