כעבור עשר דקות נסיעה בתא הקטר החם הגענו לתחנה המרכזית
ומרחוק כבר נראתה רכבת החופש מתקרבת. התמקמתי ליד צוות הטבחים שהמתינו ברציף,
וכאשר עליתי אתם לקרון עצר אותי מפקד הרכבת, קצין בדרגת קפטן. הוא עיין בצו התנועה
שהגשתי לו ואמר קצרות: "אם ברצונך לבלות חופש, הסתלק מיד מכאן או שתבלה בבית
הסהר." האם גילה את הזיוף ומטוב לב לא עצר אותי או שהיה סתם מנוול שלא סבל
אנשים מארץ ישראל ומנע ממני הנאת נסיעה ישירה ומהירה? אינני יודע.
חיכיתי לרכבת אזרחית
וזו נסעה בשעות הצהרים. כמובן עצרה בכל תחנה, וכדוגמת הרכבות הישנות היו דלתות ליד
כל ספסל אשר תפס את כל רוחב הקרון ואין מעבר בין הספסלים. הכרטיסן נהג לעבור ממקום
למקום על ידי יציאה והליכה על לוח מדרכה שנמשך בחוץ לאורך הקרון. בכל תחנה הוא
יצא, הכריז את שם המקום, טרק את הדלתות והרכבת המשיכה לתחנה הבאה. הנוף היה מרהיב
אבל ראשי היה כמובן רק בפגישה הצפויה עם אחותי שרה. כעבור זמן מה נעצרה הרכבת סופית באזור שומם
ולפני כניסה למנהרה. מסתבר שבמקום זה נגמר האזור האנגלי ומעבר להר החל האזור
האמריקני. זה היה קו הפרדה יותר חמור מאשר קו גבול בינלאומי. הרכבת לא המשיכה ונפש
חיה לא נראתה בסביבה. הייתי די מיואש והמתנתי מבלי לדעת איך להמשיך. האם ההרפתקה
נקטעה? רכבות נוספות לא עברו וגם לא נראה כביש כלשהו בסביבה הקרובה.
כעבור זמן לא רב
הגיע קטר דיזל נהוג בידי חייל אנגלי. הוא נעתר לבקשת ידי המורמת ועצר, ואישר
שימשיך דרך המנהרה לאזור האמריקני והרשה לי להצטרף אליו לתא הנהג. זו היתה נסיעת
קטר השניה באותו יום ולמעשה בכל שנות חיי. כבר שמחתי שהתגברתי על מכשול זה, והנה
באמצע המנהרה היתה כעין רחבה מוארת. הקטר נעצר וחייל אנגלי עלה לבקורת, אך דווקא
הסתפק בצו התנועה שהצגתי בפניו ולא שאל שאלות. גם לא הביע כל השתוממות מה פתאם
בחרתי באמצעי תחבורה לא קונוונציונלי. הקטר נעצר ליד מחנה צבאי בקצה השני של
המנהרה. שם ירדתי, והמשכתי ברכבת אזרחית בדומה לקודמת, לכוון זלצבורג, לשם הגעתי
לקראת ערב. כמובן שבמשך כל שעות הנסיעה בשתי הרכבות האזרחיות לא נדרשתי להציג כרטיס,
הרי נמניתי על צבא הכיבוש.
בתוככי זלצבורג, דבר
ראשון פניתי לקצין העיר לקבלת הפנייה לאכסון. לאחר מכן הלכתי למסעדה צבאית ושם
פגשתי לראשונה חייל רוסי, גם החלפנו ברכות וכמה מלים ברוח טובה, אם כי לא זכור לי
באיזו שפה. בעיקר חייכנו, ומלמלנו משהו שהיה צריך להביע שמחה. ההתקרבות ביננו
נוצרה גם אולי משום ששנינו לבשנו מדים חריגים בסביבה האמריקנית, הוא במדי הצבא
האדום ואני במדי הצבא הבריטי. משם פניתי לאכסניה הצבאית, האפסנאי צייד אותי בשש
שמיכות והופניתי לאולם שינה ובו מטות שדה. באולם היה ששון ושמחה. האמריקנים ביקשו
לבלות ולא היה להם חסרון כיס, ושני חיילים הביאו אתם זונות. היה מענין לשמוע את
שיחת שתי הגברות בינן לבין עצמן בגרמנית, וללא ידיעה שיש מאזין. כל אחת היללה את
תכונות המיטיב שלה, הן תכונות של נדיבות לב והן תכונות אנטומיות. טוב, הלילה עבר,
ובמשרד ההסיעים הצבאיים הוברר לי שלקראת ערב תצא רכבת אשר תגיע גם לעיר פרנקפורט.
במשך היום טיילתי בזלצבורג. בערב, כאשר עליתי לרכבת, נגלה ההבדל בין השפע האמריקני
לבין האפרוריות האנגלית. רכבות החיילים האנגליות עצרו כל שמונה שעות בתחנה עם
נקודת מזון - FEEDING STATION, החיילים הוציאו
את כלי האוכל המלוכלכים ומשומנים, לתוכם נשפך האוכל חסר הדמיון כפי שהיה נהוג
ביחידות הצבאיות. ברכבת האמריקנית היה קרון מזנון, מפואר עם טבחים ומלצרים, וכל
נוסע הרגיש עצמו אורח מכובד. כל זאת חנם. הרכבת האנגלית היתה קרה, ואילו האמריקנית
היתה מוסקת. המושבים מרופדים.
לאחר כשעת נסיעה
עצרנו בתחנה המרכזית של העיר מינכן, והתפעלתי מההרס הכמעט טוטלי של התחנה כתוצאה
מההפצצות. למחרת, כאשר האיר השחר הסתכלתי
מבעד לחלון. את גרמניה עזבתי שבע שנים קודם - ובינתיים היו שנות זוועת המלחמה
והשואה. לכל אשר העין הגיעה היתה שממה והרס עד האופק. לא היו מבנים שהסתירו את
הנוף. כל בנין היה הרוס והפך למצבור לבנים. בשטח המישורי היה ניתן לראות למרחקים.
הרכבת הגיעה
לפרנקפורט. מסביב מצבורי הריסות, ומכל פינה ניתן לראות את הקתדרלה שהתרוממה מעל
משטחי ההרס. יותר מאוחר, בתוך העיר, נראו
נשים וגברים בלבוש נאה, הגברים עם מגבעת ומעיל עליון, בידי כולם כף בנאים ובו ניקו את הטיח מהלבנים שבערמות
ההריסות, והניחו אותם נקיים ומסודרים לשימוש נוסף - לקימום ההרס. הרכבת לא נכנסה
לתחנה המרכזית כי היה עליה לעבור גשר על נהר מיין, וזה היה הרוס. עצרנו בתחנת רכבת
דרום, ואת הדרך לתחנה המרכזית עשיתי רגלי. שם היו חשמליות ואחת מהן נסעה
לציילסהיים מקום שהותה של אחותי שרה. יתר נוסעי החשמלית הסתכלו בפליאה בחייל במדים
האנגלים ועל כתפו הכתובת PALESTINE. דבר כזה כנראה טרם ראו. הכרטיסנית אפילו לא התקרבה אלי. הפרבר
ציילסהיים המה מצעירים יהודים אשר שהו בקיבוצי ההכשרה שבמקום, ואלה הדריכו אותי
לקיבוץ "חפץ חיים".
קשה, ואולי מיותר
לתאר את המפגש עם אחותי שרה ועם גיסי המיועד שמחה. אלה רגשות שלא ניתנים לתאור כי
הכל סוריאליסטי וכאילו מעולם אחר. מיד לאחר בואי הכינו לי אמבטיה בתוך חבית עץ
גדולה כדי להתרענן מהנסיעה הארוכה. במקום ביליתי ששה ימים נפלאים עם שרה ושמחה
והצעירים והצעירות נצולי השואה.
באחד הימים נכחתי
בחנוכת מצבת זיכרון במקום בו עמד בית הכנסת המפואר של הקהילה החרדית. הטכס היה
מרשים. נכח ראש העיר, ידוע כאנטי-נאצי, והוא ביטא בנאומו משפטים מלאי בושה על מעשי
בני עמו. מאידך, נאם הרב נויפלד. יהודי זה היה במחנה טרזין (טרזינשטדט), נשאר
בחיים, וכיהן כעת כרב לשארית יהודי המקום אשר נתקבצו מקרוב ומרחוק, אבל כמעט לא
כללו מי מיהודי המקום המקוריים ולכל היותר יהודים בנשואי תערובת אשר שרדו. בנאומו
הוא דבר על הצורך בשיקום היחסים עם העם הגרמני והציע גם לשכוח ולסלוח לעם המרצחים.
שמעתי שבפי יהודי המקום הוא זכה לכינוי "אויב העם (היהודי) מספר אחד".
אחותי גם שכרה חדר
בעיר כדי לנוח או ללון לאחר הביקורים אצל הרופא. נלוויתי אליה לחדר, ובעל הדירה
בירך אותי וספר ש"לכבוד הביקור של החייל מארץ ישראל הוא השיג פרוסת לחם
כפרי" כזה היה מצב ההספקה לאזרחים הגרמנים. היהודים, שרידי השואה זכו למזון
בשפע על ידי הצבא האמריקני והן ע"י חבילות UNRRA. (סוכנות סיוע).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה