הרכב התושבים היה
מעניין. היו כאלה אשר בצעו עבירות מתוחכמות ובכך היתה רמתם מעל הממוצע של רמת
החייל האנגלי הסדיר. אחד למשל, סמל הנדסה סקוטי מכר קרון רכבת מלא צמיגים, וזאת
בתקופה שלאחר המלחמה בעת מחסור חמור של חלפי רכב למיניהם. במגוון דיירי התא היינו
שלשה או ארבעה חיילים ארצישראלים, אשר כמוני, נעדרו ללא רשות כדי לפגוש או לחפש
בני משפחתם פליטי השואה בארצות ששוחררו מהעול הנאצי. השיא היה בידי אחד מחיילנו,
בחורצ'יק קטן וצנום שנולד בפולין. הוא הצליח להגיע מאיטליה לפולין כדי לחפש את
משפחתו. נודע לו ששר איטלקי ייצא לשיחות כלכליות לפולין, הוא הציע את עצמו
כמתורגמן לפולנית-איטלקית ונתקבל. כך נלווה לשר האיטלקי בטיסה לפולין אשר בוצעה
במטוס מפציץ בריטי. בהגיעם לוורשה ולאחר החיפושים הוא התייצב במשלחת הבריטית שם,
אשר דאגה להחזרתו לאיטליה, ולו בלבד כדי להחזירו ליחידתו הצבאית לשם העמדה לדין.
כך או אחרת, זו הייתה
חבורה מעניינת. את שעות הבוקר בילינו בניקוי התא והוצאת עביט הצרכים ושפיכתו במקום
המיועד לו. את יתר הזמן העברנו בשיחות ובקריאה. האנגלים עסקו במשחק כדורגל בתוך
התא. גוללו מספר גרביים - גרבי צמר צבאים עבים - לפקעת, וזו שמשה כדור. מדי פעם
נפל כדור זה לתוך עביט השתן שעמד בפינה אבל זה לא הפריע לאנגלים במיוחד, חוש הניקיון
וההיגיינה לא היה אצלם הכי מפותח.
היו בילויי זמן
נוספים. יום אחד לימדנו הסמל הסקוטי העצור לצחצח נעלים כך, שבסוף התהליך הנעלים
הבריקו כראי. בצבא הבריטי היינו מורגלים לצחצח נעלים אבל מעולם לא הבנו איך הבריקו
נעלי החיילים המקצועיים האנגלים או חיילי המשמר המובחרים. ובכן, הביטוי "רקק
והברק", ובשפתם SPIT
AND POLISHהוצג לפנינו ועשינו עבודת
צוות בהדרכת הסקוטי, כל אחד בנעליו. תחילה מרחנו שכבה של משחת נעליים רגילה ופשוטה
על כל נעל. המשכנו למרוח, לרוקק, להבריש וחוזר חלילה, ממש עשרות פעמים. כעבור
למעלה משעה העור נעשה רך, ואז התחלנו להוציא את החספוס מהעור, החלקנו עליו בידית
של מברשת שינים, כמובן שוב אחרי מתן מנה הגונה של משחה ורוק, ושוב חוזר חלילה.
לקראת סוף התהליך, כאשר העור רך וחלק ולפי הבנתנו מבריק כראי עד כדי אפשרות לשמש
לגילוח, הועברה בקורת על ידי הסקוטי אשר לא היה מרוצה מחלק מהביצועים והורה
להמשיך. לקראת סוף השעה השלישית הכל היה תקין, ואז הוא הוציא בחרדת קודש קופסת
משחת נעליים קיווי ועם סמרטוט נמשחה שכבה דקה דקיקה, נשפנו עליה בהבל פה והברקנו
עם מטלית פלנל או עם גרב צמר. מי שלא ראה נעל צבאית כזו, לא ראה בוהק בימי חייו
ולא יכול להבין מה זו גאוות חייל אנגלי.
בחוש ההומור שלהם גם
ניתנו כינויים. אחד השומרים היה בעל סבר חמור שמעולם לא חייך, כינו אותו
"החייכן". מפניו נזהרנו בעת העישון האסור, וכאשר התקרב לתא יצאה קריאה:
“Careful, the smiling boy comes." - זהירות, החייכן מתקרב.
חברנו שחזר מפולין לא הוציא הגה מפיו ולכן כונה: SPEECHLESS - "חסר דבור (או אלם)." וכך הלאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה