גם פגישות מעניינות ומקריות שייכות לקורות חיי אדם על זה כתבו
וגם שרו, ולכל אחד יש זיכרונות השמורים עמו. יותר נדיר הם מפגשים תלת-פעמיים באותן
דמויות, במקומות שונים זה מזה, במרחקי זמן נכרים ובנסיבות משונות ביותר, וכאלה
זכורים לי שנים.
קיץ שנת 1945.
יחידתנו הצבאית (פלוגה עברית ארץ-ישראלית בצבא הבריטי) חנתה בבולוניה ובנוסף
לתפקידים הצבאיים הרגילים השתדלנו גם לעזור ליהודים עקורים שזה עתה שוחררו ממחנות
מעצר וריכוז או שיצאו ממסתור וביקשו להגיע ליעדם, דבר קשה בימים בהם התחבורה
הציבורית-אזרחית הייתה משותקת בחלקה הגדול. יום אחד נתבקשתי להסיע משפחה יהודייה
למילנו, בדרכה לניצה שבדרום צרפת. אולי לא נאה להזכיר, אבל כך נהגנו: בחורות
צעירות (ובמיוחד יפות) נכנסו לצדנו לתא הנהג, ויתר בני המשפחה או הנלווים הועלו
לארגז הרכב, זה היה מובן גם למוסעים. וכך עשיתי. לידי התיישבה בחורה נאה מאד שענתה
לשם אדית, הוריה התיישבו בכבוד בארגז של המשאית. בנסיעה רבת השעות למילנו שטפה
השיחה, מה עוד ששנינו דברנו גרמנית. התברר כי אדית ילידת עיר הולדתי, אחיה היה
מוכר לי חזותית מתקופת הילדות - הוא מבוגר ממני בשנה (לא נכח בנסיעה זו), ואילו
היא עצמה למדה בכתה מקבילה לכתת אחותי שרה - אשר אז טרם ידעתי כי יצאה בחיים
מהתופת הנאצי ושוחררה ממחנה הריכוז
אושוויץ.
בערב הלכנו יחד
לקולנוע במילנו וכך נסתיימה פגישתנו שבה הועלו זיכרונות מתקופות הילדות, מהתקופה
שלפני המלחמה שזה היה עידן אחר לחלוטין. הוזכרו אירועים מאותו בית ספר, הרבה מכרים
משותפים ובעיקר מורים ומה שהיה ידוע לנו על גורלם.
אביב 1948. פלוגתנו
שנוסדה בתקופת ההגנה, פלוגה א' של חי"ש (חיל שדה) חולון חנתה בהר טוב בכעין
מצור. קשר עם העולם החיצון היה פעם אחת ביום עם ירושלים באמצעות אלחוט - יותר מזה
היה אסור בגלל הצורך לשמור על תקינות הסוללות המפעילות. היה מלאי מזון מסוים, וכן
הושלכו שקי לחם באמצעות מטוסי הפייפר הקטנים שברשות ההגנה. רוב שעות היום עסקנו
בביצורים, קצת באימונים ותרגולים, והרבה הולכת בטל. כך שכבנו יום אחד על המיטות
והעברנו את הזמן בסיפורי קורות חיינו. סיפורים מעניינים במיוחד היו לפיניה, שהוא
עצמו טיפוס מעניין והיה קצת יוצא דופן מכלל החבורה. מבוגר מאתנו בכשנתיים, בעל
ניסיון חיים עשיר, אדם שהתחשל בהתמודדויות קיום. ניחן בהרבה בטחון עצמי, היה
מצליחן עם בחורות כפי שהוכיח בעת שהותנו המשותפת בירושלים, בטרם הועברנו להר טוב.
פיניה סיפר על קורותיו בימי מלחמת העולם שרק שלוש שנים לפני כן נסתיימה. הוא שהה
בצרפת הכבושה והיה חבר במחתרת האנטי-נאצית, מאקי. הוא גם לא פסח על סיפורי קשרים
רומנטיים, ובעקר הרבה להלל ולפאר את חברתו היהודייה, בחורה נחמדה לדבריו,
אינטליגנטית, ובעיקר - יפה.
תוך כדי הסיפור
העביר לנו פיניה את תצלומה. אינני זוכר אם תגובתי עשתה אותו פעור פה, האם קרא
קריאת השתוממות או היה סתם נדהם, אבל כאשר הצצתי בתמונה פשוט שאלתי אותו: "מה
שלום אדית כיום"?
כן, זו אותה אדית
מעיר הולדתי, שהוסעה על ידי יחד עם הוריה למילנו. הם היגרו בזמנו מגרמניה לצרפת
ואיכשהו התגלגלו אחר כך לאיטליה, אולי כדי להנצל מרדיפות הנאצים אשר השתלטו גם על
דרום צרפת הידועה בתחילה כצרפת הבלתי כבושה. היא גם הייתה חברתו של פיניה - נכון
לשנת 1948.
הערה, 1998: כיום ידוע לי מתוך עיון בנושאי השואה, שחלק
מיהודי דרום צרפת ניצלו על ידי חילות הכיבוש האיטלקים אשר העבירו אותם לאיטליה
בטרם השתלטו צבאות גרמניה על אותו אזור.
תחילתה של סדרת
מפגשים שניה הייתה בשנת 1945, כאשר פלוגתנו הייתה מוצבת בחלקה בעיר פדובה, ליתר
דיוק בפרבר בשם אלטיקיירו קרוצ'ה (ALTICHIERO CROCE). בעיר עצמה מצאנו קהלה יהודית קטנה אך מאד חיונית וציונית,
בהנהגתו של הרב דר' פאולו נסים. הוא אהב לארח אותנו בבית הכנסת הקטן אך מלא שכיות
חמדה, ארון קודש ובמה עם פיתוחי עץ נהדרים. כן השתתפנו מדי פעם בחוגים בהם דובר על
ציונות, על הדרך לעתיד, וכדומה. באותם חוגים השתתפו בני אינטליגנציה צעירים,
ביניהם אחד בשם קלברזי, סטודנט לרפואה לקראת סיום לימודיו או אפילו כבר רופא
בתחילת דרכו. פרט זה לא זכור לי בדיוק. לאחר מספר שבועות הוחזרנו ליחידת האם אשר חנתה
בבולוניה, והקשרים עם הקהילה הנחמדה בפדובה נשארו זיכרון נעים.
שנים חלפו. כמובן
חזרנו ארצה, היו שנות מצוקה תחת שלטון בריטי לא אוהד לישוב היהודי, הייתה החלטת
עצרת האו"ם, ובשנת 1948, אחרי גלגולים צבאיים שונים בצבא מדינתנו הצעירה,
אחרי מצור בהר טוב, הוצבתי לגדוד 51 בפיקודו של המג"ד יהודה וולך. כמובן
קבלנו גם רופא גדודי, אשר לצערנו לא נשאר מחוסר עבודה.. ומי אותו רופא גדודי?
נכון, זה היה ידידנו דר' קלברזי, אשר כעת
אין כבר כל ספק כי הוא אכן סיים את לימודי הרפואה. נראה שגם נשאר נאמן לרעיון
הציוני ועלה ארצה. הדוקטור היה גבה קומה ודי רזה. המג"ד, אשר התקשה בביטוי
שמו האיטלקי קלברזי, פשוט עברית את השם לבעל צליל דומה וקרא לו "כלב
רזה". זאת כמובן ללא שמץ של רשעות, אלא ברוח טובה וידידותית.
בבוא העת השתחרר דר'
קלברזי מהשרות הצבאי, התמחה ברפואת ריאות ונהיה מנהל בית החולים לחולי ריאה באזור
רעננה - כמדומני. שנים לאחר מכן, נתמנה לרופא מנהל התחנה לבריאות הריאות בחיפה
והצפון, ושם פגשתיו לעתים בעת בדיקות שגרתיות שנדרשנו לעבור מטעם מקום עבודתי. הוא
היה, ונשאר אדם נינוח, נעים וידידותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה