בגמר הסמסטר (בישיבה מכנים סמסטר בכינוי "זמן", ותקופת החופש בין הזמנים אכן מכונה "בין הזמנים".) נסעתי הביתה, ביליתי עם המשפחה וגם הופעתי כמשקיף בכיתת בית הספר שם המשיכו ללמוד חלק מחברי לספסל הלימודים.
ימים מספר לאחר בואי הביתה נפרדנו מאחותי גוסטל אשר קבלה אישור כניסה לארצות הברית. באותה תקופה היה קשה מאד לקבל אישור כזה, ובין היתר נדרשה ערבות של אזרח מדינה זו, שיתחייב לדאוג כספית למהגר הנכנס כדי שזה לא יפול למעמסה על כתפי השלטונות. באמריקה היתה מאז צעירותה אחות של אמי, שרי אדלר, אשר שלחה התחייבות כזו שנקראה AFFIDAVIT. הורי החליטו שראוי שאחותי הבוגרת, אז בת 17 שנה, תהיה הראשונה שתעזוב את גרמניה. ההורים ליוו אותה עד לנמל "ברמרהאפן" בצפון המדינה ואף העלו אותה על האניה, בשנים ההן מערך הטיסות מעבר לאוקיינוס היה עניין מסובך ולא מקובל, והאנשים הפליגו באניות. כנראה שגם להורים זו היתה הפעם הראשונה שהגיעו לנמל ימי והם התפעלו מגודל ומסדורי האניה, - עד אז ראו רק ספינות נהר קטנות ששטו אצלנו על נהר "מיין". בכל אופן, באותה הזדמנות שכחה אמי על האניה את מעיל החורף שלה, וזו היתה אבידה כספית נכרת למשפחה המשוללת פרנסה.
לקראת שנת הלימודים הבאה ביקש אבי לשלוח אותי חזרה למונטריי, אבל בשיחת טלפון ארוכה סירב ראש הישיבה לקלוט אותי שוב. התברר שהדוד בשוויצריה לא עמד בהבטחתו, ואולי לא היה מסוגל לעמוד בה, ולא סידר את הענינים הכספיים, ולכן הסירוב.
כעת, חודש מרץ 1938, שנה שתתגלה כשנה מלאת אסונות ליהודים בגרמניה. בינתיים גם חברי לבית הספר סיימו את מכסת הלימודים, כי שנות הלימוד קוצרו מעשר שנים לתשע. אני כמעט בן חמש עשרה שנה וצריך לעסוק במשהו. במצב רגיל היה נער בגילי מתחיל בחניכות מקצועית אלא הזמנים לא היו רגילים. הוחלט שאמשיך ללמוד בישיבה, הפעם בישיבת "ברויאר" של עירנו. ישיבה זו היתה מסונפת לקהלתנו החרדית. הלימודים כעת היו הרבה יותר למודי נטו מאשר במונטריי, כי חסרה סביבת הנוף הנהדרת וכמובן גם חסרה תחושת החופש שהרגשנו בשוויצריה. אחד המורים היה הרב הדיין ד"ר שלזינגר, יהודי חריף אשר למד שנים רבות בישיבה בליטה. הרצאותיו היו מעמיקות ולא קל להבין. מרצה אחר היה דיין פוזן, הוא היה יותר נוח, פחות מעמיק, אדם נעים סבר ומרצה מעניין. מרצה נוסף, והעקרי אצלנו היה ד"ר ביברפלד. עליו נאמר שעד לגזרות הנאצים שמש שופט בעיר המבורג. ביברפלד זה, כינינו אותו "פיבס" היה גם הוא מעמיק אבל די יבש בדיבורו. שעור היה נמשך שעה וחצי ובמשך כל הזמן הזה הוא עמד ליד דוכן המרצים ולא זז אפילו מילימטר. התנהגות ייקית זו היתה אפילו עבורנו מוזרה והחלטנו לסדר אותו. יום אחד שרר קור אימים, ובאמצע השעור קם אחד התלמידים ופתח את כל החלונות. בגבור הקור בחדר הורדנו את המעילים מהקולבים והתעטפנו בהם. פיבס נשאר עומד, לא זז והמשיך להרצות. כעבור זמן מה לא יכול יותר. בלי אומר ודברים סגר את הגמרא ועזב את החדר. נודע לי שהוא הצליח יותר מאוחר להגר לארצות הברית ושם כיהן כרב בקהלה כלשהי, וכן כתב ספרי היסטוריה של עם ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה