בין רחוב עבאס לרחוב ההר, כיום שדרות הציונות, היה שטח פנוי. מתחת לעץ ענף שם התישב זוג ערבי זקן, אנשים נחמדים ביותר. הם התפרנסו ממכירת שמן זית אשר האיש הפיק מהזיתים שאסף. האשה אפתה פיתות על מכסה חבית שהעמידה מעל למדורה. אנשים אלה היו תמיד לבושים בבגדים נקיים. היו עניים אך מכובדים.
במוסך למכונית בבית שכן לשלנו התגורר אבו נאיף, אדם כבן ששים שנה ואשתו הצעירה. נולד להם תינוק וכמובן ריכלו שזה לא ממנו. האיש התפרנס בקושי ממכירת ירקות שקנה בשוק והוביל אותם במריצה לפתח המוסך, שם הוצגו למכירה. המרחק מהשוק לרחוב עבאס הוא מרחק ניכר ורוב הדרך בעליה, לעתים עליה תלולה. בבית עצמו או בבית שכן גרה משפחת שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים. בסוף הרחוב גר טופיק טובי, קומוניסט ידוע וחבר כנסת במשך עשרות שנים. תושבי הרחוב היוו אם כן מגוון בתוך פסיפס מאד צבעוני. כמעט לאף דייר לא היתה מכונית ולשם ניתן להגיע או רגלי או באוטובוס מספר 6. באותו קו התחלפו שני נהגים. האחד, נגלר, היה ייקה מיוקק, בחו"ל היה עורך דין. אינני יודע איך תפקד כעורך דין, אבל כנהג היה גרוע מאד ולא ברור לי איך הצליח לעבור מבחן. בתחילת שנות הששים הוא ירד לארצות הברית. הנהג השני היה אדון רוסק, אדם חביב, לפי השמועה הוא היה בחו"ל רופא ילדים.
בחורף 1951/52 ירדו גשמי זעף. רבבות, ואולי מאות אלפי עולים חדשים התגוררו במעברות בתוך אהלים, והמאושרים היו דחוקים בבתים עשויי בד שנקראו בדונים. אלה ואלה בוססו בבוץ והתקשו לנהל חיי יום-יום. בזמנים ההם הייתה בעם רוח התנדבות וממשרדי הממשלה נשלחו עובדים ופקידים כדי לסייע לעולים החדשים. מירב העבודה נעשתה על ידי צה"ל ששלח
חיילות וחיילים למעברות. הבנים חיזקו אהלים, חפרו תעלות מסביבם כדי לנקז את מי הגשמים, דאגו להספקת מזון, ואילו הבנות סייעו בבצוע סדרי בית אשר הרבה מן העולים לא היו בקיאים בהם. הן סייעו לטפל בילדים, שימשו כגננות, עזרו בכביסה ובישול כאשר בזמנים ההם לא היו מכונות כביסה ואת המאכלים בישלו על פתיליות ועל פרימוסים. אסתר גוייסה גם כן לשרות מילואים בחורף קשה זה והיא נשלחה למעברה בפתח עירון - בואדי ערה.
בשנות המדינה הראשונות הייתה תקופה של עלייה המונית, וכפי שכבר תארתי שוכנו העולים החדשים במעברות באהלים ובדונים. באותם מקומות התנהלו החיים בצורה משלהם אבל הקפידו על טיפול וחינוך הילדים. לא היו מספיק מורים מוסמכים, וכך נשלחו לאותם מקומות וכן ליישובי עולים מורות ומורים בלתי מוסמכים, בחלקם היו אנשי צבא ובעיקר המורות היו חיילות. לצורך בתי ספר הקימו צריפים, ואם בקיץ שרר שם חום רב העבירו את הילדים החוצה והלמודים התקיימו מתחת לעץ. לעולי תימן היו פחות בעיות של השגת ספרי לימוד מאשר לעולים אחרים, כי התימנים ידעו לקרא גם מהצד ובמהופך. בתימן היה בכיתת לימוד לעתים רק ספר אחד ויחיד, אם תנ"ך, משניות, גמרא או סידור תפילה, המורה והילדים ישבו מסביב לאותו ספר וקראו כל אחד מזוית ראייתו. מקדימה, מאחורה או מהצד, ויידע זה העבירו גם אתם ארצה, לכן הספיקו להם מעט ספרים כאשר התלמידים יושבים מסביב לספר וקוראים מכל הכיוונים.
דבר התפטרותי מתפקידי כקצין ניהול בחיל ההנדסה בסוף שנת 1951 נודע למי שנודע, וכעבור זמן קצר הוצע לי להצטרף ל שב"כ ונעניתי.
עדיין היתה תקופת ה"צנע" ומצרכי המזון היו בקיצוב. בשר, ירקות, ביצים, מרגרינה, חלב וכו' ניתנו במשורה אבל הלחם היה חופשי ולא נדרשו תלושים לקנייתו. כך אולי היה קושי לגוון את המזון, אבל בשום אופן, ואף פעם לא היה רעב. אחד המצרכים הקשים להשגה היו עגבניות. בימים ההם טרם היו גידולי חממה בקנה מדה גדול והעגבניות הופיעו רק בעונת הקיץ, ויותר מוקדם היו באזורי החום כגון עמק בית שאן ועמק הירדן. באחד הימים נשלחתי עם שלשה מעמיתי לאזור טבריה לבצוע משימה מסויימת. חזרנו דרך עמק הירדן ובחלפנו ליד המושבה כנרת יצא משם אכר עם עגלה רתומה לסוסים והעגלה עמוסה ארגזי עגבניות. עצרנו ובקשנו שימכור לנו מעט עגבניות. האכר התנצל שאין לו מאזניים והוא יכול למכור רק ארגז שלם, וזאת במחיר שהוא יקבל בתנובה, דהיינו עשרים ושניים גרוש (אגורות). השתדלנו לא להראות את הפתעתנו הן לסיכוי לזכות בכמה קילוגרמים של הפרי המבוקש, והן למחיר הזול. קנינו ארגז, והבעייה היתה רק להעבירו לחיפה. בימים ההם היו נקודות בקורת בכל כבישי הגישה לערים כדי למנוע הברחת סחורה. נקודה כזו היתה גם בצומת ג'למי, מול שער העמקים. החלטנו להסתכן, כי במקרה הגרוע יחרימו את הסחורה, אך למזלנו לא עצרו אותנו. ביקשנו לחלק את העגבניות בצורה צודקת ואחד החברים הוביל אותנו לבעל חנות מכולת כדי שישקול את הסחורה. האיש התנה זאת בקבלת חלק, וכך חלקנו את פרי גן העדן לחמישה חלקים, כל אחד זכה בשלשה עד ארבעה קילוגרם והשמחה היתה גדולה.
