השיבה לאיטליה והכניסה לכלא

  לקראת שובי לאיטליה נרשמתי במשרד הצבאי להסעות ברכבת. החייל הרושם ראה את הכתובת על כתפיות המדים, PALESTINE - אות ההיכר להיותי חייל ארצישראלי. הוא שאל בפליאה "א יידישער בוי"? (בחור יהודי) וניפק לי כרטיס לקרון השינה - עוד חידוש שלא הכרתי. זה היה קרון שינה מפואר של רכבות בינלאומיות פולמן. בנסיעת הלילה ישנתי טוב במטה העליונה בתא של שתי מיטות ובבוקר שאל אותי שרת התא, כושי לבוש מדי רכבת, למה לא צלצלתי לו שיסדר לי את המטה. אני, החייל הטוראי אשר בארבע השנים האחרונות לן בתנאי שדה, ולא תמיד במטה, פשוטה ככל שתהיה. מי יודע, אולי הפסדתי עוד משהו ברכבת פלאים זו?

  הנסיעה חזרה היתה יותר חלקה וחסרת אירועים מיוחדים, רכבת אזרחית נסעה מזלצבורג עד וילך מבלי לסיים את מסעה במעבר האזורים, שם רק עלה חייל אנגלי כדי לבדוק את הניירות. בשובי לפלוגה לאחר 14 ימי העדרות הועמדתי למשפט, וה-מ.פ. מיג'ור כהנוב (אדי המשוגע) הסמיק מכעס ואינני יודע למה. האם רק בגלל העדרותי ללא רשות? או משום שהייתי ייקה ועוללתי זאת? בכל אופן הוא דן אותי לעונש המרבי המותר לו, 28 ימי מחבוש

 (Field punishment), ו…"הצעד אותו החוצה רב סמל!" בצרחו מלים אלה סילק אותי מעל פניו. בכל אופן, עונש זה היה תשלום פעוט עבור תענוג הפגישה.

    בדרך כלל היה זה עונש חמור למדי כי הסוהרים המקצועיים האנגלים היו כנופיית קשוחים וסדיסטים, אך המלחמה באירופה נסתיימה כעשרה חדשים לפני כן והם הועברו לשרות במזרח הרחוק שם עדיין השתוללו הקרבות עד אוגוסט 1945. בבית הסהר הצבאי האזורי שמשו כסוהרים אנשי צבא רגילים מחילות שונים, מהם פחות נעימים ומהם יותר נוחים. כמתקן בית סהר שימש מבצר בעיר פורטיצ'י בקרבת נפולי.

  עד להעברתי לשם הוחזקתי בחדר המשמר של הפלוגה. חברי החיילים אשר שרתו בתורנות בתפקידי ש.ג. אהדו את עמדתי וחיפשו אמתלות כדי לאחר בהעברתי למאסר, כאשר שעון תקופת העונש רץ מיום קיום המשפט. ביום הראשון כבר היה מאוחר מדי לשם העברה. ביום השני יצאנו לדרך בשעות אחרי הצהרים, כאשר אסירים נתקבלו רק עד שעה שלוש, - ואיחרנו. ביום השלישי קרה תקר בגלגל הרכב, ועד  היום אינני בטוח עם זה קרה או שדאגו   שיקרה.

ה- מ.פ. מייג'ור כהנוב, בכינויו "אדי המשוגע" עבר ליד חדר המשמר והסמיק מכעס כאשר ראה אותי, ושטף כהוגן את האחראי. למחרת הצלחנו להגיע בזמן למתקן בית הסהר.

  בכניסה לבית הסהר בדקו את החפצים כדי לוודא שלא אכניס סיגריות או פריטים אסורים כלשהם, לקחו את החגורה ואת שרוכי הנעלים, וחפצי הערך כגון שעון וכסף וכן את התעודות סגרו במעטפה. כפי שהתברר היו סיגריות יקרות מפז כי במתקן זה היו אסירים לריצוי עונשים לתקופות קצרות או עצירים בטרם משפט, ועל אלה נאסר העישון. הוכנסתי ל"תא" שזה בעצם היה אולם גדול בבניין המבצר, החלונות כמובן מסורגים. נתקבלתי די יפה על ידי התושבים-האסירים שכבר שכנו שם, ודבר ראשון ביקשו להפוך את כיסי מכנסי והמעיל, וגרגירי טבק בתוספת אבק אשר נשרו מקופסאות סיגריות שבעבר הוחזקו בכיסים אלה נאספו בזהירות רבה. המחזה היה מעניין מאד. את נשורת הטבק גלגלו בפיסת נייר עיתון. שלפו שבב של סכין גילוח - היה אסור להחזיק סכינים ואלה נשמרו בתוך מכשירי הגילוח במתקן הרחצה - וגרדו שבבים דקיקים מידיות מברשת שיניים. בזמנים ההם המברשות לא נוצרו מפלסטיק אלא מצלולואיד, וזה חומר דליק מאד. השבבים נערמו ועם שארית הסכין חודד עפרון דיו אשר בתהליך זה עפו ניצוצות דקיקים. אלה נפלו על הצלולואיד וגרמו לבערה עמומה, מספיק להדלקת סיגריה. סיגריה זו הועברה מפה לפה תוך השגחה לא להיתפס על ידי שומר אשר לעתים סייר בפרוזדור והציץ לתוך התאים. כל עציר חדש נתבקש להפוך את כיסיו, וכך הגיעו ביום לכרבע סיגריה מתוצרת בית עבור עשרה שוכני התא.

המסע לחיפוש אחותי שרה- חלק ב'

כעבור עשר דקות נסיעה בתא הקטר החם הגענו לתחנה המרכזית ומרחוק כבר נראתה רכבת החופש מתקרבת. התמקמתי ליד צוות הטבחים שהמתינו ברציף, וכאשר עליתי אתם לקרון עצר אותי מפקד הרכבת, קצין בדרגת קפטן. הוא עיין בצו התנועה שהגשתי לו ואמר קצרות: "אם ברצונך לבלות חופש, הסתלק מיד מכאן או שתבלה בבית הסהר." האם גילה את הזיוף ומטוב לב לא עצר אותי או שהיה סתם מנוול שלא סבל אנשים מארץ ישראל ומנע ממני הנאת נסיעה ישירה ומהירה? אינני יודע.

  חיכיתי לרכבת אזרחית וזו נסעה בשעות הצהרים. כמובן עצרה בכל תחנה, וכדוגמת הרכבות הישנות היו דלתות ליד כל ספסל אשר תפס את כל רוחב הקרון ואין מעבר בין הספסלים. הכרטיסן נהג לעבור ממקום למקום על ידי יציאה והליכה על לוח מדרכה שנמשך בחוץ לאורך הקרון. בכל תחנה הוא יצא, הכריז את שם המקום, טרק את הדלתות והרכבת המשיכה לתחנה הבאה. הנוף היה מרהיב אבל ראשי היה כמובן רק בפגישה הצפויה עם אחותי שרה.  כעבור זמן מה נעצרה הרכבת סופית באזור שומם ולפני כניסה למנהרה. מסתבר שבמקום זה נגמר האזור האנגלי ומעבר להר החל האזור האמריקני. זה היה קו הפרדה יותר חמור מאשר קו גבול בינלאומי. הרכבת לא המשיכה ונפש חיה לא נראתה בסביבה. הייתי די מיואש והמתנתי מבלי לדעת איך להמשיך. האם ההרפתקה נקטעה? רכבות נוספות לא עברו וגם לא נראה כביש כלשהו בסביבה הקרובה.

  כעבור זמן לא רב הגיע קטר דיזל נהוג בידי חייל אנגלי. הוא נעתר לבקשת ידי המורמת ועצר, ואישר שימשיך דרך המנהרה לאזור האמריקני והרשה לי להצטרף אליו לתא הנהג. זו היתה נסיעת קטר השניה באותו יום ולמעשה בכל שנות חיי. כבר שמחתי שהתגברתי על מכשול זה, והנה באמצע המנהרה היתה כעין רחבה מוארת. הקטר נעצר וחייל אנגלי עלה לבקורת, אך דווקא הסתפק בצו התנועה שהצגתי בפניו ולא שאל שאלות. גם לא הביע כל השתוממות מה פתאם בחרתי באמצעי תחבורה לא קונוונציונלי. הקטר נעצר ליד מחנה צבאי בקצה השני של המנהרה. שם ירדתי, והמשכתי ברכבת אזרחית בדומה לקודמת, לכוון זלצבורג, לשם הגעתי לקראת ערב. כמובן שבמשך כל שעות הנסיעה בשתי הרכבות האזרחיות לא נדרשתי להציג כרטיס, הרי נמניתי על צבא הכיבוש.

  בתוככי זלצבורג, דבר ראשון פניתי לקצין העיר לקבלת הפנייה לאכסון. לאחר מכן הלכתי למסעדה צבאית ושם פגשתי לראשונה חייל רוסי, גם החלפנו ברכות וכמה מלים ברוח טובה, אם כי לא זכור לי באיזו שפה. בעיקר חייכנו, ומלמלנו משהו שהיה צריך להביע שמחה. ההתקרבות ביננו נוצרה גם אולי משום ששנינו לבשנו מדים חריגים בסביבה האמריקנית, הוא במדי הצבא האדום ואני במדי הצבא הבריטי. משם פניתי לאכסניה הצבאית, האפסנאי צייד אותי בשש שמיכות והופניתי לאולם שינה ובו מטות שדה. באולם היה ששון ושמחה. האמריקנים ביקשו לבלות ולא היה להם חסרון כיס, ושני חיילים הביאו אתם זונות. היה מענין לשמוע את שיחת שתי הגברות בינן לבין עצמן בגרמנית, וללא ידיעה שיש מאזין. כל אחת היללה את תכונות המיטיב שלה, הן תכונות של נדיבות לב והן תכונות אנטומיות. טוב, הלילה עבר, ובמשרד ההסיעים הצבאיים הוברר לי שלקראת ערב תצא רכבת אשר תגיע גם לעיר פרנקפורט. במשך היום טיילתי בזלצבורג. בערב, כאשר עליתי לרכבת, נגלה ההבדל בין השפע האמריקני לבין האפרוריות האנגלית. רכבות החיילים האנגליות עצרו כל שמונה שעות בתחנה עם נקודת מזון - FEEDING STATION, החיילים הוציאו את כלי האוכל המלוכלכים ומשומנים, לתוכם נשפך האוכל חסר הדמיון כפי שהיה נהוג ביחידות הצבאיות. ברכבת האמריקנית היה קרון מזנון, מפואר עם טבחים ומלצרים, וכל נוסע הרגיש עצמו אורח מכובד. כל זאת חנם. הרכבת האנגלית היתה קרה, ואילו האמריקנית היתה מוסקת. המושבים מרופדים.

  לאחר כשעת נסיעה עצרנו בתחנה המרכזית של העיר מינכן, והתפעלתי מההרס הכמעט טוטלי של התחנה כתוצאה מההפצצות.  למחרת, כאשר האיר השחר הסתכלתי מבעד לחלון. את גרמניה עזבתי שבע שנים קודם - ובינתיים היו שנות זוועת המלחמה והשואה. לכל אשר העין הגיעה היתה שממה והרס עד האופק. לא היו מבנים שהסתירו את הנוף. כל בנין היה הרוס והפך למצבור לבנים. בשטח המישורי היה ניתן לראות למרחקים.

  הרכבת הגיעה לפרנקפורט. מסביב מצבורי הריסות, ומכל פינה ניתן לראות את הקתדרלה שהתרוממה מעל משטחי  ההרס. יותר מאוחר, בתוך העיר, נראו נשים וגברים בלבוש נאה, הגברים עם מגבעת ומעיל עליון, בידי כולם  כף בנאים ובו ניקו את הטיח מהלבנים שבערמות ההריסות, והניחו אותם נקיים ומסודרים לשימוש נוסף - לקימום ההרס. הרכבת לא נכנסה לתחנה המרכזית כי היה עליה לעבור גשר על נהר מיין, וזה היה הרוס. עצרנו בתחנת רכבת דרום, ואת הדרך לתחנה המרכזית עשיתי רגלי. שם היו חשמליות ואחת מהן נסעה לציילסהיים מקום שהותה של אחותי שרה. יתר נוסעי החשמלית הסתכלו בפליאה בחייל במדים האנגלים ועל כתפו הכתובת PALESTINE. דבר כזה כנראה טרם ראו. הכרטיסנית אפילו לא התקרבה אלי. הפרבר ציילסהיים המה מצעירים יהודים אשר שהו בקיבוצי ההכשרה שבמקום, ואלה הדריכו אותי לקיבוץ "חפץ חיים".

  קשה, ואולי מיותר לתאר את המפגש עם אחותי שרה ועם גיסי המיועד שמחה. אלה רגשות שלא ניתנים לתאור כי הכל סוריאליסטי וכאילו מעולם אחר. מיד לאחר בואי הכינו לי אמבטיה בתוך חבית עץ גדולה כדי להתרענן מהנסיעה הארוכה. במקום ביליתי ששה ימים נפלאים עם שרה ושמחה והצעירים והצעירות נצולי השואה.

באחד הימים נכחתי בחנוכת מצבת זיכרון במקום בו עמד בית הכנסת המפואר של הקהילה החרדית. הטכס היה מרשים. נכח ראש העיר, ידוע כאנטי-נאצי, והוא ביטא בנאומו משפטים מלאי בושה על מעשי בני עמו. מאידך, נאם הרב נויפלד. יהודי זה היה במחנה טרזין (טרזינשטדט), נשאר בחיים, וכיהן כעת כרב לשארית יהודי המקום אשר נתקבצו מקרוב ומרחוק, אבל כמעט לא כללו מי מיהודי המקום המקוריים ולכל היותר יהודים בנשואי תערובת אשר שרדו. בנאומו הוא דבר על הצורך בשיקום היחסים עם העם הגרמני והציע גם לשכוח ולסלוח לעם המרצחים. שמעתי שבפי יהודי המקום הוא זכה לכינוי "אויב העם (היהודי) מספר אחד".

  אחותי גם שכרה חדר בעיר כדי לנוח או ללון לאחר הביקורים אצל הרופא. נלוויתי אליה לחדר, ובעל הדירה בירך אותי וספר ש"לכבוד הביקור של החייל מארץ ישראל הוא השיג פרוסת לחם כפרי" כזה היה מצב ההספקה לאזרחים הגרמנים. היהודים, שרידי השואה זכו למזון בשפע על ידי הצבא האמריקני והן ע"י חבילות UNRRA. (סוכנות סיוע).

המסע לחיפוש אחותי שרה- חלק א'

לאחר גמר המלחמה, כאשר התברר גודל אסון השמדת היהודים, ולאחדים גם נודע שמי מבני המשפחה שרד, סודר תור פנימי לנסוע לפגישה או לחיפוש קרובים בארץ מוצאם. נסיעה כזו הייתה בלתי רשמית, ונציגי ה"הגנה" סיכמו עם מפקד הפלוגה לא להעניש את אלה שיסעו לפי הסדר זה. היו גם בחורים אשר צורפו לתור מבלי שידעו על קיום בני משפחה, אלה בקשו לנסוע כדי לנסות ולאתר. לי נודע בינתיים שאחותי שרה שוחררה ממחנה הריכוז אושוויץ והיא נמצאת בקיבוץ הכשרה ליד העיר פרנקפורט. שובצתי לתור, אלא נאלצתי להעדיף את הנסיעה ארצה בגלל מחלת אחי וכך החמצתי את המועד שנקבע לי. כעת, לאחר שובי מהארץ שובצתי לתור חדש שיגיע כעבור מספר חדשים. זה לא הטריד במיוחד, כי בהתאם לסידורי השחרור מהצבא הייתי אמור להשתחרר משהו באמצע שנת 1947. האירועים בארץ עימתו את היישוב היהודי עם שלטונות בריטניה. אלה כבר לא סמכו על נאמנותנו והחליטו כעת על שחרור מוקדם, ואני חששתי שלא אוכל לראות את שרה בעודי חייל. מאידך גם לא היה כל סיכוי לנסוע באופן פרטי מארץ ישראל לגרמניה, תחבורה אזרחית סדירה פשוט לא הייתה קיימת. החלטתי לנסוע מיד וללא תור, יהיה מה שיהיה. נסעתי ונעדרתי ארבעה עשר יום, מהם ארבעה ימי נסיעה לכל כיוון, ושהייה של ששה ימים אצל אחותי.

  תחילה זייפתי לי צו תנועה בו צוויתי על עצמי לנסוע לפיקוד המלחמה של "הצבא הבריטי שעל הריין" BRITISH ARMY ON THE RHEIN ׂוחתמתי כקפטן פלוני. חנינו בעיר קפוא CAPUA בקרבת נפולי, והתכנית הייתה לנסוע ברכבת צבאית מנפולי לגבול איטליה-אוסטריה, לעיר וילאך. שם הייתי צריך לעלות על רכבת חופשה אנגלית שהסיעה חיילים לחופשת מולדת. בררתי שרכבת זו יצאה משלוחת מסילה בתוך מחנה נופש בקרבת מקום, ונעצרה בתחנת הרכבת הראשית למספר דקות לשם העלאת צוות עובדי מטבח. משם יצאה דרך אוסטריה לגרמניה ובאזור קרלסרוה עברה לצרפת ומעל מעבורת בתעלת למנש לאנגליה. חשבתי לרדת בקרלסרוה, מרחק כ 200 ק"מ מפרנקפורט ומשם להמשיך ברכבות מקומיות או בטרמפים. בעיקר היה חשוב להגיע לגרמניה תוך כדי מעבר גבול של מדינות ושל אזורי שליטה צבאיים שונים.

  יצאתי לדרך בצהרי יום שבת אחד בחודש מרץ 1946 ברכבת צבאית מנפולי, בגדי ומתנות שונים ארוזים בקרטון. לקראת ערב הייתה חנייה די ממושכת בעיר בולוניה, שהייתה מוכרת לי משהייתנו בה מספר חדשים בשנה הקודמת. קפצתי העירה כדי לקנות מזוודה כי חששתי שהקרטון לא יעמוד בתלאות הדרך. גם המזוודה שהשגתי לא הייתה פאר יצירה, הייתה עשוייה מכעין קרטון לחוץ עם פינות מחוזקות. בחזרה ברכבת היה צריך להתכונן ללינת לילה. כל האזור בסביבה היה בשליטה צבאית של הקורפוס הפולני השני בפיקודו של הגנרל אנדרס, והפולנים היו ידועים כגנבים מעולים שנהגו לגנוב את רכוש החיילים בעת שנתם. מודע לכך, התמקמתי עם מזוודתי מתחת לספסל. כך יכולתי לישון ולמתוח אברים מבלי להתקל בשכנים, המזוודה שימשה לי כרית. התקדמנו צפונה, מזג האוויר נהיה יותר קר וקפוא. בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לוילאך כאשר קור רב שרר בחוץ ומעטה כפור וקרח כיסה את הכל.

תכנית נסיעתי אמנם היה מבוססת על יידע רב שאספתי, אבל לא ידעתי שהרכבת עוצרת בתחנה הדרומית ואילו רכבת החופשה האנגלית תעבור בתחנת הרכבת המרכזית, וזאת בעוד חצי שעה. באותה תקופה לא היו כל אמצעי תחבורה עירוניים, ולהפסיד נסיעה ברכבת החופשה פירושו להפסיד יומיים תוך סיכון להיתקל ב- מ.צ. עם כל הכרוך בכך. נגשתי למנהל התחנה ובדיבור גרמני עם היגוי אנגלי בקשתי הדרכה איך להגיע מהר לתחנת הרכבת המבוקשת. בתקופה זו השתייכנו לחיל כיבוש והשלטונות האזרחים השתדלו להשביע את רצוננו, מה עוד שהדיבור הגרמני שבפי הרשים את האיש. אחרי שהסביר שאין מוניות וגם אין דלק להפעלתן, הוא קרא לאחד היינץ שיביא קטר תמרון (קטר המסיע קרונות ממסילה למסילה) ויסיעני לתחנה המרכזית. נסיעה כזו היתה עבורי חוויה, הן בעצם הסעת קטר רק עבורי והן בעצם נסיעתי בתוך תא הנהג והמסיק. באותה תקופה הסיקו את הקטרים בפחם והמסיק העביר כל הזמן פחם באת גדול לתוך לוע פעור ולוהט, פחם שלקח מקרונית לווי צמודה. זו היתה עבודת פרך ורב המסיקים היו אנשים פשוטים וחסרי השכלה. בזמן ההוא היו הנחיות לא להתידד עם בני העם הגרמני או האוסטרי - -NON FRATERNIZATION ואני כיהודי וכארצישראלי וודאי וודאי לא חפשתי קשר, אבל כמובן נאלצתי להיות חביב כלפי הנהג והמסיק. הנהג שאל אותי מנין היידע הטוב שלי בגרמנית וכאשר השבתי לו שזה מבית הספר, הוא פנה למסיק:

- פריץ, אתה רואה כמה זה חשוב ללמוד טוב?

אנו מכריזים בזאת...

וברוח אירועי יום העצמאות שחל השבוע.. נחזור 66 שנים לאחר

על הכרזת המדינה ביום 14 למאי 1948 ידענו, אבל לא היה לנו פנאי לחגוג. נתקבלה הוראה לנטוש את הר-טוב, יישוב מבודד וללא כל סיכוי לקבלת תגבורת צבאית מול האויב הירדני והמצרי. שלחו לנו כתת סיירים שיובילו אותנו מעבר להרים לפנים הארץ, וכפי שהתברר יותר מאוחר היה צ'יץ, לימים האלוף להט וגם ראש עירית תל אביב, ראש כתת הסיירים. בטרם עזיבה השמדנו כל דבר שיוכל להביא תועלת, את שמיכותינו גזרנו לגזרים. אחרי רדת החושך נטשנו את המקום ולקראת בוקר הגענו לכפר אוריה. בכל אופן, המצרים הודיעו לאחר יום או יומיים שכבשו את המקום לאחר קרבות קשים. אחרי חופשה קצרה צורפנו לחטיבת גבעתי, ובקרבות חטיבה זו עברתי את מלחמת השחרור.

    ברור שלקראת, ובעת הכרזת המדינה חשנו בלב את אותה השמחה ואותה התפעמות,  אבל גם דאגה שחשו יתר האזרחים היהודים של מדינתנו, גם אם לא יכולנו לשמוע את הרדיו או לקרא את העיתונים של אותם ימים.

  להלן כותרת עיתון "הארץ" מיום הכרזת המדינה שהיה ביום ששי, ומימי ראשון ושני שלאחריו:

  יום ו' ה' אייר תש"ח  14.5.1948

             ·  היום יוכרז על הקמת המדינה.

             ·  הלילה פלישה ממצרים.

             ·   הלגיון הערבי פרץ לכפר עציון.

             ·   כוחות ה"הגנה" ביפו . נציגי הערבים חתמו על תנאי הכניעה.

             ·   נפסק ההסגר הבריטי על החופים. (עד אז שמרו אניות צי בריטיות שלא תבאנה אניות מעפילים, וזה נפסק כעת).

             ·  מאמר מערכת: היום הרת עולם לישראל.

             ·   קאטאמון נכבשת - ירושלים משתחררת.

             ·   נמשך הקרב לשחרור הדרך מירושלים לתל אביב.

             ·   הוקם דאר עברי.

 

  יום א' ז' אייר תש"ח  16.5.1948

             ·  מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל.

     במעמד חברי מועצת העם וקהל מוזמנים ולקול שירת "התקווה" הוכרז על עצמאות העם

     בארצו והקמת הממשלה הזמנית.

             ·  יצא הנציב העליון האחרון.

             ·   הוראות התגוננות מפני התקפות מן האויר.

             ·  הופל מטוס ממרעישי תל אביב ושני נפגע.

             ·   כוחות פולשים חדרו לארץ מצפון ומדרום וממזרח. הרעשות אויר על ישובי ספר.

             ·   מות גיבורים של אנשי כפר עציון.

 יום ב', ח' אייר תש"ח 7.5.1948

            ·  ווייצמן הנשיא הראשון של מועצת מדינת ישראל.

חזרה לפלוגה מהחופשה וההתנקשות ברודף היהודים

עברה שנה.

שנה שבה סבא לא התקשר לאחל לנו כל שישי שבת שלום. שנה שבה לא עשינו סדר פסח כל משפחת אילון כי לא היה מי שינהל את הטקס, ואת האמת.. היה לכולנו קשה לעשות את הסדר בלעדיו.

שנה שבה לא סיפרנו את חוויותינו לסבא ולא היה לנו עם מי להתייעץ.

שנה.

מחר נפגש כולנו בקבר של סבא. אבל האזכרה היא סימלית. כי כולנו זוכרים אותו כל יום, כל היום.

ובחזרה לסיפור החיים-

כעבור זמן מה הסיעו אותנו לפורט טואפיק ליד העיר סואץ במבואות הדרומיים של התעלה. עלינו על אנייה אשר החזירה ארבעת אלפים שבויים איטלקים ממעצרם בהודו. כעת היינו אנחנו הארצישראלים, חיילים מועדפים. אלפי השבויים היו דחוסים בסיפונים השונים, ואילו אנחנו כחמישים ארצישראלים, חילקנו את הסיפון המעולה, סיפון השמש, יחד עם מספר גנרלים איטלקים.  האווירה היתה נעימה אבל הסגל האנגלי לא ויתר על גינונים. בלילות הציבו אותנו לשמירה לפני תאי הגנרלים, אם כי לא ברור למה אלה היו מעוניינים לגרום בעיות. הם הרי הוחזרו לבתיהם. אחד מאתנו, מנחם הרמן ז"ל שכעבור שנים נפגשנו יחד במקום עבודה, היה ונשאר ליצן. אמרו לו לשמור, והוא החליט לשמור לפי כל הגינונים שלימדונו בבסיס הטירונות. נעול בנעלים ממוסמרים הוא צעד בצעד צבאי רועם לפני דלת תא אחד הגנרלים ולא איפשר לו לישון. לאחר זמן מה יצא שרת הגנרל ובקש מנוחה בשביל אדונו, מנחם אפילו לא התייחס אליו. כעבור זמן נוסף יצא הגנרל בכבודו ובעצמו, לבוש פיג'מה ועל ראשו כומתה צבאית, והתחנן לשקט. מנחם השיב לו באנגלית: "אתה אדוני, שתוק!"

  בהפלגתנו עברנו את תעלת סואץ, את פורט סעיד בקצה הצפוני, ומשם הפלגנו חזרה לאיטליה, עד טרנטו, שם נפרדנו מאותם האיטלקים שהתיידדנו אתם, וירדנו לחוף.

  ללא שהות נוספת עלינו לרכבת שהובילה לפני כן חיילים לנמל טרנטו וכעת חזרה ריק לצפון. כעת, בסוף חודש ינואר שרר קור אימים והשתדלנו להצטופף בתאים בודדים כדי לא לבזבז את חום גופנו. בתחנות שונות ירדנו עם המסטין לקטר (אז היו קטרי קיטור) ובקשנו מנהג הקטר מעט מים חמים מדוד הקטר, מזה הכנו תה. אחרי נסיעה קשה של כעשרים וארבע שעות הגענו לבולוניה, וחזרה לפלוגתנו.

  החיים בפלוגה התנהלו על מי מנוחות ולא היה הרבה מה לעשות. בערבים נהגנו לנסוע העירה ולבלות באחד מבתי הקפה, שם גם נגנה תזמורת והיו ריקודים, אם כי לא הצטיינתי דווקא בריקוד. מספר בתי קפה ומסעדות סיגלו לעצמם כמה מלים בעברית וכמובן שזה היווה מקום משיכה עבורנו. שם גם ביקרו פליטים יהודים ממזרח אירופה אשר הגיעו למקום זה, ובחלקם הקטן עסקו במסחר.

תוך כדי שהייה בבולוניה נודע כי בקרבת רימיני מתגורר בעל אחוזה , אשר רדף יהודים, ואולי גרוע מזה.  המוסדות המתאימים בארץ ישראל החליטה שיש להתנקש בו.

  שנים או שלשה חיילים אשר משימה זו הוטלה עליהם, נסעו לשם בטנדר של הפלוגה אשר על דלתותיו  סמל היחידה. לא ידוע לי מה היו ההכנות ואם קבלו תכנית פעולה מהארץ או היו צריכים לאלתר. בכל אופן, בבואם ליעדם עוררו את חשדו של הפשיסט אשר הזעיק את המשטרה הצבאית. גזרת רימיני הייתה בשליטת הקורפוס השני של צבא פולין בפיקודו של הגנרל אנדרס, קורפוס שאנשיו היו ידועים כאנטישמים.

  אנשי המשטרה הגיעו ודרשו מנוסעי הטנדר להלוות אליהם למפקדתם. אחד הפולנים נכנס לתא הנהג והשני עלה על הארגז האחורי של אותו טנדר מפלוגתנו. זה שנכנס לתא אולץ באיומי אקדח להימלט, והנהג הזניק את המכונית במהירות מירבית. חיילינו מאחור אילצו את הפולני שם לקפוץ מיד מהרכב, ובקפיצה אומללה הוא נהרג.

  שלטונות הצבא ערכו כמובן חקירה ופלוגתנו אותרה על סמך סמל הזיהוי שעל דלתות המכונית, למזלנו כנראה לא איתרו את מספר הרישוי שעל הרכב. אנחנו בבסיס לא ידענו כלום. למחרת בבוקר סופר לנו על האירוע והועמדנו למסדר זיהוי בפני חיילי המשטרה הצבאית האנגלית בלווי אותו פשיסט בעל האחוזה אשר עברו בין שורותינו. קשה לתאר את רגשי ההשפלה שהרגשנו כאשר הועמדנו כפושעים למסדר זיהוי על ידי אזרח מדינת אויב שנוצחה ונכנעה, ואותו אזרח חשוד כפושע מלחמה. האנגלים היו בעלי הופעה מפחידה, גבוהים, רחבי גרם ופרצופי בולדוג. הפשיסט אף הוא גבוה, רחב גרם, ועל ראשו כובע בורזלינו חום שמוט קדימה.

  בחורינו לא נתפסו. מיד עם שובם מהמשימה הם נשלחו לרומא ואנשי ר.ט.או  RTO ארצישראליים (חיילים מפלוגת הנדסה אחראים לתנועת הרכבות), הטביעו על אישורי החופשה שלהם חותמת עם תאריך של יום קודם לניסיון ההתנקשות. באניית החופש הראשונה הם נשלחו ארצה במסגרת LILOP - (Leave In Lieu Of Liap. ליאפ הייתה חופשה שזכו לה חיילים אשר שרתו שש שנים מעבר לים. בתום מלחמת העולם השנייה ניתנה חופשה כזו גם לחיילים אשר שהו פחות מזה מעבר לים, וזו כונתה לילופ, דהיינו "חופשה במקום ליאפ").

  נראה שפשלות לא הומצאו בסוף שנות התשעים של מאה זו.