הקצין ג', ולמה כדאי להיזהר בלשון...

 ירדנו בנמל אלכסנדריה, וברכבת נסענו לאל טהאג המוכרת לנו מראשית תקופת השרות. שם שהינו מספר ימים וגם הצטערנו שנדונו לאפס מעשה, ואילו בארץ יש מה לעשות. הגיע יום ה 29 ליוני שנת 1946, "השבת השחורה", כאשר נעצרו מאות רבות של אנשי מחתרת יהודים בארץ ישראל וגם רוב מנהיגי היישוב הושמו במחנה מעצר. וחדשות על כך הגיעו אלינו. מספר ימים יותר מאוחר עלינו שוב לרכבת בכיוון לארץ. ברפיח עצרה הרכבת המיוחדת, הוקפנו חיילים אנגלים צעירים ונדרשנו לצאת ולפרוש את תוכן הקיטבג על שמיכה. נערך חיפוש מדוקדק. בחפצי כל החיילים המרובים נמצאה רק מחסנית אחת של חמשה כדורים, אלה בודאי לא הוברחו בכוונה, אבל האנגלים עכבו אותנו שעות לצרכי ברור. נכנסנו בשיחה עם החיילים, בחורים צעירים שזה עתה התגייסו, ואילו את מדנו קשטו מדליות מלחמה. הם די התביישו, "והסבירו" לנו שזה לא מכוון נגדנו, אבל עלינו לדעת שבארץ שורר טרור. בלענו גם זאת והמשכנו ברכבת עד לרחובות, שם שוחררנו. כל אחד החזיר את הציוד האישי מלבד הקיטבג. קבלנו חליפה אזרחית ומגבעת, וכן דמי שחרור בתוספת הכסף שחסכנו מהמשכורת הצבאית. אצלי זה הסתכם במשהו למעלה משלש מאות לירות, סכום לא מבוטל, ושווה ערך של כשתים עשרה משכורות חדשיות אזרחיות.

את פריטי הלבוש הכנסנו לקיטבג, המגבעת על הראש, וזה היה סימן ההיכר של חייל ארצישראלי אשר שוחרר זה עתה לאחר שנות שרות. בדומה לרוב המשוחררים האחרים עליתי על אוטובוס "דרום יהודה" ("אגד" פעלה בעקר, או רק בקוים חיפה - תל אביב ותל אביב - ירושלים)  מרחובות לתל אביב, ובו 31+1 מקומות ישיבה. זכיתי לחיוכי יתר הנוסעים וההרגשה לגמרי לא רעה. לידי ישב גבר בגיל העמידה, על ראשו כובע שעם ("טופי") - כיסוי ראש המקובל אצל פרדסנים.

הפרדסן התחיל בשאלות מנומסות וסבירות:

  -  היכן שירתת? באיזה חיל? כמה זמן?

  -  חיל התובלה. איטליה.

  -  האם במקרה הכרת קצין רחובותי בשם ג.?

כאן המקום לספר על אותו קצין ג:

בסוף שנת 1942 או תחילת 1943 צורף לפלוגתנו קצין צעיר בשם ג, בנו של פרדסן מרחובות ונצר למשפחת מתיישבים ותיקים וידועים. הקצין עצמו היה טיפש ונפוח בחשיבות עצמית. לפני מחלקתו עמד ודבר בקול גבוה וצרחני, ובהטיפו לנו מוסר טפח על חזו וצרח:

"הייו גברים! הסתכלו עלי, אני גבר!"

מאז כמובן דבק בו הכנוי "הגבר".

  באיטליה, לאחר פלישת בנות הברית פרצה מגפת מחלות מין, והאשפוזים המרובים של חיילים שנדבקו צמצמו את מצבת כח האדם של צבא לוחם, לכן נדרשה פעילות הסברתית. מה מותר ומה אסור. ומי יעביר הסברה זו? כמובן הקצין, ואצלנו זה היה "הגבר". יש לציין שבמחלקתנו שרתו גם חיילים מבוגרים יותר, בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים של חייהם, בעלי משפחה אשר לא בדיוק נזקקו להסברה מינית. בכל אופן, הגבר שלנו הנחמד והנפוח ניסה להעביר לנו הסבר, ולאחר גמר הרצאתו שמענו מהשרת שלו (ד. – אביו של מכר של אשר שלנו) שהוא עצמו הביא את ג. לבית זונות, כי הקצין היה אולי נפוח כלפינו אבל מאד טירון ביחסיו עם המין השני. דרך אגב, סמל המחלקה סרג'נט פרידמן (ז"ל) אדם מחוספס אבל טוב לב, העביר לנו שעור דומה בפשטות יתרה.

  במהלך שנות השרות ג. התקדם או קודם קציננו בשגרת סולם הדרגות, הגיע לדרגת קפטן (סרן), והועבר לפלוגת ההובלה הארצישראלית 179 אשר בשנת 1946 חנתה לידינו בעיר קפואה. במרוצת השנים הכיר הגבר בת משפחת אצילים איטלקית, התאהב בה והתחתן אתה. כפי ששמענו היה אביה בעל חברת חשמל של אזור סלרנו. בתקופת השחרור מהשרות הצבאי ג. לא שב ארצה.

כעת היתה הזדמנות נהדרת להפרע מהשחצן הנפוח, ולספר עליו. הרגיז אותי בעיקר שקצין זה התחתן עם נוצריה ונשאר בחו"ל.

  -  האם היא לפחות יפה?

  -  אומרים שכן, לא ראיתי אותה. היא רוזנת.

  -  יופי, אז לפחות זה.

בשלב זה סוף סוף נפל המטבע, או כפי שאמרו אז נפל הגרוש. נבלמתי שנייה תוך חשש שאולי הפרדסן קרוב משפחה  של קציננו. נסיתי לתקן את המצב וספרתי לו סיפור אמת, שהאיש תמיד התגאה בכיבוד אב. פעם נכנסתי למשרדו עם סיגריה. הוא בקש לכבותה, וסיפר שלמרות היותו בוגר הוא לעולם לא עישן בנוכחות אביו.

  השיחה נמשכה בנעימים ואנו התקרבנו לתל אביב. בגבעת הרצל ירד שכני לספסל, לחץ את ידי ואמר:

 -  היה נעים מאד לשוחח עמך, שמי ג. ואני אביו של הקצין.

נכון, האדמה לא בלעה אותי אבל נורא התביישתי. אלא, השכנים מאחור ניחמוני. יש לזכור שבזמנים ההם לא היו שיחות פרטיות ללא שיתוף הסובבים או לפחות האזנה של שכנים מכל עבר. היושבים מאחור הרגיעו אותי וציינו שכל ההשמצות היו כאין וכאפס לעומת הנחת שגרמתי לאיש בספרי על כיבוד האב, ובעיניו אפילו נקוו דמעות.

  ובכל זאת, לא כדאי להתלהב בדיבור ורצוי להזהר בלשון.

השחרור מהצבא הבריטי, ההפלגה לארץ ישראל ומנהל בית החולים התימני

זמן קצר לאחר שובי ושחרורי מהמאסר נסענו כולנו צפונה כדי להחזיר את כלי הרכב של הפלוגה, בכך נגמרו משימותינו. חזרה לדרום נסענו ברכבת מיוחדת שהועמדה לרשותנו. בבסיס בקפואה לא היה מה לעשות מלבד קצת עבודות רס"ר, ובעקר יציאה העירה לבילויים המעטים האפשרים. לידינו היה מחנה שבויים גרמני אשר התהלכו די חופשי. בחוצפתם פנו למפקד פלוגתנו וביקשו לערוך תחרות כדורגל אתנו, המ"פ, מיג'ור כהנוב "אדי המשוגע" השיב להם שאנו מוכנים לשבור להם את העצמות אבל לא לשחק כדורגל.

השבועות האחרונים של שהותנו באיטליה עברו באפס מעשה. את המשאיות שלנו החזרנו. בבסיס עצמו עסקנו קצת בתורנויות למיניהם אבל רוב הזמן היינו חופשים ונסענו הרבה לעיר נפולי שבקרבת מקום. באחד הביקורים שם גם "סידרו" אותי.

הכותרת "גונבי הסיגריות" איננה רק שם של סרט, אלא מעשה שהיה. אנשי נפולי היו ידועים כגנבים מיומנים, ואנחנו כבר סברנו שמכירים את כל הטריקים ונוכל להתמודד. באחד הביקורים בנפולי ביקשתי למכור סיגריות כדי להעשיר את המזומנים שברשותי. סיגריות היו לנו בשפע וניתן לקנות ללא הגבלה, ואילו לאזרחים היה מחסור בסחורה זו והם שילמו מחירים טובים. רכשתי לי כמה קופסאות  ב NAAFI  (שק"ם של הצבא הבריטי), הכנסתי אותם לילקוט צד ויצאתי לדרך, לרחוב הרחב אשר מוביל לארמון המלך. תרמיל צד נפוח היה סימן שיש מה למכור. במהרה הגיעו מספר ילדים, כבני 10, 11 שנים ושאלו בעגה המקובלת "סיגרט, ג'ו?" ג'ו היה כינוי לחיילים. השבתי "כן" והם הציעו להכנס לכניסה אפלה של בית ושם לעשות את הטרנסאקציה. טריק זה היה מוכר לי זה מכבר, הזאטוטים נהגו להכנס עם קרבנם לכניסה אפלה, שם חטפו את הסיגריות ונמלטו מפתחים אחוריים המוכרים להם. מיד סרבתי והם הציעו לגשת למגרש כדורגל מול ארמון המלך. ההצעה נראתה לי, נכנסנו דרך שער המגרש. הם ביקשו לראות את הסחורה ולמשש אותה - בקשה מוצדקת כשלעצמה כי נודעו מקרים כאשר חיילים מסרו קופסאות סיגריות מלאות חול או צמר גפן. הוצאתי את הסיגריות, הם מיששו, ופתאום נשמעה סירנה של מכונית משטרה. הזאטוטים צעקו "פוליציאה" ונסו לכל עבר עם הסחורה בידם. אני כמובן לא רצתי אתם, כי לא רציתי להתפס כאחד העוסק בשוק שחור ואולי אף לשבת במאסר. כמו טמבל המתנתי מספר דקות לשובם של הקטנים, ורק אז התחוור לי אופי הטריק. במקום נסתר כלשהו העמידו צופר יד שניתן להפעילו על ידי סיבוב ידית. על גג אחד הבתים בסביבה עמד חבר הכנופיה, ובראותו קרבן מוציא סיגריות ומוסרן לילדים לבדיקה, נתן סימן להפעלת הצופר. כך התפטרתי מעשר חפיסות סיגריות, ולמדתי טריק נוסף של הגנבים הקטנים שהיו חכמים ממני.

  בינתיים נתדלדלו שורותינו כי הותיקים והמבוגרים יותר כבר חזרו ארצה לשם שחרור מהצבא. בחודש יוני הגיע גם תורי, הפלגתי ארצה עם קבוצה גדולה של חיילים משתחררים, ועם בנות שנישאו לחיילנו. לקבוצתנו זו צרפנו  יהודי צעיר מפליטי השואה, אשר הצלחנו להבריח אותו לאניה ובעזרת תעודת חייל גם הורד ממנה והגיע בשלום ארצה.

לרגל החיכוכים בין התושבים היהודים בארץ ישראל לבין השלטונות הבריטים הוחלט לשחרר את חיילינו בשחרור מוקדם. כך זכיתי בחודש יוני 1946 להפליג באוניה לאלכסנדריה, בדרך לשחרור מהשרות הצבאי בן ארבע שנים. בסיפון הראשי שיכנו אותנו, מאות רבות של חיילים, כולל גם חיילים אנגלים צעירים אשר הועברו לשרת בארץ ישראל (פלסטיין). בסיפון מעלינו, סיפון השמש, התאכסנו בתאים קצינים ונשי החיילים, איטלקיות אשר נישאו לחיילינו בחו"ל והועברו ארצה, לא תמיד יחד עם הבעל, אשר שחרורו לא בהכרח חל במועד העברת קבוצת נשים ארצה.

  הבנות הללו היו די בודדות באניה, שכיניהם לסיפון, הקצינים, לרוב לא דברו איטלקית. וכך היה טבעי שרוב שעות היום הן נשענו על המעקה שמשם השקיפו על סיפונינו והעבירו את הזמן בפטפוט אתנו. רוב חיילנו דיברו איטלקית בצורה די שוטפת אם גם לא תמיד בדקדוק נכון. כעבור מספר ימי הפלגה עגנו באלכסנדריה ושם הותר לשוכני שני הסיפונים להתאחד. מוקד התענינותנו היתה בחורה יפהפיה בשם ויטוריה מוונציה, היא נישאה לחייל ארצישראלי. בדיבורי סרק נשאלה לבסוף מי הוא בעלה, ומה מעשיו. ויטוריה השיבה וסיפרה על היכרותם, על יחידת שרות הבעל ועל אופיו הטוב. באשר למעשיו או למקצועו - היא טענה שאין לו מקצוע והוא אינו זקוק לשום עיסוק, משום מוצאו מבית עשיר וכיסיו "מלאים כסף" כדבריה.

  ארצנו קטנטונת, הישוב היהודי מנה כ 000 600 איש, ושמות העשירים המופלגים היו בדרך כלל ידועים. ובכן, מיהו אב הבעל המאושר והעשיר? -   התשובה באה בצורה כזו מלודית וקצבית, שהמילים זכורות לי עד היום, כעבור עשרות שנים רבות:  Il suo padre e il direttore generale del ospedale piu grande in Gerusalemme   ובעברית צחה: "אביו - זהו המנהל הכללי של בית החולים הכי גדול בירושלים" זה סיקרן אותנו מאד, כי לבטח מדובר באישיות וברופא מפורסם וידוע, מנהל בית החולים "הדסה" אשר כבר אז זכה לשם ולתהילה.

  ומה שמו?

  "סעדיה."

  אם מישהו מכם פעם שמע בשנת 1946 על רופא ידוע או מנכ"ל עשיר של בית החולים "הדסה" בשם "סעדיה" - שיקום ויודיע. זאת בלי לפגוע בעדה התימנית הנהדרת אשר רבים מבניה נושאים שם זה, אבל בשנת 1946 הם היו עדיין מקופחים ו"סעדיה" בבית חולים כלשהו, קרוב לוודאי שהיה סניטר או עובד שרותים כלשהו. אני רק מקווה שבנו בכל זאת מצא עיסוק כדי לפרנס את רעייתו היפהפיה, ואת צאצאיהם.

סיום השהות בכלא ומבצע הגנבת הסיגריות

באחד הימים הבטיח הסמל האחראי על האגף אחרי צהרים של כיף ותרבות. עלינו על גג בית הסהר, תחילה נגשנו למעקה כדי להשקיף למטה ולראות בחורות ולו גם במבט ציפור בלבד. זה היה הכיף הראשון. לאחר מכן חולקנו לשתי קבוצות לצורך תחרות בשאלות ותשובות, ומתן נקוד עבור התשובות הנכונות. התבקש מתנדב ראשון לשאול שאלה, ומי הצביע - אם לא "חסר הדבור". לא ידענו אפילו שהוא דובר אנגלית סבירה, והנה בחור זה פותח את פיו ושואל באנגלית נהדרת ומהוקצעת, במלים מובחרות והגויות היטב:

 -האפשר לקיים מגע מיני עם בחורה צחה (טהורה) והיא תשאר צחה? ובאנגלית:

Is it possible to have sexual intercourse with an immaculate girl and she'll remain immaculate?

רוב האנגלים לא הבינו כלל את המלים, הסמל האחראי התגרד ארוכות ובסוף מצא את הפתרון, פתח פיו וצעק: "בסדר, עכשיו אתרגם לאנגלית רגילה. אתה מתכוון להגיד האם אפשר לקחת בתולה, ל… בתולה והיא תשאר בתולה?" - התפתח ויכוח.

 זה היה מהווי בית הסהר.

  תוך כדי תקופת המאסר חל חג הפסח, ופלוגתנו קבלה אישור לשחרר אותנו לליל הסדר וליום המחרת. בילינו את הסדר עם יתר אנשי הפלוגה והיה נחמד, אבל עד היום אני תוהה אם לא היה עדיף לא להיענות להזמנה, כתגובה לעלבון שהעליב ה מ.פ. על ידי גזר דינו והדרך בה נהג כאשר התמהמהו להעבירני למאסר.

  לקראת שובנו לבית הסהר בקשנו להכין מלאי סיגריות, טבק ונייר סיגריות בסליקים (מקומות סתר) ולהבריחם לכלא, ובזכות סחורה זו נהיה ללא ספק מלכי האסירים. ציודנו האישי כלל מעיל חורף עבה ואת קפליו בצוארון ובשוליו פרמנו והכנסנו בהם סיגריות ונייר סיגריות, אני הצלחתי להסתיר 15 "מקלות לבנים". את החשבון עשינו ללא סגל בית הסהר, כי בשובנו נבדקנו מחדש, ובקפדנות, כנראה חכמים כמונו כבר היו לפנינו.

  הסיגריות נמצאו אצל הראשון ואצל השני, אלה זומנו למפקד הכלא, ננזפו והוזהרו. והנה הגיע תורי ודי שקשקתי. משום מה היה לי כנראה פרצוף תמים, הבודק הפליט לעברי: "אני מקווה שאתה, פרצוף מלובן, לא מבריח הנה סיגריות". כמובן לא נדבתי לו את האמת והשבתי: "לא סטאף". (סטאף - כינוי שנדרשנו להוסיף בפניתנו לאנשי הסגל)  הוא לא בדק ואני הבאתי אוצר זה לתא. קשה לתאר את תדהמת ושמחתם ללא גבול של האסירים. בחרדת קודש הציתו סיגריה אמיתית, העבירו לי למציצה ראשונה ולפי התור קבל כל אחד שתי מציצות. אחר כך כיבו אותה לשם שימושים נוספים. כעבור זמן מה חזר המחזה על עצמו, וחמש עשרה הסיגריות עבור עשרה אנשים הספיקו זמן ניכר. הכרת תודתם של האנגלים לא ידעה גבול. הם סידרו לי את השמיכות למסדר בוקר ואף הביאו לי את האוכל לתא, עד שהבהרתי להם כי עדיף לי לאכול עם כולם בחדר האוכל ולא להשאר בודד. תקופת המאסר עברה חיש מהר, מה עוד שהורד שליש עבור התנהגות טובה.

  לקשרי עם מוסד הכלא היה סיום נחמד. לאחר מספר שבועות היה אירוע פרשת "לה ספציה", כאשר עולים בלתי לגליים עלו על שתי אניות בנמל בעיירת לה ספציה ולאחר שביתות ותהודה בקהל הורשו להפליג ארצה. עולים אלה, שרידי השואה, קובצו והובאו לנמל ממרחקים בסיוע חיילים ארצישראלים שהעבירום במשאיות צבאיות. המשטרה הצבאית עלתה על עקבותיהם של החיילים אך לא הצליחה לתפוס אותם בשעת מעשה. בבקורת בתחנות הדלק הצבאיות השיגו חתימות  כמה ממפקדי השיירות הצבאיות האלה שמשאיותיהם תודלקו שם, ובין היתר עלו גם על עקבות סמל ישראל לברטוב - לעתיד, בשנות השבעים והשמונים נהיה מנהל מספנות ישראל. לברטוב הושם במעצר בבית הסהר פורטיצ'י, אכסנייתי משכבר הימים, לקראת העמדתו לדין. כנראה זכה ליחס מיוחד בעקבות פנית ראשי הישוב והסוכנות היהודית. בפלוגתנו נארזה חבילת ספרים עבורו ומפקד בית הסהר אישר להעבירם אליו.

  לאור היכרותי את המקום הצעתי את עצמי כשליח והתפקיד הוטל עלי. קבלתי את תרמיל הצד עם הספרים ובנוסף קניתי קופסה של חמישים סיגריות "פליירס" תוך תקוה שאולי אוכל להעבירם אליו, וקדימה לדרך.

  בשער בית הסהר הזדהיתי כדרוש והתייחסו אלי יפה וללא חשד וללא חיפושים. הורשיתי להכנס עם מכוניתי לתוך חצר המתקן. את התרמיל נדרשתי למסור למפקד הכלא במשרדו וכמובן לא יכולתי להכניס את הסיגריות. חזרתי למכונית. בחצר הסתובבו אותה עת אסירים, ביניהם זיהיתי את הסמל הסקוטי. קראתי לו ובאמתלה שיעזור לי ויושיט יד לסידור כלשהו ברצפת התא, העברתי לו שם את הקופסה שהוא הסתיר מיד תחת בגדיו. אין ספק שבזכות אוצר זה נהיה שליט מוחלט על האסירים. אינני יודע מה שמו, אך בטוח שלו נפגשנו באזרחות אי שם בסקוטלנד, הייתי זוכה מצדו לארוח אח"מי. יש להניח שעם תושייתו הוא הגיע רחוק.

המשך חוויות מהכלא - צחצוח נעלים בסטנדרטים בריטיים

  הרכב התושבים היה מעניין. היו כאלה אשר בצעו עבירות מתוחכמות ובכך היתה רמתם מעל הממוצע של רמת החייל האנגלי הסדיר. אחד למשל, סמל הנדסה סקוטי מכר קרון רכבת מלא צמיגים, וזאת בתקופה שלאחר המלחמה בעת מחסור חמור של חלפי רכב למיניהם. במגוון דיירי התא היינו שלשה או ארבעה חיילים ארצישראלים, אשר כמוני, נעדרו ללא רשות כדי לפגוש או לחפש בני משפחתם פליטי השואה בארצות ששוחררו מהעול הנאצי. השיא היה בידי אחד מחיילנו, בחורצ'יק קטן וצנום שנולד בפולין. הוא הצליח להגיע מאיטליה לפולין כדי לחפש את משפחתו. נודע לו ששר איטלקי ייצא לשיחות כלכליות לפולין, הוא הציע את עצמו כמתורגמן לפולנית-איטלקית ונתקבל. כך נלווה לשר האיטלקי בטיסה לפולין אשר בוצעה במטוס מפציץ בריטי. בהגיעם לוורשה ולאחר החיפושים הוא התייצב במשלחת הבריטית שם, אשר דאגה להחזרתו לאיטליה, ולו בלבד כדי להחזירו ליחידתו הצבאית לשם העמדה לדין.

  כך או אחרת, זו הייתה חבורה מעניינת. את שעות הבוקר בילינו בניקוי התא והוצאת עביט הצרכים ושפיכתו במקום המיועד לו. את יתר הזמן העברנו בשיחות ובקריאה. האנגלים עסקו במשחק כדורגל בתוך התא. גוללו מספר גרביים - גרבי צמר צבאים עבים - לפקעת, וזו שמשה כדור. מדי פעם נפל כדור זה לתוך עביט השתן שעמד בפינה אבל זה לא הפריע לאנגלים במיוחד, חוש הניקיון וההיגיינה לא היה אצלם הכי מפותח.

  היו בילויי זמן נוספים. יום אחד לימדנו הסמל הסקוטי העצור לצחצח נעלים כך, שבסוף התהליך הנעלים הבריקו כראי. בצבא הבריטי היינו מורגלים לצחצח נעלים אבל מעולם לא הבנו איך הבריקו נעלי החיילים המקצועיים האנגלים או חיילי המשמר המובחרים. ובכן, הביטוי "רקק והברק", ובשפתם   SPIT AND POLISHהוצג לפנינו ועשינו עבודת צוות בהדרכת הסקוטי, כל אחד בנעליו. תחילה מרחנו שכבה של משחת נעליים רגילה ופשוטה על כל נעל. המשכנו למרוח, לרוקק, להבריש וחוזר חלילה, ממש עשרות פעמים. כעבור למעלה משעה העור נעשה רך, ואז התחלנו להוציא את החספוס מהעור, החלקנו עליו בידית של מברשת שינים, כמובן שוב אחרי מתן מנה הגונה של משחה ורוק, ושוב חוזר חלילה. לקראת סוף התהליך, כאשר העור רך וחלק ולפי הבנתנו מבריק כראי עד כדי אפשרות לשמש לגילוח, הועברה בקורת על ידי הסקוטי אשר לא היה מרוצה מחלק מהביצועים והורה להמשיך. לקראת סוף השעה השלישית הכל היה תקין, ואז הוא הוציא בחרדת קודש קופסת משחת נעליים קיווי ועם סמרטוט נמשחה שכבה דקה דקיקה, נשפנו עליה בהבל פה והברקנו עם מטלית פלנל או עם גרב צמר. מי שלא ראה נעל צבאית כזו, לא ראה בוהק בימי חייו ולא יכול להבין מה זו גאוות חייל אנגלי.

  בחוש ההומור שלהם גם ניתנו כינויים. אחד השומרים היה בעל סבר חמור שמעולם לא חייך, כינו אותו "החייכן". מפניו נזהרנו בעת העישון האסור, וכאשר התקרב לתא יצאה קריאה:

“Careful, the smiling boy comes." - זהירות, החייכן מתקרב.

חברנו שחזר מפולין לא הוציא הגה מפיו ולכן כונה: SPEECHLESS - "חסר דבור (או אלם)." וכך הלאה.