הסיפור שדלהלן אינו משתלב בקורות חיים אישיים, אבל כדאי לספרו.
בשנת 1963 הוצבתי לתפקיד בטחוני בגרמניה ומסבה מסויימת הייתי חייב לשהות זמן מה בבלגיה. כך שהיתי כחדשיים וחצי בשגרירותנו בבריסל ועסקתי במשימות שונות, מהן פחות חשובות ומהן יותר חשובות. השגריר היה עמיאל נג'ר, דיפלומט ותיק ומנוסה. בראש הנספחות הכלכלית היה נירגד, אדם סימפטי אשר הועבר לתפקיד נציגותנו באו"ם בניו יורק ולקראת עזיבתו את בריסל נערכה לו מסיבת סיום בצורת קוקטייל. משפחתי טרם הצטרפה אלי, וכך עמדתי בפינה כלשהי עם הכוס ביד ואחת הידיים בכיס – כפי שנהוג. תוך כדי המסיבה נכנס אדם כבד גוף בחליפה כהה מחוייטת היטב, ועל הבטן מצד לצד שרשרת זהב. המזכירות התלחשו שהנה גוטמן בא, ולי הסבירו שכדאי לשים לב לאורח זה. ובכן, האדון הנכבד הסתובב בין הקהל והחליט להטיל עוגן על ידי, משום שהייתי בשבילו פרצוף לא מוכר. הוא פנה לאחת הבנות ושאל באנגלית: Won’t you introduce me to this gentleman? יעני– אולי תגידו לי מי זה? אז הצגתי את עצמי בשם, ולשאלת האורח על מעשי השבתי מניה וביה שאני עוזרו של נירגד. זה כנראה גירה אותו, והוא הצהיר באנגלית, שאם כן, יהיו לנו הרבה ענינים לעסוק בהם בעתיד. דרך אגב, האיש היה קרוב משפחה לבן-יהודה, מחדש השפה העברית, ובעצמו דיבר עברית שוטפת, אבל אנגלית כאילו נשמעת יותר אצילה. עברו מספר דקות והוא שוב התקרב אלי והתפתחה שיחה. תחילה דיבר באנגלית וזו לא היתה בעייה בשבילי. מאנגלית עבר לצרפתית, אבל היות והוא טיפוס שבעיקר רוצה להשמיע את עצמו לא הייתי צריך לטרוח הרבה, והגבתי במעט הצרפתית שלי: כן, בטח, ועוד איך, וכאלה ביטויים שגורים וריקים. אז את המבחן הצרפתי עברתי, והאדון עבר לאיטלקית. לא סיפרתי לו שבמלחמת העולם שרתי שלוש שנים באיטליה. כאן כבר לא הסתפקתי במספר מלים בודדות אלא השבתי לו במשפטים ארוכים יותר. נראה שגם מבחן באיטלקית עברתי היטב, והוא עבר – כן, ניחשתם, הוא עבר לגרמנית. אז מה לעשות שבעוונותי נולדתי שם והשפה פשוט שגורה בפי כשפת אם? אחרי מבחן זה המשכנו לשוחח בעברית. פתאום ראה גוטמן מכר כלשהו, הוא קרא לו ואמר שחובה עליו להכיר אותי. האיש היה משהו בסחר בינלאומי והתגורר בסביון של פאריס, בשכונה נויי סור סיין, יעני NEULLY SUR SEINE .
בתום שיחתנו העיר מיסטר גוטמן שהשיחה היתה כה מענינת ושזו הפעם הראשונה הוא מקדיש לאדם יחיד עשר דקות במסיבת קוקטייל. אני לא אמרתי לו שעבורי זו גם הפעם הראשונה, שאני בכלל משתתף במסיבת קוקטייל.
במסגרת אירועי שנת היובל למדינת ישראל הוזמנתי לכנס חטיבת גבעתי אשר במסגרתה נלחמתי במלחמת השחרור. הכנס יועד לאנשי החטיבה על דורותיה: לוחמי תש"ח, אנשי החטיבה הסדירה ואנשי המלואים שלה.
ביום 11 ליוני 1998 נסענו לגבעת ארנון, זו גבעה 113 בקרבת קבוץ נגבה אשר נכבשה על ידי פלוגה ג' של גדוד 51 במחיר קרבנות רבים. צורך הכיבוש היה בלתי נמנע כי גבעה זו שלטה על צומת הדרכים בה עבר הכביש לנגב ובשליטת המצרים עליה נותק מעבר זה. הגבעה נקראת כעת "גבעת ארנון" על שם אחד המפקדים אשר נפל, ושם הוקם גם יד לנופלים.
בדרך לשם כבר נפגשנו עם אחדים מחברנו דאז, ובעת המפגש נתוספו עוד אחדים. לא את כולם זיהינו ברגע הראשון - הרי עברו חמישים שנה, וכמובן גם אנחנו לא היינו מיד מוכרים לעמיתים אלה.
בבואנו לגבעה התישבנו מספר שעות בשמש ויוש, מי שהיה אז מפקד פלוגה ג' , הסביר את מערכת הקרבות של הגדוד. אחרי הסבר כל קרב משמעותי הוקראה רשימת הנופלים, ולצערנו זו רשימה ארוכה.
לקראת ערב הוסענו לאצטדיון שבמערב ראשון לציון, שם נתאספו כל ותיקי החטיבה שנותרו ובאו והנלוים אליהם, אלה כובדו והושבו בשורות הראשונים. מבין המפקדים דאז נכחו גם צ'רה - ר/אלוף בדימוס צבי צור, מי שהיה בזמנו מפקד גדוד. היה ציץ', לימים אלוף להט, מפקד גייסות השריון ואחר כך ראש עירית תל אביב, פונדיק שהיה מפקד גד' 53 ואחרים. מאחורנו היו אלפי חיילי החטיבה הסדירה של היום וגם הם תרמו לאווירה הנעימה . דברי ברכה נאמרו על ידי האלוף סמיה - אלוף פקוד הדרום, מפקד חט' גבעתי הנוכחי אל"מ שליינר, ס/ר' עירית ראשון לציון והאחראית האזורית של הועד למען החייל. על במת ענק הופיעו אחר כך חיילי צוות ההווי של החטיבה והנעימו במשך כשעה וחצי בשירים וריקודים בליווי תזמורת נהדרת. כמובן שגם הופיעה זמרת המלחמות- יפה ירקוני, אשר בזמן הקרבות של תש"ח היתה חיילת בצוות החי"שטרון והרבתה להופיע בפנינו, במיוחד ערב המבצעים הגדולים.
לקראת סוף המופע בשעה עשר בערב, חלקו החיילים פרחים לנו, לזקנים. לאחר מכן התפזרנו, וראוי לציין שעל אף השתתפות האלפים עבר הכל בסדר וללא הפרעות. בצאתנו מהאצטדיון קצת התקשינו למצוא את האוטובוס שלנו, כי שם עמדו עשרות רבות, ואולי מאות של אוטובוסים. הביתה הגענו קצת אחרי חצות, וזה יותר מוקדם מכפי שחשבנו. האירוע השאיר משקע נעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה