אדון מרקס הסביר שקיבל
רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו נמצאים רק
שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת. יש כאלה
שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל הדרוש. אני עצמי
אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה היה בחודש ינואר
או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.
כעת התחילו הכנות
קדחתניות לקראת העלייה ארצה. אדון מרקס בעצמו העביר לנו שעורי עברית. בבית הוכנו
ונקנו בגדים. בין היתר הוצע לקנות מגפי עור כי בעונת החורף בארץ ישראל ישנו הרבה
בוץ ואנו הרי נהיה בכפר ששם אין מערכת כבישים תקינה. לימים יתברר שנזדקק למגפי
גומי שניתן לנקותם מתחת לברז מים, ולא למגפי עור אשר נקיונם הרבה יותר מסובך.
עבורי גם קנו מכנסי "ניקרבוקר", אלה מכנסים ארוכים אשר קצם התחתון מתקפל
מתחת לברך לתוך הגרבים. באותה תקופה זה היה לבוש אופייני בגרמניה ובאנגליה.
טוב, קנינו מזוודות
גדולות והחלו נסיונות אריזה. בסוף סוכם מה לקחת והמזוודות של אחי ושלי הועברו
לבקורת אחרונה בבית היתומים לקראת היציאה. היציאה נדחתה בינתיים מסיבות לא ברורות
לי לאמצע חודש אפריל.
היום המיוחל הגיע ובחצות
הלילה היינו אמורים לצאת ברכבת מהירה דרומה. בשעות הערב
נתאספנו כולנו בבית היתומים, אנו, ההורים ובני המשפה המלווים.
אל אחי ואלי התלוו ההורים והאחות רות, האחות שרה היתה מחוץ לעיר בהכשרה, והאחות
גוסטל כבר היתה שנה בארצות הברית. נתקבלו הנחיות אחרונות איך להתנהג בנסיעה ברכבת.
אחד ממורי הבית הסתובב והציע לכולנו גלויות דאר כדי שנכתוב עוד בטרם נעבור את
הגבול. בקרבת מקום היתה תחנת חשמליות מס. 15 אשר נסעו לתחנת הרכבת המרכזית,
ונתבקשנו ללכת לשם בקבוצות קטנות ובהפרשי זמן כדי לא לעורר את יתר נוסעי החשמלית
להתנהגות פרועה כנגד קבוצת יהודים גדולה. בסוף הגיע תורנו לצאת לתחנה. עלינו עם
המזוודות והנסיעה בת כ 15 - 20 דקות עברה בסדר, מלבד הערות מלגלגות שהיהודים
נוסעים לפלשתינא.
בתחנת הרכבת התאספנו
כולנו ברציף המתאים, אחד מכשלושים רציפים בתחנת רכבת ענקית זו. הפרידה היתה מאד
נרגשת. אבי שמר על איפוק, אמא בכתה ובקשה שאשמור היטב על אחי הקטן. אדון מרקס
הורשה ללוות אותנו בנסיעה ובהפלגה ארצה והתחייב לשוב לגרמניה. אשתו אשר כונתה על
ידי כל ילדי המוסד בשם "דודה רוזה" בכתה הרבה, כאילו שניחשה שיותר לא
תראה את בעלה כפי שבאמת היה, כי בשובו לגרמניה ולפני חציית הגבול הוא הוזהר שאנשי
גסטפו מתכוננים לעצרו ולשלוח אותו למחנה ריכוז. הוא נאלץ לחפש מקום מקלט בארץ
אחרת, ואילו אשתו, בתו ואולי גם בן שולחו בבוא העת מזרחה ונספו בשואה.
כולנו היינו בקרון
אחד, אנו הילדים, אדון מרקס ואחד המדריכים שבבית היתומים בשם הרברט האס, אשר ליווה
אותנו רק עד לגבול. הרכבת זזה ואנו כבר נשמנו לרווחה שנעזוב סוף סוף את הארץ
הארורה הזאת, אף שהיינו עדיין בתחום שלטון הנאצים. שמרנו על שקט יחסי כי לא רצינו
לעורר תשומת לב מיותרת. למחרת בבוקר הגענו למינכן ושם ירדנו מהרכבת כדי לעבור
לרכבת אחרת, תוך כדי כך הסתובבנו במבנה התחנה הענקית. פתאום ראינו מחלקה של אנשי
ס.ס. ענקיים, לבושים במדיהם השחורים וסמל גולגולת מת על כובעי המצחיה שלהם, כולם
חגורי חרב. נאמר לנו שאלה נמנים על יחידת שומרי הראש של היטלר. דבר זה גם סביר, כי
מינכן הוכרזה כ"בירת התנועה הנאצית".
עלינו לרכבת אחרת
והמשכנו בנסיעה. כעבור זמן לא רב, ועוד לפני שעברנו לאוסטריה אשר למעלה משנה לפני
כן סופחה לגרמניה, והרכבת נעצרה באמצע שדה כלשהו. אדון מרקס עבר נרגשות מתא לתא,
דרש לסגור את החלונות ולא לדבר. כך המתנו במתח קרוב לשעתיים, יותר מאוחר התברר
שאנשי גסטפו טענו שדברנו נגד המשטר והמשך נסיעתנו הוטל בספק. לאחר ההמתנה הארוכה
הורשינו להמשיך. עברנו באוסטריה והגענו לגבול היוגוסלבי. אחרי שעברנו גבול זה
היינו מחוץ לתחום שלטון הנאצים אבל התאפקנו גם הלאה מלדבר חופשי, משפחותינו עדיין
בגרמניה, ואדון מרקס צריך לחזור לשם. מוטב להזהר. ביוגוסלביה עברנו רק קטע קצר עד
לגבול האיטלקי. היה לילה, חושך, אבל מסביבנו עפו רבבות גצים זוהרים. באותה תקופה
היו בעיקר קטרים שהוסקו בפחם ולעתים נשף פיח ארובת הקטר דרך חלונות פתוחים, אבל
ביוגוסלביה הסיקו את דודי הקטר בעצים ומהארובה התעופפו הגצים. לאחר נסיעה קצרה
עברנו את הגבול לאיטליה וכעבור זמן לא רב הגענו ליעדנו הסופי, לטרייסטה שמשם נפליג
באניה ארצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה