השנים עברו הגיל התקדם והייתי כבן שלשים ושמונה או שלשים
ותשע שנים.
עבודתי הביאה אותי יום אחד לעמק בית שאן, ובחזרה הביתה לחיפה
לקראת ערב, לקחתי חיילת טרמפיסטית אשר שאלה אם אגיע לבית שאן.
"בטח"
החיילת עלתה על הג'יפ וכעבור מספר דקות הגענו לבית שאן, שם
שאלתי היכן לעצור כדי שתרד.
"אולי אתה נוסע לעפולה?"
"כן."
המשכתי בנסיעה תוך
שתיקה שוטפת. החיילת כנראה לא רצתה לנהל שיחה ולא הפרעתי לה. עברנו בכביש הפנימי
ליד בית אלפא, חפצי בה, לשמאלנו מתנשא הר
הגלבוע. פנייה ימינה לכלא שאטה, משם שמאלה לכביש בית השטה - עפולה. זו נסיעה נעימה
מאד, הכביש כמעט ריק, אויר העמק צלול, ריח השדות והרפתות, משורר בטח היה יודע לחבר
שיר.
אנחנו שנינו
בג'יפ וממשיכים לשתוק בשטף.
חלפנו ליד
ההסתעפות למרחביה, ובכניסה לעפולה שאלתי את הגברת היכן לעצור.
"אולי אתה
ממשיך לחיפה?"
"כן."
האוויר נעים, והשקט
נעים. נוסעים ועוברים ליד מזרע, תל-עדשים, פונים שמאלה וחולפים ליד הקיבוצים
הידועים. גניגר, שריד, הדרך לכפר ברוך, הכניסה לבסיס רמת דוד, גבת, יפעת, מגיעים
לצומת נהלל ומשם שוב פנייה שמאלה לכביש נצרת-חיפה.
עוד עשרים דקות ונכנסים לחיפה.
בפנייה שמאלה לכיוון
נווה-שאנן/רמות רמז אני פונה לגברת ומציע לה לרדת כי עלי לפנות שמאלה לנוה
שאנן/רמות רמז.
"מה, אתה מגיע לרמות רמז? אני הרי גרה שם."
מסתבר שהיא גרה במרחק שני בתים מאתנו.
אחרי שכבר פטפטנו מעמק בית שאן ועד חיפה כחמש עשרה מלים וגלוי
הלב המדהים שהיא גרה בשכנותנו, חשתי כלפיה קרבה ידידותית, הרהבתי עוז ושאלתי אותה:
"איך קוראים לך
חמודה?"
"מירי. ואיך
קוראים לך דוד?"
אז זהו זה. היא כבר בחורה גדולה המשרתת בצה"ל, ואני, שני
בני הם בני שבע וארבע שנים, והיא, החיילת כבת תשע עשרה שנה רואה בי דוד מבוגר.
עושה ממני זקן. אז לא זוקנתי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה