הרי מפגש נוסף, גם עם עבר איטלקי, עם רופא ועם צה"ל.
בתקופת שהותנו
האחרונה בשרות הוד מלכותו באיטליה, שהינו באזור בנוונטו כמאה ק"מ מנפולי.
בפרבר של נפולי היה בית חולים צבאי מס. 92 ובו שרתו חיילות ארצישראליות כאחיות
מעשיות, כמובן שהן היו מבוקשות מאד על ידי חיילנו שחיפשו את קרבתן. אחת מהן, פ. הייתה
ידידתו-חברתו של סמל מחלקתנו יוסי נ. ומדי פעם גם התארחה אצלנו בבנוונטו. לשם כך
נסע אחד מחיילנו במכונית טנדר של יוסי נ. לנפולי כדי להביא, ואחר כך גם כדי להחזיר
אותה. גם אני הבאתי והחזרתי אותה פעם אחת. בדרך שוחחנו, אכלנו דובדבנים ונהנינו
מהנוף, וטווינו חלומות על מעשינו בארץ אחרי שנשוחרר מהשרות הצבאי. זו אחת
האפיזודות אשר במרוצת השנים נשתכחה, מה עוד שהיינו טרודים בבעיות פרנסה, בשרות זה
או אחר ב"הגנה" ואולי היו גם כאלה שהשתייכו לאצ"ל.
פרצה מלחמת השחרור
ולאחר מצור הר-טוב צורפנו לחטיבת גבעתי שבמסגרתה נלחמנו בדרום, עד לקו פלוג'ה -
מגדל (כיום אשקלון). הלחימה הייתה קשה וכמעט רצופה. באחת ההפוגות סיפר לי רופא
הגדוד, זה כבר לא היה קלברזי אלא דר' פלוני שמוצאו מאוסטריה, שבשבת הקרובה תבוא
ארוסתו ותבלה אתו את השבת במסגרת גדודנו.
בבוא העת התקרב האמבולנס הנהוג בידי דר' ג', דלת נפתחת ומי הארוסה היוצאת, - כמובן
ידידתנו פ. היו חיבוקים והדוקטור עומד בצד, לא תופס מה קורה ושואל מגומגם:
"אתם מכירים"? הרגענו אותו שזו היכרות ידידותית משנים עברו ולא יותר
מזה. לא ידוע לי אם פ. נהיתה במרוצת הזמן גב' דר' פלוני.
מפגשים מעניינים היו גם עם רבנים תוצרת אירופה.
בספטמבר
1944, לאחר שפלוגתנו עלתה מסלרנו צפונה ובסביבה השתוללו קרבות,
רומא כבר נכבשה, וביוני 1944ו הייתה הפלישה הגדולה לנורמנדיה.
בקיצור, רואים את תחילת סוף המלחמה.
היום היה ערב יום
הכיפורים. בפינות הרחובות הצביעו שלטי הכוונה לבית כנסת צבאי או כפי שהאנגלים כינו
זאת "ג'ואיש סרוויסס". הרחובות מלאי בוץ מגשם הזלעפות שירד בימים
האחרונים. כלי הרכב והטנקים הכבדים השאירו כמויות בוץ לאחר שהגיעו מדרכי עפר. מצב
הרוח מעולה ובקבוצתנו הקטנה אווירת חגים. לתפילה הלכנו אני, פיק וחייל נוסף, ולפי
שלטי ההכוונה מצאנו את המקום. בית הכנסת המאולתר הוקם באולם כלשהו בו נכח קהל
מגוון ודי גדול. חיילים אנגלים, שאילולא המצאותם כאן לא היינו יודעים שהם יהודים,
וגם די הרבה אזרחים. יהודים ששוחררו ממחנות ריכוז ומעצר באיטליה. רובם ממוצא מזרח
אירופאי, ובין הבאים פגשתי את אדון נויגבואר, חייט מעיר הולדתי פרנקפורט, אשר תפר
לי את חליפת הבר-מצוה. התפילה התנהלה על ידי הרב הצבאי "ג'ואיש צ'פלן"
הקפטן ברמן, יהודי אנגלי אשר אינני יודע לאיזה זרם ביהדות הוא משתייך. בסוף התפילה
הוא נאם ושפתו האנגלית צחה וקלסית. במלים מהוקצעות הוא ברך את כולם, איחל סוף
מלחמה קרוב והתעכב על דרך התלאות שעברו היהודים משוחררי המחנות. כבוד
"הרב" הציע לא להטריד אותם ולא להעבירם ליעדים לא מוכרים וחדשים להם
(ארץ ישראל?) אלא לעזור להם לחזור לביתם המקורי. כנראה שהרב המלומד לא הבין שדבר
כזה כבר לא קיים, לא בפולין, לא באוסטריה ולא בגרמניה.
בסוף התפילה הלכנו
שלושתנו, החיילים הארצישראלים לרב, לחצנו לו יד ואמרנו לו בעברית: "לשנה הבאה
בירושלים". קפטן ברמן לא הניד עפעף, לחץ את ידינו, וכדי להסיר כל ספק שמא לא
התכוון ברצינות להצעה להשיב את שרידי הפליטה למקומות מוצאם, הוא השיב באנגלית
צחה:"“Next year back home. ז. א. "לשנה הבאה בחזרה הביתה", - ירושלים וארץ ישראל
הס מלהזכיר.
במאי-יוני 1948. נטשנו את הר-טוב בה שהינו במצור, וביום 15
למאי 1948 עברנו דרך ההרים לכפר אוריה. זה היה ביום שבת, יום אחד לאחר הכרזת
המדינה. צורפנו לחטיבת גבעתי גדוד 51. אותי שלחו לקורס חובשים קרביים, קורס קצר
שנמשך מספר ימים ומשם חזרה ליחידה. בגדוד היו גם אנשי מח"ל - מתנדבי
חו"ל. ביניהם אחד צעיר, יהודי דני ג'ינג'י, סמוק פנים ועם עור בהיר, חשוף
ביותר לחום הקיץ, הוא סבל הרבה מחררה ואני מרחתי לו משחת צינק. זה היה בחור דתי,
ענוותן, ממושמע, שקט ואדיב, שמו בנט מלכיור. כעבור זמן קצר נעלם מהאופק, יתכן
ששוחרר מצה"ל וחזר הביתה, כנהוג לגבי חיילים אשר מדינתם אסרה עליהם להשבע
נאמנות לצה"ל ולמדינת ישראל.
במרוצת השנים הוזכר
בעיתונות הישראלית מדי פעם השם בנט מלכיור, שמו של הרב הראשי של יהודי דנמרק,
מקורב ומיודד עם בית המלוכה המקומי. האם
זה חיילנו השקט והצנוע?
יולי 1983. אסתר,
אני ומשפחת שינה מטיילים בארצות סקנדינביה, ובימי הטיול האחרונים שוהים בקופנהגן.
תוך כדי כך גם חל יום השבת. בזכרי את בנט מלכיור, סיכמנו שביום ששי בערב נבקר בבית
הכנסת. בית הכנסת המרכזי נמצא בסטרוגט, אזור המדרחוב הנהדר בקופנהגן, שזה למעשה מכלול
של רחובות וסמטאות מצטלבים. במשך היום בקרנו שם כדי למצוא את המקום ולא להחטיאו
לקראת תפילת קבלת השבת. איתרנו את בית הכנסת וראינו בנין לא מרשים ביותר מבחוץ.
בחצר מאחוריו היתה גינה גדולה ובשוליה בית הורים גדול ומטופח. הזקנות והזקנים ישבו
בחוץ, לבושים היטב, מטופחים, ועל ידם מטפלות נעימות סבר וחייכניות. הם אישרו,
שבערב בשעה תשע תתקיים כאן תפילת קבלת
השבת.
הגענו בזמן והתרשמנו
מממדי הענק של בית הכנסת כפי שנראה מבפנים. הריהוט כבד, ספסלים מעץ חזק ועבה, ובכל
שורה ישנה דלת בגובה הכתף, אולי כדי לשמור על חום הגוף בימי החורף הקרים, בטרם הייתה
הסקה מרכזית. תפסנו מקום בשורות די אחוריות, משם לא מבחינים בדמות הרב. בית הכנסת
מלא למדי, משום שכעת בקרה כאן משלחת רבני אמריקה, בדרכם אל או מאת ריכוזים יהודים
בגוש המזרחי. החזן סלסל בקולו וממש הזכיר את האימרה שכל חזן חצי שוטה. משך התפילה
כשעה. בדרך לבית הכנסת הכנתי לי תרוצים מתרוצים שונים למקרה ונפגש ברב והוא באמת
חיילנו הטוב מימים עברו, ולבטח יזמין אותנו אליו. אנחנו הרי רק זמן די קצר
בקופנהגן ולא נרצה להקדיש ערב שלם, ולו גם בחברת רב מכובד, ולכן יש להכין תרוץ
להתחמקות.
ובכן, את הרב לא
אתרתי במבט ראשון, אבל במרחק שלוש שורות מאתנו עמד צעיר בדמותו וצלמו של אותו חייל
כפי שהיה נראה לפני 35 שנים.
- אתה בנו של הרב?
- כן.
- אבא ישנו?
"כן, הוא יושב בשורה הראשונה מצד ימין."
התפילה התמשכה והיה פנאי להסתכל ולהתפעל מעושרם ויפים של כלי
הקודש. פרוכת נהדרת. מנורות קנדלבר מבדולח השתלשלו מהתקרה הגבוהה. על הבימה שני פמוטי
כסף ענקיים שמשקל כל אחד מהם קילוגרמים רבים. כפי שנמסר, בית הכנסת היה בחזקת
מוזיאון בזמן הכיבוש הנאצי ובדנמרק אלה התנהגו לא באותה אכזריות כמו בארצות מזרח
אירופה הכבושות, והכלים לא נפגעו.
התפילה הסתיימה,
השעה עשר בערב ובחוץ אור יום ושמש בוהקת בשמים. אנו מתבשרים שתפילת מוצאי שבת תהיה
מחר בשעה אחת עשרה בערב. הלכתי קדימה כדי לפגוש ברב. הלז היה לבוש גלימה שחורה
ומגבעת רבנים מיוחדת, הצגתי את עצמי.
- שבת שלום כבוד הרב, שרתנו יחד לפני 35 שנה
בגדוד 51.
- או, נעים מאד, איך קראו לך?
- הכרת אותי בשם משה החובש.
- או, נעים מאד.
וכבר נפתחה ידו לאחר לחיצה ושיחה של פחות משלשים שניות. אין
חשש, הערב לא יבוזבז אצלו. הגבאי הזמין את
כל הקהל לקידוש בחוץ על הדשא, וכעבור מספר דקות הופיע גם הרב, כבר לבוש בחליפה
שחורה וחבוש צילינדר. קידש, אחר כך בירך את האורחים האמריקנים בנאום ברכה קצר.
למחרת פגשתי במלוננו
עיתונאי ישראלי מעיתון הצפה וזה אמר לי כי בבוקר ביקר בבית הכנסת, והרב סיפר לו על
פגישה מעניינת כאשר פגש מישהו אשר שרת אתו יחד במלחמת השחרור. טוב לפחות, שהוא לא
התכחש לעצם שהותו בישראל ושרותו בצה"ל. דרך אגב, אחיו ארני היה בשנת 1983 שר
התחבורה של דנמרק ונשאר יהודי דתי. כל זאת לא עזר לי לבטל דו"ח חניה שעלותו
הייתה 150 קרונות.
ואולי הייתי צריך
לשאול את בן הרב "היכן הוד מעלתו" במקום "היכן אבא"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה