בפברואר 1954 נולד אשר.
אמא אושפזה לשם כך בבית החולים רמב"ם והיתה באולם אחד עם הרבה יולדות נוספות.
בימים ההם נהגו לאשפז יולדת לארבעה-חמשה ימים. במקום הסתובב תמיד מוהל שהיו לו
"קשרים" ואם הסכימו לשרותיו הוא דאג שהיולדת תשאר בבית החולים עד לאחר
הברית. אנו כמובן הסכמנו להסדר זה. הדבר הגרוע היה שעד לברית או עד להוצאת התינוק
מבית החולים לא נתנו לאב לראות אותו. וכך הכרתי את בני בכורי רק ביום השמיני..
לצורך עריכת הטקס העמיד בית החולים צריף לרשות ההורים המאושרים ושם ניתן כיבוד
צנוע.
כעת היינו שלשה בחדר
אחד אבל לא הרגשנו צפיפות. זו הייתה תקופת צנע, תקופה של חוסר שפע אבל לעולם לא
היה מחסור ממש. לחם ומצרכי יסוד אחרים היו ללא הגבלה, כן היה דג פילה אשר דאגו
לייבא ולמכור אותו במחיר זעום. פעם הצלחנו לתפוס יונה על גג הבית והיא סיפקה לנו
מנת בשר מחוץ לתקן. בזכות התינוק גם אושר לנו רבע ליטר חלב ליום, והחלבן כתב זאת
על משקוף הכניסה. החלב לא היה נקי מתוספת מים שחלבנים רבים נהגו למהול בו. היום חלב
נמכר בשקית או בקופסה סגורה, בימים ההם הועבר החלב בידי החלבן ממיכל גדול לקנקן
מדידה ומשם לכלי של עקרת הבית.
אחרי החזרת החובות
הכספיים השונים חיפשנו דירה יותר מרווחת כי בכל זאת חשבנו גם להרחיב את המשפחה.
מצאנו דירה ברמות רמז, ומחיר קנייתה היה ארבעת אלפים וחמש מאות לירות. סבורני שזה
היה שווה ערך לכשישים משכורות שלי, וזה על כל פנים פחות ממחירן היחסי של אותן
דירות כיום.
ליד דירתנו ברמות
רמז היה גם שטח אדמה קטן לצורך גינון, ובתקופת הצנע חלמנו הרבה על אפשרות גידול
ירקות ומטעמים שקשה להשיגם בשוק. תחילה שתלתי קצת תות שדה כי תקופת הגידול נמשכה
יחסית זמן קצר ובמהרה היה אפשר ליהנות מהיבול. הרבה לא יצא מזה אבל יכולנו גם
לטעום מטעם זה וגם להגיש לאורחים. באותו שטח הקמתי לול, כמובן הכל בעבודה עצמית.
בשוק קניתי אפרוחים אותם האכלנו בשיירה האוכל ובירק שגדל בצדי הדרך. מתוך הספרות
המקצועית למדנו שתרנגולים נלחמים זה בזה ובראותם את דם היריב, הם ממש משתלהבים
ומנקרים אותו למות. למניעת מצב זה ניתן להרכיב על המקור משקפי אלומיניום אשר
מונעים מהתרנגול לראות את יריבו. קנינו והרכבנו משקפים כאלה לתרנגולינו. כעבור
מספר חדשים הוטלו הביצים הראשונות על ידי שלש או ארבעת התרנגולות והשמחה היתה רבה,
כי ביצים ניתן לקנות רק בקיצוב. ביצה אחת או שתים היו בגודל עצום וחשבנו שיש לנו
משהו יחודי. מסתבר שביצים אלה גם קרעו לתרנגולות את התחת והזיקו למערכת ההטלה
ויותר לא הטילו. העופות עלו כך לאט לאט על שולחננו ובזה תמה פרשת הלול.
פלא חקלאי אחר היה
הקפה. בבית המרגוע אליו הלכנו בחופשת הקיץ התיידדתי עם חוקר מתחנת חקר החקלאות
ברחובות. הוא סיפר רבות על אפשרויות גידול קפה, וזאת בתקופה שכאן בארץ לא ניתן
להשיג קפה אמיתי אלא תחליף כלשהו. האיש גם הסביר את שיטת הגידול. בבור בעומק של 80
ס"מ שמים את השתיל ומכסים את שרשיו באדמה. יחד עם גדולו נושרים העלים
התחתיים, ושטח זה מכסים שוב באדמה. כאשר השתיל עובר את 80 הסנטימטר ובולט מעל
לאדמה, תהיה לו כבר מערכת שרשים חזקה ומסועפת. כעבור כשלוש שנים יהיה היבול
הראשון. קבלתי כתובת משתלה המחזיקה שתילי קפה, וקניתי שלשה. חפרתי בורות, הכנסתי
את השתילים והכל התנהל כשורה. השכנים באו לחזות בפלא זה וכמעט נרשמו בתור לשתיית
קפה כאשר… ואז בא החורף. הבורות שימשו תחנת ריכוז וניקוז למי הגשמים שנספגו באדמה,
עודף מים זה גרם לרקבון הצמחים ובזה תם חלום הקפה מתוצרת עצמית.
בתחילת שנות החמישים
התבשר העולם על המצאה חדשה, המצאה שבה משתמשים כיום כבדבר מובן מאליו. הכוונה לעט
כדורי, אותו קונים כיום בסכום פעוט וכאשר המלוי נגמר זורקים את כל העט, או במקרה
של עט יקר, קונים מלוי חדש. עד להמצאת מכשיר כתיבה זה היו ארבעה כלים לכתיבה
ידנית. היה העפרון, בו השתמשו ילדי כתות יסוד. היה עפרון קופי, זה היה עפרון
שכתיבתו היתה בצבע כחול-סגול והכתוב לא ניתן למחיקה. היה עט עם צפורן שטבלו אותו
בקסת דיו, והדיו הנוזל בו הספיק לכתיבת מילים ספורות ואז טובלים מחדש; והיה כמובן
עט נובע, אותו מלאו בדיו נוזל וניתן לכתוב אתו משך זמן יותר ממושך עד למלוי מחדש.
לכל העטים היה חסרון, הדיו הנוזל גרם לכתמים כאשר טיפה נפלה במקום כלשהו. זכור לי
שאת ההמצאה המהפכנית פרסמו רבות, ובין היתר תארו אדם העומד עם עט כדורי ביד, מניף
אותו עם החוד קדימה לכוון פניו של אדם אחר - וכלום לא קורה. אף טפה לא נתזת.
כמובן שכל שוחרי
הקדמה קנו כעת עט כדורי. מלוי חדש היה די יקר, וברחוב החלוץ ישב אדם אשר ידע למלא
צינורית של מלוי ריק באותו דיו פלאים אשר לא ניתז. בתמורה הוא דרש, וקבל חצי לירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה