יום שבת, 21 ביוני 2014

השחרור מהצבא הבריטי, ההפלגה לארץ ישראל ומנהל בית החולים התימני

זמן קצר לאחר שובי ושחרורי מהמאסר נסענו כולנו צפונה כדי להחזיר את כלי הרכב של הפלוגה, בכך נגמרו משימותינו. חזרה לדרום נסענו ברכבת מיוחדת שהועמדה לרשותנו. בבסיס בקפואה לא היה מה לעשות מלבד קצת עבודות רס"ר, ובעקר יציאה העירה לבילויים המעטים האפשרים. לידינו היה מחנה שבויים גרמני אשר התהלכו די חופשי. בחוצפתם פנו למפקד פלוגתנו וביקשו לערוך תחרות כדורגל אתנו, המ"פ, מיג'ור כהנוב "אדי המשוגע" השיב להם שאנו מוכנים לשבור להם את העצמות אבל לא לשחק כדורגל.

השבועות האחרונים של שהותנו באיטליה עברו באפס מעשה. את המשאיות שלנו החזרנו. בבסיס עצמו עסקנו קצת בתורנויות למיניהם אבל רוב הזמן היינו חופשים ונסענו הרבה לעיר נפולי שבקרבת מקום. באחד הביקורים שם גם "סידרו" אותי.
הכותרת "גונבי הסיגריות" איננה רק שם של סרט, אלא מעשה שהיה. אנשי נפולי היו ידועים כגנבים מיומנים, ואנחנו כבר סברנו שמכירים את כל הטריקים ונוכל להתמודד. באחד הביקורים בנפולי ביקשתי למכור סיגריות כדי להעשיר את המזומנים שברשותי. סיגריות היו לנו בשפע וניתן לקנות ללא הגבלה, ואילו לאזרחים היה מחסור בסחורה זו והם שילמו מחירים טובים. רכשתי לי כמה קופסאות  ב NAAFI  (שק"ם של הצבא הבריטי), הכנסתי אותם לילקוט צד ויצאתי לדרך, לרחוב הרחב אשר מוביל לארמון המלך. תרמיל צד נפוח היה סימן שיש מה למכור. במהרה הגיעו מספר ילדים, כבני 10, 11 שנים ושאלו בעגה המקובלת "סיגרט, ג'ו?" ג'ו היה כינוי לחיילים. השבתי "כן" והם הציעו להכנס לכניסה אפלה של בית ושם לעשות את הטרנסאקציה. טריק זה היה מוכר לי זה מכבר, הזאטוטים נהגו להכנס עם קרבנם לכניסה אפלה, שם חטפו את הסיגריות ונמלטו מפתחים אחוריים המוכרים להם. מיד סרבתי והם הציעו לגשת למגרש כדורגל מול ארמון המלך. ההצעה נראתה לי, נכנסנו דרך שער המגרש. הם ביקשו לראות את הסחורה ולמשש אותה - בקשה מוצדקת כשלעצמה כי נודעו מקרים כאשר חיילים מסרו קופסאות סיגריות מלאות חול או צמר גפן. הוצאתי את הסיגריות, הם מיששו, ופתאום נשמעה סירנה של מכונית משטרה. הזאטוטים צעקו "פוליציאה" ונסו לכל עבר עם הסחורה בידם. אני כמובן לא רצתי אתם, כי לא רציתי להתפס כאחד העוסק בשוק שחור ואולי אף לשבת במאסר. כמו טמבל המתנתי מספר דקות לשובם של הקטנים, ורק אז התחוור לי אופי הטריק. במקום נסתר כלשהו העמידו צופר יד שניתן להפעילו על ידי סיבוב ידית. על גג אחד הבתים בסביבה עמד חבר הכנופיה, ובראותו קרבן מוציא סיגריות ומוסרן לילדים לבדיקה, נתן סימן להפעלת הצופר. כך התפטרתי מעשר חפיסות סיגריות, ולמדתי טריק נוסף של הגנבים הקטנים שהיו חכמים ממני.


  בינתיים נתדלדלו שורותינו כי הותיקים והמבוגרים יותר כבר חזרו ארצה לשם שחרור מהצבא. בחודש יוני הגיע גם תורי, הפלגתי ארצה עם קבוצה גדולה של חיילים משתחררים, ועם בנות שנישאו לחיילנו. לקבוצתנו זו צרפנו  יהודי צעיר מפליטי השואה, אשר הצלחנו להבריח אותו לאניה ובעזרת תעודת חייל גם הורד ממנה והגיע בשלום ארצה.

לרגל החיכוכים בין התושבים היהודים בארץ ישראל לבין השלטונות הבריטים הוחלט לשחרר את חיילינו בשחרור מוקדם. כך זכיתי בחודש יוני 1946 להפליג באוניה לאלכסנדריה, בדרך לשחרור מהשרות הצבאי בן ארבע שנים. בסיפון הראשי שיכנו אותנו, מאות רבות של חיילים, כולל גם חיילים אנגלים צעירים אשר הועברו לשרת בארץ ישראל (פלסטיין). בסיפון מעלינו, סיפון השמש, התאכסנו בתאים קצינים ונשי החיילים, איטלקיות אשר נישאו לחיילינו בחו"ל והועברו ארצה, לא תמיד יחד עם הבעל, אשר שחרורו לא בהכרח חל במועד העברת קבוצת נשים ארצה.

  הבנות הללו היו די בודדות באניה, שכיניהם לסיפון, הקצינים, לרוב לא דברו איטלקית. וכך היה טבעי שרוב שעות היום הן נשענו על המעקה שמשם השקיפו על סיפונינו והעבירו את הזמן בפטפוט אתנו. רוב חיילנו דיברו איטלקית בצורה די שוטפת אם גם לא תמיד בדקדוק נכון. כעבור מספר ימי הפלגה עגנו באלכסנדריה ושם הותר לשוכני שני הסיפונים להתאחד. מוקד התענינותנו היתה בחורה יפהפיה בשם ויטוריה מוונציה, היא נישאה לחייל ארצישראלי. בדיבורי סרק נשאלה לבסוף מי הוא בעלה, ומה מעשיו. ויטוריה השיבה וסיפרה על היכרותם, על יחידת שרות הבעל ועל אופיו הטוב. באשר למעשיו או למקצועו - היא טענה שאין לו מקצוע והוא אינו זקוק לשום עיסוק, משום מוצאו מבית עשיר וכיסיו "מלאים כסף" כדבריה.

  ארצנו קטנטונת, הישוב היהודי מנה כ 000 600 איש, ושמות העשירים המופלגים היו בדרך כלל ידועים. ובכן, מיהו אב הבעל המאושר והעשיר? -   התשובה באה בצורה כזו מלודית וקצבית, שהמילים זכורות לי עד היום, כעבור עשרות שנים רבות:  Il suo padre e il direttore generale del ospedale piu grande in Gerusalemme   ובעברית צחה: "אביו - זהו המנהל הכללי של בית החולים הכי גדול בירושלים" זה סיקרן אותנו מאד, כי לבטח מדובר באישיות וברופא מפורסם וידוע, מנהל בית החולים "הדסה" אשר כבר אז זכה לשם ולתהילה.
  ומה שמו?
  "סעדיה."


  אם מישהו מכם פעם שמע בשנת 1946 על רופא ידוע או מנכ"ל עשיר של בית החולים "הדסה" בשם "סעדיה" - שיקום ויודיע. זאת בלי לפגוע בעדה התימנית הנהדרת אשר רבים מבניה נושאים שם זה, אבל בשנת 1946 הם היו עדיין מקופחים ו"סעדיה" בבית חולים כלשהו, קרוב לוודאי שהיה סניטר או עובד שרותים כלשהו. אני רק מקווה שבנו בכל זאת מצא עיסוק כדי לפרנס את רעייתו היפהפיה, ואת צאצאיהם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה