כפר חסידים- החריש הראשון

כך הגענו קבוצה של 35 ילדים לכפר הנוער הדתי אשר אוכלס כולו בצעירי וצעירות עלית  הנוער. הכוונה היתה שאלה ישהו שם שנתיים עד גיל שמונה עשרה שנה, ילמדו חצי יום ויעבדו חצי יום בענפי חקלאות שונים. לגבי קבוצת הילדים שלנו המצב היה שונה. שלשים ילדים היו בגיל משש שנים ועד שלוש עשרה שנה, אלה כמובן למדו יום שלם ורק מדי פעם הועסקו בעבודה במשק הילדים. הבעיה היתה עם חמשת הנותרים, נערים כמוני אשר התקרבו לגיל שש עשרה, הגיל המתאים לעליית הנוער. סוכם שחצי שנה נהיה עם קבוצת הילדים אבל נלמד יחד עם קבוצת הנוער. לאחר מכן צורפנו גם לסידור העבודה של הנוער אבל מבחינת המסגרת החברתית שייכו אותנו הלאה, בניגוד לרצוננו, לקבוצת הילדים. דבר זה היה די קשה כי חסרה לנו המסגרת החברתית שהיתה כל כך חשובה, במיוחד היתה חשובה בגלל העדר המשפחות שנותרו בגרמניה. כעבור זמן מה הגיעה קבוצת נוער חדשה שצורפנו אליה, אבל כעת היה המצב הפוך. אנו היינו הותיקים, כבר דברנו עברית והתרגלנו איכשהו לאקלים החדש. משום כך ראו בנו כעין מתנשאים, וקשרי חברה ממש לא נוצרו.

ענפי העבודה האהובים עלי היו מסגרות ופלחה. במסגרות היו המדריכים שני מסגרים מעולים כפי שכיום קשה למצוא. אלה באו עם תעודת "מייסטר" מגרמניה ובכשרון ותבונת ידיהם הפכו גושי פלדה למוצרים שמושיים ומוצרי אמנות ממש.

נירו ניר – החריש הראשון 

פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות

פה נחיה ופה ניצןר

חיי זוהר חיי דרור

פה תהי השכינה שורה

פה תפרח גם שפת התורה –

נירו ניר ניר ניר שירו שיר שיר שיר

גילו גיל גיל גיל עוד ינצו ניצנים

אם תשאלו אותי מה היה האירוע הכי משמח בחיי, וללא ספק היו אירועים משמחים, והנה החריש הראשון שלי נמנה על הטובים בהם.

   בסידור העבודה החליפו לנו ענף מדי שלשה חדשים, והמבוקש מכולם היה ענף הפלחה. עבודה זו כללה חריש, קציר, דיש וכל הכרוך בגידול תבואה. ביום 1 למרץ 1944 הגיע תורי לעבוד בענף זה. היה יום אביב מקסים עם אוויר צח, שמים תכולים וראות צלולה עד למרחקים. ארווין כהן ז"ל שהיה מנהל הענף הסביר לי איך חורשים את הניר, התלם הראשון. עם תלם זה ישר, אזי יתר התלמים מתיישרים לפיו וחלקת השדה החרושה נראית יפה וישרה. רוחב החלקה היה כמאתיים מטר וכדי לחרוש ישר יש לקבוע נקודה סופית ולצעוד לקראתה עם המחרשה הנגררת על ידי זוג פרדות. כדי להקל על כך, קובעים בעין גם נקודות יותר קרובות הנמצאות בקו ישר לקראת הנקודה הסופית. הסימן הנבחר יכול להיות אבן, רגב עפר או כל דבר אחר שעליו ניתן למקד את העיניים. ובכן, נעמדתי בין ראשי שתי הפרדות, אחזתי ברצועה שליד המתג וצעדתי כפי שהוסבר לי. כך הגעתי לסימן הראשון שבחרתי, קבעתי לעצמי סימן נוסף שהיה בקו העין לקראת נקודת גמר התלם. הגעתי לסוף, הפכתי את צמד הפרדות עם המחרשה. להב אחד של המחרשה בת שני להבים שנקראה "ביסוק" (דו-להבי בצרפתית) היה כעת בתלם החרוש, וכך התקדמה המחרשה ישירות לאורך אותו ניר, ואני יכולתי לנהוג את הבהמות ברתמות מאחור וללא צורך לצעוד ביניהן. הגעתי לנקודת ההתחלה וארווין שיבח אותי על התלם היפה שחרשתי, ונדמה לי שגאוותי גאתה כפי שזה כמעט לא קרה במרוצת השנים, ולאור הצלחה כלשהי.

הארץ המובטחת

לאחר נסיעה קצרה עברנו את הגבול לאיטליה וכעבור זמן לא רב הגענו ליעדנו הסופי, לטרייסטה שמשם נפליג באניה ארצה.

ההפלגה תהיה למחרת היום, ובלילה איכסנו אותנו ב"בית העולים", בית שנשכר לצרכי העולים ארצה. בלינת לילה באותו בית עולים נעקצנו כולנו על ידי המון פשפשים, מין חרק אדום כהה אשר שוכן במיטות, היום כבר לא מוכר כאן בישראל. למחרת התגרדנו כולנו אבל כל אי הנוחיות נשכחה כאשר נגשנו לנמל והתפעמנו ממראה הים הגדול, לרובנו זו הפעם הראשונה שראינו ים. במקומות מגורינו הקודמים היו נהרות, לעתים נהרות גדולים ובהם שטו גם ספינות משא ואניות טיולים, אבל טרם ראינו אניות נוסעים גדולה המפליגה בים. כזאת היתה האניה "גליל" – GALILEA. לקראת הצהרים עלינו על סיפונה ולקראת ערב הפלגנו. זה היה ביום רביעי ה- 19 לאפריל 1939 ועגנו בחיפה ביום שני ה- 24 בו. באניה נהנינו מכל טוב, ממזון רב ובשר שכמעט שכחנו את טעמו. כן הוגשו תפוזים אשר גדולים כמוהם טרם ראינו, ואנו כמובן בחרנו את הגדולים שבהם, אלה שקליפתם עבה ונחשבים כאן כסחורה נחותה. לקראת תום המסע עגנו בנמל תל-אביב. נמל זה נבנה בשנת 1936, כאשר לרגל המאורעות הערבים לא איפשרו עגינת אניות עם יהודים בנמל יפו. בנמל תל אביב האניות לא יכלו לעגון ליד החוף, אלא מזח נבנה מהחוף אל תוך היום עד לעומק שאיפשר עגינת אניות גדולות, ופועלים יהודים העמיסו ופרקו דרך מזח זה. במשך עגינתנו הביאו פועלים ארגזי תפוזים והטעינו אותם במחסני האניה. אדון מרקס הכיר אחדים מפועלים אלה עוד מחו"ל. מתל אביב הפלגנו לחיפה ומראה הכרמל הפעים אותנו. לאחר העגינה לא ניתן לנו לרדת לחוף, אלא הורידו אותנו לאולם בבטן האניה אשר שם שלטונות ההגירה האנגלים בדקו את דרכונינו ואת רשיונות העליה, כמו כן קיבלנו זריקות חיסון. סוף סוף ירדנו לחוף.

   כעבור יותר מיובל שנים, כאשר נברתי במסמכי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, נתקלתי במכתב של המשרד הארצישראלי בברלין אל הסוכנות היהודית בירושלים, ובו רשימת עולים אשר הפליגו מנמל טרייסט ביום 19 לאפריל  אל ארץ ישראל. ברשימה זו הופיע גם שם אחי ושמי והציון שעבורנו שולם מס נמל בסך חצי לירה כ.א. וכן דמי חיסון רפואי בסכום דומה. העתק המסמך שמור אתי עד היום.

   מעבר לשערי הנמל המתינו מאות אנשים מקרובי וידידי העולים החדשים, בין הממתינים היתה גם הני ויקסלבאום, אחותו הצעירה של דוד זיג. אותנו דחסו לאוטובוס אשר חלונותיו היו מסורגים. למעשה לחלונות כל האוטובוסים היו סורגים בצורת גדר מגן כדי לבלום התקפות אבנים ואולי אף רימונים מצד הערבים שהיו עדיין מתפרעים, היו אלה פרעות 1936 - 1939. מהנמל הסיעו אותנו תחילה לבית העולים בבת גלים. שם נפגשנו עם הני. משם הסיעו אותנו ליעדנו הסופי בכפר הנוער הדתי, על יד כפר חסידים ומול קבוץ יגור. 

העליה לארץ ישראל

  אדון מרקס הסביר שקיבל רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו נמצאים רק שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת. יש כאלה שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל הדרוש. אני עצמי אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה היה בחודש ינואר או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.

  כעת התחילו הכנות קדחתניות לקראת העלייה ארצה. אדון מרקס בעצמו העביר לנו שעורי עברית. בבית הוכנו ונקנו בגדים. בין היתר הוצע לקנות מגפי עור כי בעונת החורף בארץ ישראל ישנו הרבה בוץ ואנו הרי נהיה בכפר ששם אין מערכת כבישים תקינה. לימים יתברר שנזדקק למגפי גומי שניתן לנקותם מתחת לברז מים, ולא למגפי עור אשר נקיונם הרבה יותר מסובך. עבורי גם קנו מכנסי "ניקרבוקר", אלה מכנסים ארוכים אשר קצם התחתון מתקפל מתחת לברך לתוך הגרבים. באותה תקופה זה היה לבוש אופייני בגרמניה ובאנגליה.

  טוב, קנינו מזוודות גדולות והחלו נסיונות אריזה. בסוף סוכם מה לקחת והמזוודות של אחי ושלי הועברו לבקורת אחרונה בבית היתומים לקראת היציאה. היציאה נדחתה בינתיים מסיבות לא ברורות לי לאמצע חודש אפריל.

  היום המיוחל הגיע ובחצות הלילה היינו אמורים לצאת ברכבת מהירה דרומה. בשעות הערב

נתאספנו כולנו בבית היתומים, אנו, ההורים ובני המשפה המלווים. אל אחי ואלי התלוו ההורים והאחות רות, האחות שרה היתה מחוץ לעיר בהכשרה, והאחות גוסטל כבר היתה שנה בארצות הברית. נתקבלו הנחיות אחרונות איך להתנהג בנסיעה ברכבת. אחד ממורי הבית הסתובב והציע לכולנו גלויות דאר כדי שנכתוב עוד בטרם נעבור את הגבול. בקרבת מקום היתה תחנת חשמליות מס. 15 אשר נסעו לתחנת הרכבת המרכזית, ונתבקשנו ללכת לשם בקבוצות קטנות ובהפרשי זמן כדי לא לעורר את יתר נוסעי החשמלית להתנהגות פרועה כנגד קבוצת יהודים גדולה. בסוף הגיע תורנו לצאת לתחנה. עלינו עם המזוודות והנסיעה בת כ 15 - 20 דקות עברה בסדר, מלבד הערות מלגלגות שהיהודים נוסעים לפלשתינא.

  בתחנת הרכבת התאספנו כולנו ברציף המתאים, אחד מכשלושים רציפים בתחנת רכבת ענקית זו. הפרידה היתה מאד נרגשת. אבי שמר על איפוק, אמא בכתה ובקשה שאשמור היטב על אחי הקטן. אדון מרקס הורשה ללוות אותנו בנסיעה ובהפלגה ארצה והתחייב לשוב לגרמניה. אשתו אשר כונתה על ידי כל ילדי המוסד בשם "דודה רוזה" בכתה הרבה, כאילו שניחשה שיותר לא תראה את בעלה כפי שבאמת היה, כי בשובו לגרמניה ולפני חציית הגבול הוא הוזהר שאנשי גסטפו מתכוננים לעצרו ולשלוח אותו למחנה ריכוז. הוא נאלץ לחפש מקום מקלט בארץ אחרת, ואילו אשתו, בתו ואולי גם בן שולחו בבוא העת מזרחה ונספו בשואה.

  כולנו היינו בקרון אחד, אנו הילדים, אדון מרקס ואחד המדריכים שבבית היתומים בשם הרברט האס, אשר ליווה אותנו רק עד לגבול. הרכבת זזה ואנו כבר נשמנו לרווחה שנעזוב סוף סוף את הארץ הארורה הזאת, אף שהיינו עדיין בתחום שלטון הנאצים. שמרנו על שקט יחסי כי לא רצינו לעורר תשומת לב מיותרת. למחרת בבוקר הגענו למינכן ושם ירדנו מהרכבת כדי לעבור לרכבת אחרת, תוך כדי כך הסתובבנו במבנה התחנה הענקית. פתאום ראינו מחלקה של אנשי ס.ס. ענקיים, לבושים במדיהם השחורים וסמל גולגולת מת על כובעי המצחיה שלהם, כולם חגורי חרב. נאמר לנו שאלה נמנים על יחידת שומרי הראש של היטלר. דבר זה גם סביר, כי מינכן הוכרזה כ"בירת התנועה הנאצית".

   עלינו לרכבת אחרת והמשכנו בנסיעה. כעבור זמן לא רב, ועוד לפני שעברנו לאוסטריה אשר למעלה משנה לפני כן סופחה לגרמניה, והרכבת נעצרה באמצע שדה כלשהו. אדון מרקס עבר נרגשות מתא לתא, דרש לסגור את החלונות ולא לדבר. כך המתנו במתח קרוב לשעתיים, יותר מאוחר התברר שאנשי גסטפו טענו שדברנו נגד המשטר והמשך נסיעתנו הוטל בספק. לאחר ההמתנה הארוכה הורשינו להמשיך. עברנו באוסטריה והגענו לגבול היוגוסלבי. אחרי שעברנו גבול זה היינו מחוץ לתחום שלטון הנאצים אבל התאפקנו גם הלאה מלדבר חופשי, משפחותינו עדיין בגרמניה, ואדון מרקס צריך לחזור לשם. מוטב להזהר. ביוגוסלביה עברנו רק קטע קצר עד לגבול האיטלקי. היה לילה, חושך, אבל מסביבנו עפו רבבות גצים זוהרים. באותה תקופה היו בעיקר קטרים שהוסקו בפחם ולעתים נשף פיח ארובת הקטר דרך חלונות פתוחים, אבל ביוגוסלביה הסיקו את דודי הקטר בעצים ומהארובה התעופפו הגצים. לאחר נסיעה קצרה עברנו את הגבול לאיטליה וכעבור זמן לא רב הגענו ליעדנו הסופי, לטרייסטה שמשם נפליג באניה ארצה.

אדון מרקס וההצעה לעלות לארץ ישראל

   מוזר הדבר, אבל יתר האירועים  באותם ארבעת החדשים שחלפו עד לעלייתי ארצה כמעט ואינם זכורים לי. אינני זוכר מה עשיתי כל שעות היום, ומה עשו יתר בני המשפחה. זכור לי שאבא היה עסוק במידת מה בחיפוש אפשרויות הגירה, כתיבת מכתבים לקרובים ומכרים שהצליחו להגר ובהשגת  מספר תור בקונסוליה האמריקנית להוצאת אשרת הגירה. כמו כן היינו עסוקים בחיסול חלק מתכולת הדירה שנדרשנו לעזוב ובהעברה לדירה אחרת, יותר קטנה, הנמצאת באזור ריכוז יהודי. ההפתעה הגדולה היתה זמן קצר לאחר הפרעות עם מתן אשרות עלייה לארץ ישראל עבור אחי יהודה (יוליוס) ז"ל ועבורי. אלא זהו כבר סיפור אחר. מספר ימים לאחר הפרעות הודיע לנו מנהל בית מגורנו שעלינו לעזוב את הדירה, דירה נאה ונוחה שגרנו בה קרוב לעשר שנים. היהודים חוייבו לעבור לבתים בשטח המאוכלס רובו ביהודים. השגנו דירה קטנה בת שלשה חדרים באזור מותר, ברח. Schwanenstrasse 13. בדירה קטנה זו הועידו הורי חדר אחד להשכרה כדי להרוויח סכום כסף לצרכי מחיה, ואלינו הגיעה העלמה זילברשטיין (או שם דומה), רווקה מזדקנת שבעבר היתה מורה, וכעת התקיימה מפנסיה. היא גם אכלה אתנו. השיחות מסביב לשולחן האוכל סובבו לרוב על מכרים אשר היו בתהליך הגירה או כבר הספיקו לעזוב. בשלב זה כבר השתכנעו כולם שאין עתיד ליהודים בגרמניה ויש לעשות כל מאמץ כדי להגר. אבי פנה לקרובים בארצות הברית ואלה אכן שלחו את הניירות הדרושים שכללו התחייבות לפרנסת המוזמן אם אין ביכולתו להתפרנס בעצמו, אבל נציגי ארצות הברית, הקונסולים בגרמניה הערימו קשיים רבים. היה תור עצום של מבקשים,  ובקונסוליות חילקו מספרים לתור המתנה, והמספר שלנו היה אמור להגיע כעבור כשנתיים או עוד יותר מאוחר, אם

בכלל.

העליה ארצה

חלמתי על עליה ארצה, כמובן קיויתי שעליה זו תתבצע יחד עם בני המשפחה, ולא כתוצאה של רדיפות יהודים והפרעות הקשות בהם בנובמבר 1938.

  מספר שבועות לאחר הפרעות, אנו יושבים בבית ובמוצאי שבת יש צלצול בשער הבית. כל צלצול היה מפחיד אותנו כי חששנו שזה יכול להיות איש גסטפו, נאצי במדים ובמקרה הטוב אולי שוטר רגיל, אבל הפעם עמד ליד השער השרת הלא יהודי של בית היתומים היהודי וצעק למעלה שאדון מרקס, המנהל מבקש לראות אותנו.

  נתלוויתי אל אבי, אינני זוכר אם אחי יהודה בא גם כן. בבואנו לבית היתומים הובלנו למשרדו של אדון מרקס המנהל. איש זה ישב מאחורי מכתבה גדולה, היה לבוש ג'קט ביתי מקטיפה חומה, לראשו כפה, בפיו סיגר דולק, ועל פניו חיוך רחב כאילו שאין כאן לא נאצים ולא רדיפת יהודים. למראית עין היה פשוט רגוע ונינוח.  בצורה נינוחה זו הוא גם התחיל לדבר כאשר פנה אל אבי בעגה המקומית, ושימוש בעגה זו ביטא בעליל גישה נינוחה ולא רשמית.

- "האם אתה מוכן ששני בניך יצורפו לקבוצת ילדים שלנו שיעלו ארצה?"

היינו די המומים משאלה ישירה זו. הרי חלום כולנו היה לברוח מה שיותר מהר מגרמניה וכעת אפילו מאפשרים לנו לעלות ארצה!

  אבי השיב מיד תשובה חיובית.

   השאלה של פרידה ארוכה ואולי נצחית מהילדים בכלל לא היתה קיימת, כל הורה שמח אם יוכל להבטיח לפחות את שלום הילדים ואת עתידם, ולו גם על חשבון הנתקות כואבת מהם.

  אדון מרקס הסביר שקיבל רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו נמצאים רק שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת. יש כאלה שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל הדרוש. אני עצמי אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה היה בחודש ינואר או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.

(רשימת הילדים שעלו לארץ יחדיו, סבא משה ויהודה נמצאים בשורות 13,14)