ליל הבדולח

  אין כל ספק שהנחיות לפרעות היו כבר מוכנות אצל הנאצים, הם רק חיכו לעילה וההשתוללות החלה בלילה בין 9 ל 10 לנובמבר במקומות אחדים ולקחה צורה מסודרת למחרת בבוקר ה 10 לנובמבר.

   באותו בוקר יצא אבי בשעה 6.15 כדרכו לבית הכנסת לתפילת שחרית. אני נשארתי במטה החמה ולא נתלוויתי אליו. בדרך הוא פגש אשה לא יהודיה אשר עזרה לו שבועיים לפני כן לחפש חלק ממשקפיו שנפלו. היא פגשה באבא ואמרה לו לא להמשיך לכיוון בית הכנסת מכיוון שזה בוער. בית כנסת זה היה בנין ענק ומפואר שהכיל למעלה מאלף מקומות אצל הגברים, ומספר רב של מקומות בעזרת נשים. מפואר יותר לא ראיתי בימי חיי, לא ברחבי תבל ולא כאן בישראל, אבל זה סיפור נפרד. אציין רק שארון הקודש, בו היו תמיד 28 ספרי תורה, כתרים מזהב וכסף, חושנים, כלי כסף ואבני חן לרוב, היה חזק ככספת. סופר שהנאצים עמלו שלשה ימים כדי לפרוץ אותו.

   בינתיים אנו בבית לא ידענו כלום. פתאום, בערך בשעה 6.30 רעמו הרחובות ממצעד פלוגות נאצים במגפיהם הכבדים ובמקהלות שאגה של איומים כלפי היהודים, כגון:

 "עורי גרמניה, יהודי התפגר".

"כאשר דם יהודי יותז מהסכין, ייטב לנו אלף מונים".

 "גם אם הם מציקים לנו, לנו לא איכפת, סיסמתנו, נרעים: י ה ו ד י ם  ה ח ו צ ה!"

 "חיילים. חברים. תלו את היהודים. העמידו אותם לקיר היריות!"(*)

* Deutschland erwache

  Judas verrecke  

 Wenn das Judenblut vom Messer spritzt  

 Dann geht’s noch mal so gut..

 Auch wenn sie uns schikanieren das macht uns ja garnichts aus

 Parole. Die lautet. Die Juden hinaus.

 Soldaten, Kameraden,

Haengt die Juden, stellt die Bonzen an die Wand

אנו בבית שמענו את רעמי הצעדים ושאגות האיום, ונורא פחדנו לגורלו של אבא. כעבור מספר דקות הוא חזר הביתה, וסיפר על פגישתו עם האשה אשר מנעה אותו מלהמשיך לכיוון בית הכנסת.

  בבית חרדנו לשלום אחותי שרה אשר עבדה כמטפלת מתלמדת במוסד ילדים יהודי ב-בד קרויצנך. כעבור זמן מה קבלנו טלפון ממנה. היא רק סיפרה שהמעון נסגר והיא שבה הביתה. עד היום לא ידוע לי מה עשו שם הנאצים. אני נסעתי לתחנת הרכבת כדי לקבלה וללוות אותה הביתה. יתר שעות היום הסתגרנו בבית. במועד כלשהו הופיע תחזוקן הבית וסיפר שבלוח מודעות שבפינת הרחוב רשומות כל הכתובות בהם גרים יהודים, והוא מחק את מספר הבית שלנו כדי שהנאצים לא יבואו. זה היה כמובן רמז ברור שמגיע לו כסף עבור המעשה. המצב הכלכלי שלנו כבר לא היה טוב, ונתנו לו חמישה מרק. הוא קבל זאת בפנים די חמוצות וטען שדרוש לו גם כסף בשביל החמות.

  בבית היה לנו נייר קרטון שחור להאפלת החלונות, או שאפילו אחד מאתנו יצא לקנות נייר כזה, ובערב אבא עלה על סולם  לשם התקנת האפלה, כדי שאור לא יחדור החוצה וימשוך מישהו מכנופיית הנאצים. תוך כדי ההתקנה אבא נפל מהסולם, הזרוע יצאה מהמפרק ליד הכתף וזה גרם לכאבים קשים. למחרת, בבוקר יום ששי ה 11 לנובמבר, אבא הלך לבית החולים היהודי, שם הכניסו לו את הזרוע למפרק וקבעו אותו בתחבושת גדולה צמוד לגוף.  יום ששי זה עבר כמובן בפחדים. בינתיים גם נודע לנו שהרבה יהודים נעצרו אבל עוד לא ידענו פרטים, ידענו רק שבית הכנסת המפואר שלנו נשרף. בערב אותו יום, ז.א. בערב שבת, הלכנו מרחק קטן לבית היתומים היהודי שבתוכו היה בית כנסת כדי להתפלל תפילת קבלת שבת. בית כנסת זה לא נהרס, כנראה משום שהיה בתוך הבניין שהיה פנימיית יתומים. כמובן, לאחר התפילה לא התעכבנו לשיחות רעים אלא הלכנו ישר הביתה.

   למחרת, ביום השבת, הלכנו שוב לבית הכנסת של בית היתומים ובאווירה הרגועה שם תוך כדי התפילה הרגשנו יותר נוח. פתאום, באמצע קריאת התורה נפתחה הדלת, נכנס איש שאמר: "את המנהל". מנהל זה, ידידנו אדון מרקס יצא, וכעבור מספר שניות נכנס, ללא כיסוי ראש, חיוור כמו סיד וביקש שכולם יצאו מבית הכנסת. הורדנו את הטליתות אבל לא הספקנו לקפל אותם, ופנימה פרצו אנשי ס.ס. עם אקדחים שלופים וצרחו "יהודים ארורים, החוצה". בפרוזדור רחב הידיים הפרידו הנאצים בין הגברים לבין ילדים ונוער עד גיל 17 שנה, ואלה נצטוו לעזוב. הגברים נשארו ונעצרו כולם במגמה לשלוח אותם למחנה ריכוז.

   הגעתי הביתה וכולנו ישבנו שם מפוחדים. פתאום צלצל הטלפון, ולמרות קדושת השבת שבו אף פעם לא ענינו לטלפון, אמא הרימה את השפופרת, ואכן אבא היה בקצה השני. הוא בישר לנו ששוחרר ויחזור מיד הביתה. בבית סיפר, שיחד עם כל הגברים העצורים נלקח לנקודת איסוף שהיתה בבית החולים היהודי השכן. שם כולם נעמדו בשורה, ואנשי ה ס.ס. והגסטאפו עברו יחד עם מנהל בית החולים שהצביע להם על אנשים לא כשירים לנסיעה מבחינה בריאותית. כך הגיעו גם לאבא, והרופא ד"ר רוזנבאום שזכר אותו ממקרה יציאת המפרק, הצביע עליו כלא כשיר. הנאצים גם ראו את החבישה החזקה והסכימו לשחררו. אינני זוכר איך עברו יתר שעות היום, מצב הרוח היה כמובן בהתאם לנסיבות.

   למחרת בבוקר, בעודנו שוכבים במטות, היו צלצולים חזקים בדלת. ההורים פתחו, ושני אנשי ס.ס. נכנסו לשם "חיפוש נשק". זה כמובן מטופש, כי איזה יהודי היה מעיז להחזיק נשק? בכל אופן הם התנהגו לא רע והסתפקו בחיפוש במגירות שולחן הכתיבה ולא הטרידו אותנו בחדר השינה. כנראה רצו רק לבצע את המוטל עליהם, וזאת מהר ככל האפשר כדי לסיים ולבלות את יום המנוחה שלהם, שזה יום ראשון.

    אחרי שקמנו והסתדרנו, הלכנו כולנו לחלון הפונה לרחוב והצצנו החוצה מאחורי הוילון. בבתים ממול התגוררו מספר משפחות יהודים ממכרינו. פתאום ראינו בתחילת הרחוב צמד של שוטר ואדם לבוש אזרחית, ז.א. איש גסטפו. הם הלכו לבתים השונים לפי רשימה שבידיהם, וכך ידענו שגם תורנו יגיע. אבא ואני (כמעט בן 16 שנה) ירדנו למרתף עם גרזן, כאילו לשם בקיעת גזרי עץ לצרכי הסקה. את הדלת שסגרה את מדרגות המרתף השארנו מעט פתוחה, כדי לא לעורר רושם של נסיון הסתתרות במקרה שהם יחליטו לחפש גם במרתף. ואכן, כעבור מספר דקות שמענו אותם להכנס לבית ומיד פתחו את דלת המרתף וירדו במדרגות. שם ראו אותנו. אבא עם זרועו החבושה, הבהיר שירד להבקיע עצי הסקה. אלה הגיבו בלעג, שעם זרוע חבושה ומוצמדת לגוף זה בדיוק טוב להנפת גרזן והבקעת עצים - אבל עם הלעג הזה עזבו אותנו ויצאו מהבית. 

האירועים שהובילו לליל הבדולח

  החדשים עברו והנה הגיע חודש אוקטובר אשר בסופו חוויות ליל הפוגרום ("ליל הבדולח")

  אציין רק מה שידוע לי מנסיון ויידע אישי על אותן פרעות ביהודי גרמניה בנובמבר שנת 1938 אשר ידועים בשם "ליל הבדולח".

   בסוף חודש אוקטובר, גורשו מגרמניה כ 17000 יהודים בעלי אזרחות פולנית לעבר הגבול הפולני. זכור לי, איך ראיתי בבוקר צמדי שוטרים ואנשי גסטפו, תמיד שוטר במדים עם איש הגסטפו בלבוש אזרחי, האחרון כמעט פרוטוטיפ של הימלר כפי שהיה מוכר מהתמונות. אחר כך הם נראו כאשר ביניהם צועדים יהודים שנאספו מבתיהם, לעתים מכרים ואפילו בני כתה. כעבור זמן לא רב חלקם חזר לגרמניה אחרי שהפולנים סגרו את הגבול, אבל אלפי יהודים נותרו באזור המפורז, בצפיפות, ללא קורת גג וללא אמצעי מחיה. היתה תחושה איומה של חוסר בטחון ולא ידוע מה יילד יום, כאשר אפשר לקחת אנשים סתם ככה ולהעלות אותם לרכבת גירוש. מדי פעם נודע על מכרים שנשלחו למחנה ריכוז בדכאו. אדון זליגמן הקשיש, סוכן בורסה בן למעלה משבעים שנה אשר גם כיהן כבעל תפילת שחרית ביום הכיפורים והרעיד את הלבבות בתפילתו, איש זה נעצר בעוון חילול הגזע (Rassenschande). האשימוהו שבתוך חשמלית התנהג לא נאות כלפי בת הגזע הארי העליון.

  בני זוג בשם גרינשפאן נותרו חסרי כל באזור ההפקר שליד הגבול הפולני וכתבו על כך לבנם הרשל בן ה17- אשר שהה בפריס. המכתב הגיע אליו ביום 3 לנובמבר 1938, וביום 7 לנובמבר הרשל קנה אקדח במטרה להרוג את השגריר הגרמני. הוא הגיע לשגרירות וירה באדם הראשון אשר קיבל אותו, זה היה ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות. בגרמניה כמובן דווח בהרחבה בעתונים ונכתבו איומים כלפי היהודים. אלה חששו, קוו ואף התפללו להחלמתו של הפצוע. פום ראט מת מפצעיו ביום 9 לנובמבר.

  אין כל ספק שהנחיות לפרעות היו כבר מוכנות אצל הנאצים, הם רק חיכו לעילה וההשתוללות החלה בלילה בין 9 ל 10 לנובמבר במקומות אחדים ולקחה צורה מסודרת למחרת בבוקר ה 10 לנובמבר.

חג סוכות. גמר חתימה טובה!

  לקראת חג הסכות הקמנו את סוכתנו בחצר הבית, זאת אומרת נגר ופועל הקימו אותה כי זה היה מבנה כבד ומיוחד אותו ירשנו מדוד של אמא. סוכה זו היתה ענקית. היתה לה רצפת עץ, ארבעה קירות אשר בשניים מהם היו חלונות ובקדמי היתה דלת. מעל למבנה הונחה שבכת עץ שעליה שמנו את הסכך שהיה ניתן לקנות בחבילות של ענפי עץ אשוח אשר אינם מתייבשים במהרה. מעל לכל זה היה גג משופע שניתן לפתחו ולסגור אותו. בחו"ל ירד מדי פעם בפעם גשם ואז נאלצו לסגור את הגג כדי לא לקלקל את הריהוט שבסוכה ואת הקישוטים שאנו הילדים הכנו. בכל הסוכות שבעיר, וכאלה היו רבות, נפתח ונסגר הגג מבחוץ על ידי מערכת חבלים שעברה מעל לגלגל על עמוד שהיה לפחות בגובה הקצה העליון של הגג. אצלנו לעומת זאת, היתה מערכת מכנית פנימית אשר אפשרה לפתוח ולסגור  את הגג הכבד מבפנים. לקראת החג הכנו, אנו הילדים את הקישוטים שהיו באמת מרהיבים. מנייר צבעוני גזרנו פסים מהם עשינו חוליות שחוברו לשרשראות. מנייר כזה גם יצרנו סלסלות ובפנים שמנו ערמוני קישוט כדי שימשכו את נייר הסלסלה למטה. מגן דוד מעץ צופה כל שנה מחדש בנייר צבעוני, ונתלה לתקרה כאשר באמצע היתה נורת חשמל, כבל חשמל הוביל את הזרם מדירתנו לתוך הסוכה. כמובן תלינו גם ציורים מעשי ידינו.  סוכה זו היתה באמת מפוארת, ובשנים 1937  ו - 1938 סעדו אצלנו גברים נוספים אשר כבר לא יכלו להקים סוכות בבתיהם, אם בגלל חשש מהשכנים ואם בגלל הכנותיהם להגירה. בשנת 1938 כאשר התרחשו הפרעות ונאלצנו לעבור דירה, מכרנו סוכה זו בסכום פעוט והיא היתה צריכה לשמש את הקונה כבית קיץ.

  חג הסוכות נחוג בחו"ל שמונה ימים ולזה נתווסף שמחת תורה כיום תשיעי.

 חג שמחת התורה כאירוע מהנה וייחודי כפי שהיה אצלנו בבית הכנסת הגדול של הקהילה החרדית קשה לתאר.

  התפילה בערב החג החלה בחגיגיות רבה. הגברים חבשו רובם ככולם כובע צילינדר. אנו הילדים, הורשינו להסתובב חופשי בין המעברים, דבר שבשום אופן לא היה יתכן בימים אחרים בעת עריכת התפילה. תוך כדי הריצות עצרנו ליד המתפללים, ואלה נתנו לנו ממתקים. למחרת החג, בבית הספר התפארנו כולנו בכמויות הממתקים שקיבלנו.

  נערכו שבע הקפות עם כל ספרי התורה. ההקפות החלו ליד ארון הקודש, עברו במעברים עד מאחורי הבמה שהיתה באמצע האולם וחזרה במעבר השני עד לארון הקודש. שם התחלפו נושאי ספרי התורה. הרב והחזן השתתפו בכל שבע ההקפות, וכדי לא להכביד על אנשים מבוגרים אלה, ניתנו להם ספרי תורה קטנים ולא כבדים. ההקפה הראשונה היתה חגיגית במיוחד, ובה כובדו חשובי ונכבדי הקהילה, אשר כולם לבשו פרק וענבו עניבות פרפר. החזן החל לשיר "אנא ה' הושיעה נא" וכו' ובכמה מקטעי החזנות היה נהוג לרקוד. יהודי מזרח אירופה נהגו לקפץ ולהסתובב, ואילו יהודי גרמניה, הייקים המאופקים, לכל היותר עשו רבע פנייה עם הגוף העליון וכך הטו את ספרי התורה פעם ימינה ופעם שמאלה, וגם התחייכו מעט. אנו הילדים עמדנו לאורך המעברים וכמובן נישקנו כל ספר תורה בעברו על ידנו. אחר כך שוב הסתובבנו בין המתפללים, כדי למלא את הכיסים. את תוצאות השלל שפכנו לתוך תיבת הטליתות וספרי התפילה אשר היו בנויות בעמודי התפילה. תיבות אלה יכלו להכיל כמות ניכרת למדי ואפילו כך הן התמלאו. את הממתקים הבאנו הביתה ובמשמעת הטבעית שהיתה נהוגה לא זללנו כמויות בבת אחת, וכך נשמרנו מתוצאות כגון כאבי בטן. כמו כן התחלקנו בכל עם האח והאחיות. האחיות הרי ביקרו בבית הכנסת בעזרת הנשים, שם היה מספר המקומות קטן מאשר באולם הגברים וכך גם שלל הממתקים לא היה רב כל כך.

  במוצאי החג נהג אבי לפעמים לקחת אותי לבית מדרש ברובע המגורים של יהודי מזרח אירופה, ושם היתה שמחה ללא קץ. האנשים רקדו ושרו, ומדי פעם לגמו משקה חריף. ביטויי השמחה שם  לא היו מאופקים וללא מעצורי "הנימוסים" הנהוגה אצל הייקים.

  שמחת תורה כחג יהודי עם ביטויו היפים והשמחים התקיים בגרמניה בפעם האחרונה בשנת 1938. ימים ספורים לאחר מכן, בסוף חודש אוקטובר, היה גירוש יהודי פולין אל מעבר הגבול הפולני, והרבה מקומות בספסלי הלימוד בבתי הספר היהודים התרוקנו. שם היו יושבים תלמידים אשר כעת גורשו עם הוריהם, אפילו שהם עצמם נולדו בגרמניה ולא ידעו אפילו לא מילה אחת בפולנית. פחות משבועיים לאחר מכן היו פרעות נובמבר 1938, הידועות גם בשם "ליל הבדולח", ויהדות גרמניה כגוף יפה וגאה חדלה מלהתקיים.

עזיבתה של גוסטל ולימודים בשנות העשרה

בגמר הסמסטר (בישיבה מכנים סמסטר בכינוי "זמן", ותקופת החופש בין הזמנים אכן מכונה "בין הזמנים".)  נסעתי הביתה, ביליתי עם המשפחה וגם הופעתי כמשקיף בכיתת בית הספר שם המשיכו ללמוד חלק מחברי לספסל הלימודים.

   ימים מספר לאחר בואי הביתה נפרדנו מאחותי גוסטל אשר קבלה אישור כניסה לארצות הברית. באותה תקופה היה קשה מאד לקבל אישור כזה, ובין היתר נדרשה ערבות של אזרח מדינה זו, שיתחייב לדאוג כספית למהגר הנכנס כדי שזה לא יפול למעמסה על כתפי השלטונות. באמריקה היתה מאז צעירותה אחות של אמי, שרי אדלר, אשר שלחה התחייבות כזו שנקראה AFFIDAVIT. הורי החליטו שראוי שאחותי הבוגרת, אז בת 17 שנה, תהיה הראשונה שתעזוב את גרמניה. ההורים ליוו אותה עד לנמל "ברמרהאפן" בצפון המדינה ואף העלו אותה על האניה, בשנים ההן מערך הטיסות מעבר לאוקיינוס היה עניין מסובך ולא מקובל, והאנשים הפליגו באניות. כנראה שגם להורים זו היתה הפעם הראשונה שהגיעו לנמל ימי והם התפעלו מגודל ומסדורי האניה, - עד אז ראו רק ספינות נהר קטנות ששטו אצלנו על נהר "מיין". בכל אופן, באותה הזדמנות שכחה אמי על האניה את מעיל החורף שלה, וזו היתה אבידה כספית נכרת למשפחה המשוללת פרנסה.

  לקראת שנת הלימודים הבאה ביקש אבי לשלוח אותי חזרה למונטריי, אבל בשיחת טלפון ארוכה סירב ראש הישיבה לקלוט אותי שוב. התברר שהדוד בשוויצריה לא עמד בהבטחתו, ואולי לא היה מסוגל לעמוד בה, ולא סידר את הענינים הכספיים, ולכן הסירוב.

  כעת, חודש מרץ 1938, שנה שתתגלה כשנה מלאת אסונות ליהודים בגרמניה. בינתיים גם חברי לבית הספר סיימו את מכסת הלימודים, כי שנות הלימוד קוצרו מעשר שנים  לתשע. אני כמעט בן חמש עשרה שנה וצריך לעסוק במשהו. במצב רגיל היה נער בגילי מתחיל בחניכות מקצועית אלא הזמנים לא היו רגילים. הוחלט שאמשיך ללמוד בישיבה, הפעם בישיבת "ברויאר" של עירנו. ישיבה זו היתה מסונפת לקהלתנו החרדית. הלימודים כעת היו הרבה יותר למודי נטו מאשר במונטריי, כי חסרה סביבת הנוף הנהדרת וכמובן גם חסרה תחושת החופש שהרגשנו בשוויצריה. אחד המורים היה הרב הדיין ד"ר שלזינגר, יהודי חריף אשר למד שנים רבות בישיבה בליטה. הרצאותיו היו מעמיקות ולא קל להבין. מרצה אחר היה דיין פוזן, הוא היה יותר נוח, פחות מעמיק, אדם נעים סבר ומרצה מעניין. מרצה נוסף, והעקרי אצלנו היה ד"ר ביברפלד. עליו נאמר שעד לגזרות הנאצים שמש שופט בעיר המבורג. ביברפלד זה, כינינו אותו "פיבס" היה גם הוא מעמיק אבל די יבש בדיבורו. שעור היה נמשך שעה וחצי ובמשך כל הזמן הזה הוא עמד ליד דוכן המרצים ולא זז אפילו מילימטר. התנהגות ייקית זו היתה אפילו עבורנו מוזרה והחלטנו לסדר אותו. יום אחד שרר קור אימים, ובאמצע השעור קם אחד התלמידים ופתח את כל החלונות. בגבור הקור בחדר הורדנו את המעילים מהקולבים והתעטפנו בהם. פיבס נשאר עומד, לא זז והמשיך להרצות. כעבור זמן מה לא יכול יותר. בלי אומר ודברים סגר את הגמרא ועזב את החדר. נודע לי שהוא הצליח יותר מאוחר להגר לארצות הברית ושם כיהן כרב בקהלה כלשהי, וכן כתב ספרי היסטוריה של עם ישראל.