לאחר גמר המלחמה, כאשר התברר גודל אסון השמדת היהודים,
ולאחדים גם נודע שמי מבני המשפחה שרד, סודר תור פנימי לנסוע לפגישה או לחיפוש
קרובים בארץ מוצאם. נסיעה כזו הייתה בלתי רשמית, ונציגי ה"הגנה" סיכמו
עם מפקד הפלוגה לא להעניש את אלה שיסעו לפי הסדר זה. היו גם בחורים אשר צורפו לתור
מבלי שידעו על קיום בני משפחה, אלה בקשו לנסוע כדי לנסות ולאתר. לי נודע בינתיים
שאחותי שרה שוחררה ממחנה הריכוז אושוויץ והיא נמצאת בקיבוץ הכשרה ליד העיר
פרנקפורט. שובצתי לתור, אלא נאלצתי להעדיף את הנסיעה ארצה בגלל מחלת אחי וכך החמצתי
את המועד שנקבע לי. כעת, לאחר שובי מהארץ שובצתי לתור חדש שיגיע כעבור מספר חדשים.
זה לא הטריד במיוחד, כי בהתאם לסידורי השחרור מהצבא הייתי אמור להשתחרר משהו באמצע
שנת 1947. האירועים בארץ עימתו את היישוב היהודי עם שלטונות בריטניה. אלה כבר לא
סמכו על נאמנותנו והחליטו כעת על שחרור מוקדם, ואני חששתי שלא אוכל לראות את שרה
בעודי חייל. מאידך גם לא היה כל סיכוי לנסוע באופן פרטי מארץ ישראל לגרמניה,
תחבורה אזרחית סדירה פשוט לא הייתה קיימת. החלטתי לנסוע מיד וללא תור, יהיה מה
שיהיה. נסעתי ונעדרתי ארבעה עשר יום, מהם ארבעה ימי נסיעה לכל כיוון, ושהייה של
ששה ימים אצל אחותי.
תחילה זייפתי לי צו
תנועה בו צוויתי על עצמי לנסוע לפיקוד המלחמה של "הצבא הבריטי שעל
הריין" BRITISH ARMY ON THE RHEIN ׂוחתמתי כקפטן פלוני. חנינו בעיר קפוא CAPUA בקרבת נפולי, והתכנית הייתה לנסוע ברכבת צבאית
מנפולי לגבול איטליה-אוסטריה, לעיר וילאך. שם הייתי צריך לעלות על רכבת חופשה
אנגלית שהסיעה חיילים לחופשת מולדת. בררתי שרכבת זו יצאה משלוחת מסילה בתוך מחנה
נופש בקרבת מקום, ונעצרה בתחנת הרכבת הראשית למספר דקות לשם העלאת צוות עובדי
מטבח. משם יצאה דרך אוסטריה לגרמניה ובאזור קרלסרוה עברה לצרפת ומעל מעבורת בתעלת
למנש לאנגליה. חשבתי לרדת בקרלסרוה, מרחק כ 200 ק"מ מפרנקפורט ומשם להמשיך
ברכבות מקומיות או בטרמפים. בעיקר היה חשוב להגיע לגרמניה תוך כדי מעבר גבול של
מדינות ושל אזורי שליטה צבאיים שונים.
יצאתי לדרך בצהרי
יום שבת אחד בחודש מרץ 1946 ברכבת צבאית מנפולי, בגדי ומתנות שונים ארוזים בקרטון.
לקראת ערב הייתה חנייה די ממושכת בעיר בולוניה, שהייתה מוכרת לי משהייתנו בה מספר
חדשים בשנה הקודמת. קפצתי העירה כדי לקנות מזוודה כי חששתי שהקרטון לא יעמוד
בתלאות הדרך. גם המזוודה שהשגתי לא הייתה פאר יצירה, הייתה עשוייה מכעין קרטון
לחוץ עם פינות מחוזקות. בחזרה ברכבת היה צריך להתכונן ללינת לילה. כל האזור בסביבה
היה בשליטה צבאית של הקורפוס הפולני השני בפיקודו של הגנרל אנדרס, והפולנים היו
ידועים כגנבים מעולים שנהגו לגנוב את רכוש החיילים בעת שנתם. מודע לכך, התמקמתי עם
מזוודתי מתחת לספסל. כך יכולתי לישון ולמתוח אברים מבלי להתקל בשכנים, המזוודה
שימשה לי כרית. התקדמנו צפונה, מזג האוויר נהיה יותר קר וקפוא. בשעות הבוקר
המאוחרות הגענו לוילאך כאשר קור רב שרר בחוץ ומעטה כפור וקרח כיסה את הכל.
תכנית נסיעתי אמנם היה מבוססת על יידע רב שאספתי, אבל לא
ידעתי שהרכבת עוצרת בתחנה הדרומית ואילו רכבת החופשה האנגלית תעבור בתחנת הרכבת
המרכזית, וזאת בעוד חצי שעה. באותה תקופה לא היו כל אמצעי תחבורה עירוניים,
ולהפסיד נסיעה ברכבת החופשה פירושו להפסיד יומיים תוך סיכון להיתקל ב- מ.צ. עם כל
הכרוך בכך. נגשתי למנהל התחנה ובדיבור גרמני עם היגוי אנגלי בקשתי הדרכה איך להגיע
מהר לתחנת הרכבת המבוקשת. בתקופה זו השתייכנו לחיל כיבוש והשלטונות האזרחים השתדלו
להשביע את רצוננו, מה עוד שהדיבור הגרמני שבפי הרשים את האיש. אחרי שהסביר שאין
מוניות וגם אין דלק להפעלתן, הוא קרא לאחד היינץ שיביא קטר תמרון (קטר המסיע
קרונות ממסילה למסילה) ויסיעני לתחנה המרכזית. נסיעה כזו היתה עבורי חוויה, הן
בעצם הסעת קטר רק עבורי והן בעצם נסיעתי בתוך תא הנהג והמסיק. באותה תקופה הסיקו
את הקטרים בפחם והמסיק העביר כל הזמן פחם באת גדול לתוך לוע פעור ולוהט, פחם שלקח
מקרונית לווי צמודה. זו היתה עבודת פרך ורב המסיקים היו אנשים פשוטים וחסרי השכלה.
בזמן ההוא היו הנחיות לא להתידד עם בני העם הגרמני או האוסטרי - -NON
FRATERNIZATION ואני כיהודי
וכארצישראלי וודאי וודאי לא חפשתי קשר, אבל כמובן נאלצתי להיות חביב כלפי הנהג
והמסיק. הנהג שאל אותי מנין היידע הטוב שלי בגרמנית וכאשר השבתי לו שזה מבית הספר,
הוא פנה למסיק:
- פריץ, אתה רואה כמה זה חשוב ללמוד טוב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה