אחותי הבכורה גוסטל
נולדה בשנת 1920. במסגרת המשפחתית השמרנית היא היתה היותר חופשית. אחרי גמר
לימודיה בבית ספר עממי עברה לחינוך מקצועי של בנות יהודיות ואחר כך עבדה מחוץ
לביתנו אצל משפחות יהודיות אמידות כבת בית. בשנת 1938 זכתה לקבל אישור כניסה
לארצות הברית באמצעות דודה שרי והיא הגרה וגרה אצלה בעיר בלטימור. זו דודה גוסטל
(גאס) שהכרתם בביקוריכם בארה"ב ובביקוריה היא כאן בארץ.
אחותי שרה, ילידת
1921, היתה השעור בעיסה. בחורה תוססת, תמיד צוחקת ושרה ובמצב רוח טוב. סיימה את
בית הספר התיכון יהודי דתי בן עשר הכתות בעירנו ואחר כך עבדה כמטפלת במוסד ילדים
יהודים מחוץ לעירנו עד לפרעות ליל הבדולח. לאחר זמן מה הגיעה יחד עם קבוצת בנים
ובנות של צעירי אגודת ישראל לחוות הכשרה נוינדורף שבצפון גרמניה. בחוות הכשרה כאלה
הכשירו לעבודה חקלאית בתקווה לעלות ארצה וליישם שם את הנלמד. בחווה זו שהתה עד
לשילוח למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, וסיוטי מקום זה חזתה על בשרה במשך
למעלה משנתיים ועד לשחרור. שחרור זה היה קשור בטראומה נוספת, כאשר אך יצאה משערי
המחנה היא נאנסה על ידי חייל רוסי או חיילים, ונזקקה לטיפול רפואי ממושך.
בהיותה עוד בהכשרה
התידדה עם חניך אחר בשם שמחה שנטל אשר גם הוא הועבר לאושוויץ, זכה לשרוד ואחרי
שחרורו עבר בכל נקודה יהודית ברחבי גרמניה וכך מצא את שרה, לאחר מכן נישאו זה לזו.
בשנת 1947 הפליגו באנית מעפילים "לטרון" כדי לעלות ארצה, נתפסו על ידי
האנגלים ונכלאו בקפריסין למשך מספר חדשים עד לשחרורם משם והעלאתם ארצה. כאן הצטרפו
לקבוץ חפץ חיים. שמחה נספה שם בתאונת עבודה בתחילת שנת 1965, זו היתה תוצאה ישירה
ואפילוג לשנות הזוועה באושוויץ. ביום חורף סגרירי, בהיותו עובד בלול, היה עליו
לשרוף פגרי עופות. במקום נפט הוא שפך לתנור בנזין והלהבות תפסו אותו, לאחר מספר
שבועות של סבל קשה הוא נפטר בגלל הכוויות. לאחר מכן נודע שהתבטא כי עבודה זו שנואה
עליו משום שארובת התנור מזכירה לו את אושוויץ, מסבה זו הוא כנראה ביקש לסיים את
עבודתו מהר ולכן השתמש בבנזין.
אחותי רות, ילידת
1925, היתה ילדה עדינה מאד. בעת מלחמת
העולם הועסקה בעבודות כפייה במתפרה ממשלתית, וזאת עד לשילוחה מזרחה, כנראה בשנת
1942. היא לא חזרה. הי"ד.
אחי יהודה
(יוליוס), הצעיר בילדים, נולד בשנת 1927. בבית פינקו אותו ובכל זאת היה, ונשאר
תמיד ילד נוח וחביב. באפריל 1939 עלינו הוא ואני ארצה והגענו לכפר הנוער הדתי, שם
התחנך במחזור ה'. בשנת 1942 התגייסתי לצבא הבריטי ורק כעבור כשלוש שנים, בהיותי עם
פלוגתי באיטליה, נודע לי שמשהו לא בסדר, פרטים לא נודעו אף פעם. מסתבר שבגיל
התבגרות הוא נקלע לחברה לא טובה ונוצל בצורה גרועה. נגרם לו נזק נפשי והבחור אושפז
בביח"ל גהה. באותו זמן, שלהי שנת 1945 הוחל במתן חופשות לחיילים ששהו מעבר
לים וכך נמניתי על הקבוצה הראשונה שנסעה ארצה לחופשה. פגשתי את יהודה, אותו בחור עדין
וחביב כפי שהיה בעבר אלא שהוא נפגע נפשית וטען שלא יכולים להסתכל בעיניו. כיום אני
סבור שהנתוק מהבית בו היה אהוב ומפונק גרם לו משבר מופנם. אחר כך אני עזבתי
בהתגייסי לצבא הבריטי והוא הרגיש עוד יותר בודד, יתכן שאסור היה לי להתגייס, אבל
מצד אחד ראיתי צווי עליון להלחם נגד היטלר, ומאידך, הוא היה לכאורה בחברת נוער
טובה וכמוהו היו הרבה ילדים… בכל אופן, עם גמר החופש חזרתי לאיטליה והיתה תקווה
לשיפור מצבו. ביולי 1946 שוחררתי מהשרות הצבאי. שמעתי המלצות טובות על מוסד רפואי
פרטי בשם "יפה" בקרבת פתח תקווה אלא שזה עלה הרבה כסף. פניתי לראש
המחלקה לעזרה סוציאלית של הסוכנות היהודית הגב' כגן, לימים חברת הכנסת הראשונה,
היא אישית אישרה השתתפות חלקית בהוצאות וגם דודה מו תרמה הקצבה חדשית. בכל זאת,
כעבור זמן מה אזלה הרזרבה הכספית של חסכונותי מתקופת הצבא בתוספת מענק השחרור וגם
שכר עבודתי היה מוגבל. כעבור מספר חדשים הועבר יהודה למוסד אחר, לצערי פחות טוב,
ומשם למוסד וילנר בירושלים. המנהל וילנר היה הדבר הכי קרוב לאב ביחסיו למטופלים.
יחס טוב זה וכן עליית אחותי שרה ופגישתה אתו, גרמו לשיפור דרסטי וכבר הגינו תכניות
להעסקתו לאחר החלמתו המלאה, כל זאת בהסכמה ובשיתוף מלאים של יהודה. בשיא התקווה
הגיע אלי מברק שהוא נפטר. מר וילנר סיפר לי שפתאום הוא נפל עם עוותים ומיד נפטר,
לדעתו זה היה התקף לב. תאריך הפטירה כ' אלול תש"ז, 5 לספטמבר 1947.
יהודה ז"ל נקבר בהר הזיתים לקראת ראש השנה תש"ח -
ובטרם הספקנו להעמיד מצבה פרצו המאורעות אשר הביאו למלחמת השחרור. אחרי מלחמת ששת
הימים היה הרבה הרס בהר הזיתים ולא נמצא הציון הזמני על קברו, בחברה קדישא יכלו
לאתר רק חלקה ושורה ולא את מקום הקבר המדוייק, ועד היום לא יכלנו להעמיד
מצבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה