מוזר הדבר, אבל יתר
האירועים באותם ארבעת החדשים שחלפו עד
לעלייתי ארצה כמעט ואינם זכורים לי. אינני זוכר מה עשיתי כל שעות היום, ומה עשו
יתר בני המשפחה. זכור לי שאבא היה עסוק במידת מה בחיפוש אפשרויות הגירה, כתיבת
מכתבים לקרובים ומכרים שהצליחו להגר ובהשגת
מספר תור בקונסוליה האמריקנית להוצאת אשרת הגירה. כמו כן היינו עסוקים
בחיסול חלק מתכולת הדירה שנדרשנו לעזוב ובהעברה לדירה אחרת, יותר קטנה, הנמצאת
באזור ריכוז יהודי. ההפתעה הגדולה היתה זמן קצר לאחר הפרעות עם מתן אשרות עלייה
לארץ ישראל עבור אחי יהודה (יוליוס) ז"ל ועבורי. אלא זהו כבר סיפור אחר. מספר
ימים לאחר הפרעות הודיע לנו מנהל בית מגורנו שעלינו לעזוב את הדירה, דירה נאה
ונוחה שגרנו בה קרוב לעשר שנים. היהודים חוייבו לעבור לבתים בשטח המאוכלס רובו
ביהודים. השגנו דירה קטנה בת שלשה חדרים באזור מותר, ברח. Schwanenstrasse 13. בדירה קטנה זו הועידו הורי חדר אחד להשכרה
כדי להרוויח סכום כסף לצרכי מחיה, ואלינו הגיעה העלמה זילברשטיין (או שם דומה), רווקה
מזדקנת שבעבר היתה מורה, וכעת התקיימה מפנסיה. היא גם אכלה אתנו. השיחות מסביב
לשולחן האוכל סובבו לרוב על מכרים אשר היו בתהליך הגירה או כבר הספיקו לעזוב. בשלב
זה כבר השתכנעו כולם שאין עתיד ליהודים בגרמניה ויש לעשות כל מאמץ כדי להגר. אבי
פנה לקרובים בארצות הברית ואלה אכן שלחו את הניירות הדרושים שכללו התחייבות לפרנסת
המוזמן אם אין ביכולתו להתפרנס בעצמו, אבל נציגי ארצות הברית, הקונסולים בגרמניה
הערימו קשיים רבים. היה תור עצום של מבקשים,
ובקונסוליות חילקו מספרים לתור המתנה, והמספר שלנו היה אמור להגיע כעבור כשנתיים
או עוד יותר מאוחר, אם
בכלל.
העליה ארצה
חלמתי על עליה ארצה, כמובן קיויתי שעליה זו תתבצע יחד עם בני
המשפחה, ולא כתוצאה של רדיפות יהודים והפרעות הקשות בהם בנובמבר 1938.
מספר שבועות לאחר
הפרעות, אנו יושבים בבית ובמוצאי שבת יש צלצול בשער הבית. כל צלצול היה מפחיד
אותנו כי חששנו שזה יכול להיות איש גסטפו, נאצי במדים ובמקרה הטוב אולי שוטר רגיל,
אבל הפעם עמד ליד השער השרת הלא יהודי של בית היתומים היהודי וצעק למעלה שאדון
מרקס, המנהל מבקש לראות אותנו.
נתלוויתי אל אבי,
אינני זוכר אם אחי יהודה בא גם כן. בבואנו לבית היתומים הובלנו למשרדו של אדון
מרקס המנהל. איש זה ישב מאחורי מכתבה גדולה, היה לבוש ג'קט ביתי מקטיפה חומה,
לראשו כפה, בפיו סיגר דולק, ועל פניו חיוך רחב כאילו שאין כאן לא נאצים ולא רדיפת
יהודים. למראית עין היה פשוט רגוע ונינוח.
בצורה נינוחה זו הוא גם התחיל לדבר כאשר פנה אל אבי בעגה המקומית, ושימוש
בעגה זו ביטא בעליל גישה נינוחה ולא רשמית.
- "האם אתה מוכן ששני בניך יצורפו לקבוצת ילדים שלנו
שיעלו ארצה?"
היינו די המומים משאלה ישירה זו. הרי חלום כולנו היה לברוח מה שיותר מהר
מגרמניה וכעת אפילו מאפשרים לנו לעלות ארצה!
אבי השיב מיד תשובה
חיובית.
השאלה של פרידה
ארוכה ואולי נצחית מהילדים בכלל לא היתה קיימת, כל הורה שמח אם יוכל להבטיח לפחות
את שלום הילדים ואת עתידם, ולו גם על חשבון הנתקות כואבת מהם.
אדון מרקס הסביר
שקיבל רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו
נמצאים רק שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או
אחרת. יש כאלה שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל
הדרוש. אני עצמי אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה
היה בחודש ינואר או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.
(רשימת הילדים שעלו לארץ יחדיו, סבא משה ויהודה נמצאים בשורות 13,14)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה