כך הגענו קבוצה של 35 ילדים לכפר הנוער הדתי אשר אוכלס כולו
בצעירי וצעירות עלית הנוער. הכוונה היתה
שאלה ישהו שם שנתיים עד גיל שמונה עשרה שנה, ילמדו חצי יום ויעבדו חצי יום בענפי
חקלאות שונים. לגבי קבוצת הילדים שלנו המצב היה שונה. שלשים ילדים היו בגיל משש
שנים ועד שלוש עשרה שנה, אלה כמובן למדו יום שלם ורק מדי פעם הועסקו בעבודה במשק
הילדים. הבעיה היתה עם חמשת הנותרים, נערים כמוני אשר התקרבו לגיל שש עשרה, הגיל
המתאים לעליית הנוער. סוכם שחצי שנה נהיה עם קבוצת הילדים אבל נלמד יחד עם קבוצת
הנוער. לאחר מכן צורפנו גם לסידור העבודה של הנוער אבל מבחינת המסגרת החברתית
שייכו אותנו הלאה, בניגוד לרצוננו, לקבוצת הילדים. דבר זה היה די קשה כי חסרה לנו
המסגרת החברתית שהיתה כל כך חשובה, במיוחד היתה חשובה בגלל העדר המשפחות שנותרו
בגרמניה. כעבור זמן מה הגיעה קבוצת נוער חדשה שצורפנו אליה, אבל כעת היה המצב
הפוך. אנו היינו הותיקים, כבר דברנו עברית והתרגלנו איכשהו לאקלים החדש. משום כך
ראו בנו כעין מתנשאים, וקשרי חברה ממש לא נוצרו.
ענפי העבודה האהובים עלי היו מסגרות ופלחה. במסגרות היו
המדריכים שני מסגרים מעולים כפי שכיום קשה למצוא. אלה באו עם תעודת
"מייסטר" מגרמניה ובכשרון ותבונת ידיהם הפכו גושי פלדה למוצרים שמושיים
ומוצרי אמנות ממש.
נירו ניר – החריש הראשון
פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצןר
חיי זוהר חיי דרור
פה תהי השכינה שורה
פה תפרח גם שפת
התורה –
נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
עוד ינצו ניצנים
אם תשאלו אותי מה היה האירוע הכי משמח בחיי, וללא ספק היו
אירועים משמחים, והנה החריש הראשון שלי נמנה על הטובים בהם.
בסידור העבודה החליפו לנו ענף מדי שלשה חדשים, והמבוקש מכולם היה ענף
הפלחה. עבודה זו כללה חריש, קציר, דיש וכל הכרוך בגידול תבואה. ביום 1 למרץ 1944
הגיע תורי לעבוד בענף זה. היה יום אביב מקסים עם אוויר צח, שמים תכולים וראות
צלולה עד למרחקים. ארווין כהן ז"ל שהיה מנהל הענף הסביר לי איך חורשים את
הניר, התלם הראשון. עם תלם זה ישר, אזי יתר התלמים מתיישרים לפיו וחלקת השדה
החרושה נראית יפה וישרה. רוחב החלקה היה כמאתיים מטר וכדי לחרוש ישר יש לקבוע
נקודה סופית ולצעוד לקראתה עם המחרשה הנגררת על ידי זוג פרדות. כדי להקל על כך,
קובעים בעין גם נקודות יותר קרובות הנמצאות בקו ישר לקראת הנקודה הסופית. הסימן
הנבחר יכול להיות אבן, רגב עפר או כל דבר אחר שעליו ניתן למקד את העיניים. ובכן,
נעמדתי בין ראשי שתי הפרדות, אחזתי ברצועה שליד המתג וצעדתי כפי שהוסבר לי. כך
הגעתי לסימן הראשון שבחרתי, קבעתי לעצמי סימן נוסף שהיה בקו העין לקראת נקודת גמר
התלם. הגעתי לסוף, הפכתי את צמד הפרדות עם המחרשה. להב אחד של המחרשה בת שני להבים
שנקראה "ביסוק" (דו-להבי בצרפתית) היה כעת בתלם החרוש, וכך התקדמה
המחרשה ישירות לאורך אותו ניר, ואני יכולתי לנהוג את הבהמות ברתמות מאחור וללא
צורך לצעוד ביניהן. הגעתי לנקודת ההתחלה וארווין שיבח אותי על התלם היפה שחרשתי,
ונדמה לי שגאוותי גאתה כפי שזה כמעט לא קרה במרוצת השנים, ולאור הצלחה כלשהי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה