אין כל ספק שהנחיות
לפרעות היו כבר מוכנות אצל הנאצים, הם רק חיכו לעילה וההשתוללות החלה בלילה בין 9
ל 10 לנובמבר במקומות אחדים ולקחה צורה מסודרת למחרת בבוקר ה 10 לנובמבר.
באותו בוקר יצא אבי
בשעה 6.15 כדרכו לבית הכנסת לתפילת שחרית. אני נשארתי במטה החמה ולא נתלוויתי
אליו. בדרך הוא פגש אשה לא יהודיה אשר עזרה לו שבועיים לפני כן לחפש חלק ממשקפיו
שנפלו. היא פגשה באבא ואמרה לו לא להמשיך לכיוון בית הכנסת מכיוון שזה בוער. בית
כנסת זה היה בנין ענק ומפואר שהכיל למעלה מאלף מקומות אצל הגברים, ומספר רב של
מקומות בעזרת נשים. מפואר יותר לא ראיתי בימי חיי, לא ברחבי תבל ולא כאן בישראל,
אבל זה סיפור נפרד. אציין רק שארון הקודש, בו היו תמיד 28 ספרי תורה, כתרים מזהב
וכסף, חושנים, כלי כסף ואבני חן לרוב, היה חזק ככספת. סופר שהנאצים עמלו שלשה ימים
כדי לפרוץ אותו.
בינתיים אנו בבית
לא ידענו כלום. פתאום, בערך בשעה 6.30 רעמו הרחובות ממצעד פלוגות נאצים במגפיהם
הכבדים ובמקהלות שאגה של איומים כלפי היהודים, כגון:
"עורי גרמניה, יהודי התפגר".
"כאשר דם יהודי יותז מהסכין, ייטב
לנו אלף מונים".
"גם אם הם מציקים לנו, לנו לא איכפת,
סיסמתנו, נרעים: י ה ו ד י ם ה ח ו צ
ה!"
"חיילים. חברים. תלו את היהודים. העמידו
אותם לקיר היריות!"(*)
* Deutschland erwache
Judas verrecke
Wenn das Judenblut vom Messer spritzt
Dann geht’s
noch mal so gut..
Auch
wenn sie uns schikanieren das macht uns ja garnichts aus
Parole. Die
lautet. Die Juden hinaus.
Soldaten,
Kameraden,
Haengt die Juden, stellt die Bonzen an die Wand
אנו בבית שמענו את רעמי הצעדים ושאגות האיום, ונורא פחדנו
לגורלו של אבא. כעבור מספר דקות הוא חזר הביתה, וסיפר על פגישתו עם האשה אשר מנעה
אותו מלהמשיך לכיוון בית הכנסת.
בבית חרדנו לשלום
אחותי שרה אשר עבדה כמטפלת מתלמדת במוסד ילדים יהודי ב-בד קרויצנך. כעבור זמן מה
קבלנו טלפון ממנה. היא רק סיפרה שהמעון נסגר והיא שבה הביתה. עד היום לא ידוע לי
מה עשו שם הנאצים. אני נסעתי לתחנת הרכבת כדי לקבלה וללוות אותה הביתה. יתר שעות
היום הסתגרנו בבית. במועד כלשהו הופיע תחזוקן הבית וסיפר שבלוח מודעות שבפינת
הרחוב רשומות כל הכתובות בהם גרים יהודים, והוא מחק את מספר הבית שלנו כדי שהנאצים
לא יבואו. זה היה כמובן רמז ברור שמגיע לו כסף עבור המעשה. המצב הכלכלי שלנו כבר
לא היה טוב, ונתנו לו חמישה מרק. הוא קבל זאת בפנים די חמוצות וטען שדרוש לו גם
כסף בשביל החמות.
בבית היה לנו נייר קרטון
שחור להאפלת החלונות, או שאפילו אחד מאתנו יצא לקנות נייר כזה, ובערב אבא עלה על
סולם לשם התקנת האפלה, כדי שאור לא יחדור
החוצה וימשוך מישהו מכנופיית הנאצים. תוך כדי ההתקנה אבא נפל מהסולם, הזרוע יצאה מהמפרק ליד הכתף וזה גרם לכאבים קשים. למחרת, בבוקר יום ששי ה 11 לנובמבר, אבא הלך
לבית החולים היהודי, שם הכניסו לו את הזרוע למפרק וקבעו אותו בתחבושת גדולה צמוד
לגוף. יום ששי זה עבר כמובן
בפחדים. בינתיים גם נודע לנו שהרבה יהודים נעצרו אבל עוד לא ידענו פרטים, ידענו רק
שבית הכנסת המפואר שלנו נשרף. בערב אותו יום, ז.א. בערב שבת, הלכנו מרחק קטן לבית
היתומים היהודי שבתוכו היה בית כנסת כדי להתפלל תפילת קבלת שבת. בית כנסת זה לא
נהרס, כנראה משום שהיה בתוך הבניין שהיה פנימיית יתומים. כמובן, לאחר התפילה לא
התעכבנו לשיחות רעים אלא הלכנו ישר הביתה.
למחרת, ביום השבת,
הלכנו שוב לבית הכנסת של בית היתומים ובאווירה הרגועה שם תוך כדי התפילה הרגשנו
יותר נוח. פתאום, באמצע קריאת התורה נפתחה הדלת, נכנס איש שאמר: "את
המנהל". מנהל זה, ידידנו אדון מרקס יצא, וכעבור מספר שניות נכנס, ללא כיסוי
ראש, חיוור כמו סיד וביקש שכולם יצאו מבית הכנסת. הורדנו את הטליתות אבל לא הספקנו
לקפל אותם, ופנימה פרצו אנשי ס.ס. עם אקדחים שלופים וצרחו "יהודים ארורים,
החוצה". בפרוזדור רחב הידיים הפרידו הנאצים בין הגברים לבין ילדים ונוער עד
גיל 17 שנה, ואלה נצטוו לעזוב. הגברים נשארו ונעצרו כולם במגמה לשלוח אותם למחנה
ריכוז.
הגעתי הביתה וכולנו
ישבנו שם מפוחדים. פתאום צלצל הטלפון, ולמרות קדושת השבת שבו אף פעם לא ענינו
לטלפון, אמא הרימה את השפופרת, ואכן אבא היה בקצה השני. הוא בישר לנו ששוחרר
ויחזור מיד הביתה. בבית סיפר, שיחד עם כל הגברים העצורים נלקח לנקודת איסוף שהיתה
בבית החולים היהודי השכן. שם כולם נעמדו בשורה, ואנשי ה ס.ס. והגסטאפו עברו יחד עם
מנהל בית החולים שהצביע להם על אנשים לא כשירים לנסיעה מבחינה בריאותית. כך הגיעו
גם לאבא, והרופא ד"ר רוזנבאום שזכר אותו ממקרה יציאת המפרק, הצביע עליו כלא
כשיר. הנאצים גם ראו את החבישה החזקה והסכימו לשחררו. אינני זוכר איך עברו יתר
שעות היום, מצב הרוח היה כמובן בהתאם לנסיבות.
למחרת בבוקר,
בעודנו שוכבים במטות, היו צלצולים חזקים בדלת. ההורים פתחו, ושני אנשי ס.ס. נכנסו
לשם "חיפוש נשק". זה כמובן מטופש, כי איזה יהודי היה מעיז להחזיק נשק?
בכל אופן הם התנהגו לא רע והסתפקו בחיפוש במגירות שולחן הכתיבה ולא הטרידו אותנו
בחדר השינה. כנראה רצו רק לבצע את המוטל עליהם, וזאת מהר ככל האפשר כדי לסיים
ולבלות את יום המנוחה שלהם, שזה יום ראשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה