עברה שנה.
שנה שבה סבא לא התקשר לאחל לנו כל שישי שבת שלום. שנה שבה לא עשינו סדר פסח כל משפחת אילון כי לא היה מי שינהל את הטקס, ואת האמת.. היה לכולנו קשה לעשות את הסדר בלעדיו.
שנה שבה לא סיפרנו את חוויותינו לסבא ולא היה לנו עם מי להתייעץ.
שנה.
מחר נפגש כולנו בקבר של סבא. אבל האזכרה היא סימלית. כי כולנו זוכרים אותו כל יום, כל היום.
ובחזרה לסיפור החיים-
כעבור זמן מה הסיעו אותנו לפורט טואפיק ליד העיר סואץ במבואות
הדרומיים של התעלה. עלינו על אנייה אשר החזירה ארבעת אלפים שבויים איטלקים ממעצרם
בהודו. כעת היינו אנחנו הארצישראלים, חיילים מועדפים. אלפי השבויים היו דחוסים
בסיפונים השונים, ואילו אנחנו כחמישים ארצישראלים, חילקנו את הסיפון המעולה, סיפון
השמש, יחד עם מספר גנרלים איטלקים. האווירה
היתה נעימה אבל הסגל האנגלי לא ויתר על גינונים. בלילות הציבו אותנו לשמירה לפני
תאי הגנרלים, אם כי לא ברור למה אלה היו מעוניינים לגרום בעיות. הם הרי הוחזרו
לבתיהם. אחד מאתנו, מנחם הרמן ז"ל שכעבור שנים נפגשנו יחד במקום עבודה, היה
ונשאר ליצן. אמרו לו לשמור, והוא החליט לשמור לפי כל הגינונים שלימדונו בבסיס הטירונות.
נעול בנעלים ממוסמרים הוא צעד בצעד צבאי רועם לפני דלת תא אחד הגנרלים ולא איפשר
לו לישון. לאחר זמן מה יצא שרת הגנרל ובקש מנוחה בשביל אדונו, מנחם אפילו לא
התייחס אליו. כעבור זמן נוסף יצא הגנרל בכבודו ובעצמו, לבוש פיג'מה ועל ראשו כומתה
צבאית, והתחנן לשקט. מנחם השיב לו באנגלית: "אתה אדוני, שתוק!"
בהפלגתנו עברנו את
תעלת סואץ, את פורט סעיד בקצה הצפוני, ומשם הפלגנו חזרה לאיטליה, עד טרנטו, שם
נפרדנו מאותם האיטלקים שהתיידדנו אתם, וירדנו לחוף.
ללא שהות נוספת
עלינו לרכבת שהובילה לפני כן חיילים לנמל טרנטו וכעת חזרה ריק לצפון. כעת, בסוף
חודש ינואר שרר קור אימים והשתדלנו להצטופף בתאים בודדים כדי לא לבזבז את חום
גופנו. בתחנות שונות ירדנו עם המסטין לקטר (אז היו קטרי קיטור) ובקשנו מנהג הקטר
מעט מים חמים מדוד הקטר, מזה הכנו תה. אחרי נסיעה קשה של כעשרים וארבע שעות הגענו
לבולוניה, וחזרה לפלוגתנו.
החיים בפלוגה התנהלו
על מי מנוחות ולא היה הרבה מה לעשות. בערבים נהגנו לנסוע העירה ולבלות באחד מבתי
הקפה, שם גם נגנה תזמורת והיו ריקודים, אם כי לא הצטיינתי דווקא בריקוד. מספר בתי
קפה ומסעדות סיגלו לעצמם כמה מלים בעברית וכמובן שזה היווה מקום משיכה עבורנו. שם
גם ביקרו פליטים יהודים ממזרח אירופה אשר הגיעו למקום זה, ובחלקם הקטן עסקו במסחר.
תוך כדי שהייה בבולוניה נודע כי בקרבת רימיני מתגורר בעל
אחוזה , אשר רדף יהודים, ואולי גרוע מזה.
המוסדות המתאימים בארץ ישראל החליטה שיש להתנקש בו.
שנים או שלשה חיילים
אשר משימה זו הוטלה עליהם, נסעו לשם בטנדר של הפלוגה אשר על דלתותיו סמל היחידה. לא ידוע לי מה היו ההכנות ואם קבלו
תכנית פעולה מהארץ או היו צריכים לאלתר. בכל אופן, בבואם ליעדם עוררו את חשדו של
הפשיסט אשר הזעיק את המשטרה הצבאית. גזרת רימיני הייתה בשליטת הקורפוס השני של צבא
פולין בפיקודו של הגנרל אנדרס, קורפוס שאנשיו היו ידועים כאנטישמים.
אנשי המשטרה הגיעו
ודרשו מנוסעי הטנדר להלוות אליהם למפקדתם. אחד הפולנים נכנס לתא הנהג והשני עלה על
הארגז האחורי של אותו טנדר מפלוגתנו. זה שנכנס לתא אולץ באיומי אקדח להימלט, והנהג
הזניק את המכונית במהירות מירבית. חיילינו מאחור אילצו את הפולני שם לקפוץ מיד
מהרכב, ובקפיצה אומללה הוא נהרג.
שלטונות הצבא ערכו
כמובן חקירה ופלוגתנו אותרה על סמך סמל הזיהוי שעל דלתות המכונית, למזלנו כנראה לא
איתרו את מספר הרישוי שעל הרכב. אנחנו בבסיס לא ידענו כלום. למחרת בבוקר סופר לנו
על האירוע והועמדנו למסדר זיהוי בפני חיילי המשטרה הצבאית האנגלית בלווי אותו
פשיסט בעל האחוזה אשר עברו בין שורותינו. קשה לתאר את רגשי ההשפלה שהרגשנו כאשר
הועמדנו כפושעים למסדר זיהוי על ידי אזרח מדינת אויב שנוצחה ונכנעה, ואותו אזרח
חשוד כפושע מלחמה. האנגלים היו בעלי הופעה מפחידה, גבוהים, רחבי גרם ופרצופי
בולדוג. הפשיסט אף הוא גבוה, רחב גרם, ועל ראשו כובע בורזלינו חום שמוט קדימה.
בחורינו לא נתפסו.
מיד עם שובם מהמשימה הם נשלחו לרומא ואנשי ר.ט.או
RTO ארצישראליים
(חיילים מפלוגת הנדסה אחראים לתנועת הרכבות), הטביעו על אישורי החופשה שלהם חותמת
עם תאריך של יום קודם לניסיון ההתנקשות. באניית החופש הראשונה הם נשלחו ארצה
במסגרת LILOP - (Leave In
Lieu Of Liap. ליאפ הייתה
חופשה שזכו לה חיילים אשר שרתו שש שנים מעבר לים. בתום מלחמת העולם השנייה ניתנה
חופשה כזו גם לחיילים אשר שהו פחות מזה מעבר לים, וזו כונתה לילופ, דהיינו
"חופשה במקום ליאפ").
נראה שפשלות לא
הומצאו בסוף שנות התשעים של מאה זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה