הצבא הבריטי והמזון

מה עוד שייך להווי - כמובן המזון.

סברתי שכיהודי דתי אוכל לקבל את ארוחותי במטבח הכשר, אבל לצבא יש חוקים וסדר משלו. תחילה עלי לעבור שלבי גיוס ותהליכים אחרים, עלי להרשם למטבח הכשר, ורק כעבור זמן מה תאושר בקשתי. וכך, בבוקר הראשון קבלנו ארוחת בוקר אנגלית עם נקניקיות, כנראה על טהרת בשר גמל. מולי ישב מרדכי, לשעבר מדריך בכפר הנוער הדתי. יכולנו לוותר על הנקניקיות, אבל נראה שהוא כמוני, החליט לעשות פסק זמן עד לגמר המלחמה. ובכן, הסתכלנו האחד על השני ובלענו. בשר הפיגול סתם לי (וכנראה גם לו) את בית הבליעה כאילו שזה כדור פלדה עבה. התאמצתי חזק עד שזה ירד. כעבור זמן מה קבלנו אישור למטבח הכשר, ולהפתעתנו פגשנו שם גם בחורים אשר בעונג רב היו אוכלים חזיר. מסתבר שהאוכל הכשר היה פשוט יותר טעים מאשר האוכל במטבח הכללי.

   קודמינו הזהירו אותנו מתעלול המגהץ אבל לא סיפרו לנו מה צפוי ביום חמישי. הם בטח כל כך סבלו בעצמם שביקשו פיצוי על ידי שמחה לאיד של סבלות הזולת. בימי חמישי הוכנס ברום לתוך סעודת הערב. כנראה רצו לבלום את יצרינו, אם כי לא ברור היכן היינו יכולים לפרוק עול. התרגילים נמשכו שעות רבות ועייפו אותנו, בנוסף לכך המחנה היה סגור. מעבר לגדר מפרידה ראינו אמנם חיילות, אבל טירוניות אלה היו במצב מדוכא בדומה לנו ועם מדים שהיו ההיפך מלבוש מגרה. אבל בכל זאת. וכך באמצע הלילה מתעוררים וחשים צורך לרוץ כמו טיל לשרותים הציבוריים (שני חדרי האמבטיה היו כמובן תפוסים). כדי לחסוך מסע לאורך המסדרון, קופצים מהחלון וישר לתוך הח…. החברה לא הספיקו, והתוצאות היו בכל מקום. טוב, למדנו לקח ובימי חמישי כבר נמנענו מלאכול ארוחת ערב.

 

 אחרי שלשה שבועות של אמונים קבלנו את חופשת סוף השבוע הראשונה. עלינו במדים מצוחצחים על האוטובוס, ובהרגשת גאווה עילאית הסתובבנו בחוצות עיר. בתקופה זו כולם כיבדו את החיילים שהתגייסו כדי להלחם בשטן הנאצי. בתום יום וחצי של חופשה שבנו לבסיס והמשכנו שלשה שבועות נוספים באמונים מפרכים, בעיקר אמוני תרגילי סדר ותרגילי סדר חמושים. כל מחלקה מנתה חמישים איש, ובסוף באמת ידענו לבצע עמידת דום בצליל חד ואחיד, ולא היה פיגור של מישהו ולו במאית השנייה. אני לא בטוח שזה יתרום למאמץ המלחמתי, אבל למדנו סדר. יצאנו גם למטווח ירי, והסמל האנגלי השתומם על הצלחותינו בפגיעות כי רובנו היינו מקודם ב"הגנה" וידענו שימוש בנשק. בגמר האמונים עברנו בסך לפני מפקד הבסיס, לויטנט-קולונל (סגן אלוף) Ceisester, ועוד באותו יום יצאנו לחופשה, והפעם בהרגשת הקלה כי סיימנו את הטירונות ואנחנו כאילו חיילים "מוסמכים".

סרג'נט הפר והמגהץ

אנחנו ישנו 50 איש בצריף, אשר לפני המלחמה שימש מגורים לשתי משפחות קצינים בשרות קבע. כפועל יוצא היו שני חדרי אמבטיה אשר בכל אחד מהם היו כיור, אמבטיה ואסלת נוחיות. בחדר כזה נאלצו להתרחץ ולהתגלח בממוצע 25 איש בדקות ספורות שבין ההשכמה להתעמלות הבוקר. הדוחק היה רב, הסתדרנו איכשהו, אבל שיא היעילות הוכיח האמריקני שלנו, אשר הרחצה לא ענינה אותו במיוחד. חמד זה של בחור ישב על האסלה לעשיית צרכיו ובהזדמנות חגיגית זו גם אכל ענבים. היה גם טיפוס שהשתייך לדגי הרקק של העולם התחתון. בחור לא מסוכן, אבל ידענו שאין להשאיר כסף, דברי ערך או סיגריות חשופים לסקרנותו.  איש סולל בונה, נעים הליכות ובעל יידע סביר באנגלית, קבל דרגת טר"ש (זמני). טירון אחר, שמן מאד, בן למשפחת תעשיינים ידועה ועשירה זכה לפריבילגיות, וכנראה שסמל המחלקה האנגלי לא יצא מקופח בשל כך. מסכן מכולם היה עולה חדש מאוסטריה, בחור טמיר, אשר לא ידע לא עברית ולא אנגלית והביע את מעט הגיגיו בגרמנית . איש זה פחד נורא מתרגילי אומץ באמון הגופני, ואף הצליח להרגיז את המדריך האוסטרלי עד כדי כך, שזה צרח עליו "…אתה, 1,80 מטר של חרא" ובאנגלית צחה: You six feet shit..

זה היה, אם כן חלק מהרכב הטירונים. ומה עם הסגל? אלה היה כולם אנגלים או ממדינות הדומיניון הבריטי. סמל המחלקה היה סרג'נט הפר, סגנו היה טר"ש גרימבלבי. הראשון היה זה כעשרים שנה איש קבע וגאה בדרגתו, ואילו גרימבלבי קטן הקומה, עליו רכלו שהוא בנו הבלתי חוקי של רס"ר המחנה. בנפוליאון קטן זה היה אסור לפגוע והיה צריך לפנות אליו בתואר "קורפורל" (רב"ט). אבוי למישהו אשר לשאלה השיב בסתם "כן" או "לא". אזי התפרץ גרימבלבי, הצביע על סרט השרוול הבודד כסמל לדרגתו ושאל אם זה בא לו מהמכבסה? הרמז הובן והפונה אליו השיב: "כן קורפורל" או "לא קורפורל".

סרג'נט הפר היה יותר מתוחכם, ואנשי המחלקה שקדמו לנו בטירונות אצלו, הזהירו מתסמונת "המגהץ". בבסיסי הטירונות של הצבא הבריטי, המכנסים והחולצה היו חייבים להיות מגוהצים, ובמיוחד הכפל במכנסים היה חייב להיות חד כסכין. בימים ההם טרם היה בד סינטטי, הכל היה או כותנה או צמר טהורים שהתקמטו מאד בכל כביסה. אנחנו השתדלנו לקפל יפה את הפריטים  מתחת למזרן הקש וכובד גופנו מעל למזרן היה אמור איכשהו ליצור קפלים במקומות הדרושים ולהחליק במעט את הקמטים. סמל הפר אסף אותנו בתחילת הטירונות ודרש בכל תוקף הופעה במדים מגוהצים. כדי להקל עלינו הוא הציע למכור לנו מגהץ במחיר עלות עצמית של חמש לירות. זה היה המון כסף, אבל 50 אנשי המחלקה יכלו לנדב 10 גרוש כל אחד (10 גרוש היה שוה שכר יומי שלנו בטירונות, או תמורה ל 20 עוגות בקנטינה). וכך המגהץ עבר לרשותנו - מאותו רגע הסמל כבר לא התעניין בחדות הכפל. התסריט נמשך כפי שסופר לנו על ידי קודמינו. לקראת סיום הטירונות, יומיים לפני מסדר הסיום, בא הפר ובקש "לשאול" את המגהץ כדי להתכונן  כראוי למסדר הסיום. הוא כמובן "שכח" להחזירו ואנו לא דרשנו לקבלו חזרה. אחרי מסדר הסיום הלכנו לטירונים החדשים שהחליפו אותנו וסיפרנו להם מה צפוי בענין מגהץ. בכל אופן, אי ההקפדה על קפל חד היה שווה עשרה גרוש לכל אחד.

  אותו סמל בצבא הוד מלכותו היתה לו חברה בראשון לציון, מרחק כשעה ורבע הליכה ממגרש המסדרים שלנו בסרפנד - צריפין. איך ניתן להרשים אותה? בכל יום שני בשבוע נערך תרגיל מסכות גז. היינו חייבים לעבור תס"ח (תרגילי סדר חמושים) עם מסכת גז על הפנים בחודש יולי הלוהט, וחיש מהר התמלאה המסכה מי זעה שנגרו מפנינו. בתס"ח נשאנו רובים קנדיים, אלה כלים די כבדים וככה, עם רובה על הכתף הצעיד אותנו ידידנו הסמל לעבר ראשון לציון, העמידנו בסך לפני בית ידידתו, וכאשר זו נפנפה לו לשלום, הוצעדנו חזרה. אני תמה אם זה הספיק להרשים אותה די כדי להיהפך לגברת הפר?

חיי דת אל מול מלחמה בנאצים- ההחלטה להתגייס

 במחזורנו בישיבת כפר הרא"ה, מחזור "המבוגרים" היו בחורים שאחר כך עלו לגדולה. היה מרדכי פיסק, המוכר יותר מאוחר כמרדכי פירון, הרב הראשי לצה"ל. היה בו-גד, אחר כך פרופיסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. בין הצעירים בלט צבי ריכטר, לימים השופט העליון צבי טל. עד לעת הזו הייתי נער דתי מאד אשר האמין גם בכנותם של מייצגי הדת, רבנים למיניהם. בכפר הראה חויתי בפעם הראשונה שחישובים נוספים מכוונים את "כלי הקודש". הרב נריה התענין יותר, וטרח יותר למען הצעירים בני ארבע עשרה שנה, ובקש לגבש אותם לגרעין "בני עקיבא". גרעין זה היה יותר חשוב בעיניו מאשר אותם בחורים אשר למדו בכנות יומם ולילה, אבל מהם לא תצמח ישועה פוליטית. רב הכפר, הרב ישראלי, לימים חבר מועצת הרבנות הראשית, לימד שעורים ברמה גבוהה.   אותה תקופה, שנת 1941 - 1942 להטה המלחמה בצפון אפריקה, ומפקד צבאות גרמניה שם פילדמרשל רומל, מדי פעם התקרב קרבה מסוכנת לגבולות מצרים, ובכך גם לגבולות הארץ, עד אשר נהדף סופית באל-עלמיין בנובמבר 1942. מה שיותר חשוב, למרות שלא היו ידיעות ברורות, אפסה בלבנו התקווה להתאחד שוב עם משפחותינו היקרות שנשארו באירופה הכבושה בידי הנאצים. לא ידענו על מחנות ההשמדה למיניהם, אבל היה ברור לנו שעם התקדמות הגרמנים מזרחה, היהודים שם צפויים לכלייה. כך גמלה בלבי ההחלטה להתגייס לצבא הבריטי כדי לתרום את חלקי, ולו זעיר שבזעירים במלחמה בנאצים, ראיתי בכך מלחמת מצווה. היה ברור לי שכחייל לא אוכל לשמור על מצוות הדת, אבל הצטרפות לאותה מלחמה נראתה בעיני חשובה יותר, וחשבתי שבגמר תקופת שרותי אחזור שוב לניהול חיים דתיים מלאים. את החלטתי לא הסתרתי. הרב ישראלי ז"ל הזמין אותי אליו כדי להניאני מכוונתי. הוא הסביר את החשש שאחטא במאכלים לא כשרים, בפעילות לא נחוצה בשבת, ועוד ועוד. לא נסיתי כלל להבהיר לו את עמדתי, כי מי ינסה לשכנע רב? רק טענתי שכאן בארץ, בבסיס האמונים גם קיים מטבח כשר.

פניתי ללשכת הגיוס והתגייסתי בסרפנד - כיום צריפין - ביום 27 ליולי 1942. למחרת נשבעתי אמונים להוד מלכותו המלך ג'ורג' הששי. הווי בסיס הטירונות לא היה משהו מוגדר, האווירה היתה פועל יוצא של הרכב המתגייסים, אופי והתנהגות הסגל ונורמות שמרניות של צבא הוד מלכותו, המלך ג'ורג' השישי. ההרכב האנושי היה שונה מידי פעם, היה תלוי בגלי ההתנדבות לפי צווי היישוב, מצב התעסוקה או חוסר התעסוקה באזרחות וגורמים שונים למיניהם. מחלקה כללה 50 איש, ובחיל התובלה אליו התגייסתי היה ההרכב האנושי עוד פחות הומוגני מאשר ביחידות הבאפס, אותו חיל רגלי אשר במשך שנים שרת במשימות סוג ה' ובעיקר שמירה על מחסנים, עד אשר נהפך ל-חי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) בסתיו 1944, והידוע גם בכינוי "הבריגדה". קשה לתאר, ולא יאומן איך טיפוסים שונים ומשונים יכלו לפעול יחד ובנוסף לכך היו גם הפרשי גיל עצומים. במחלקתי שרת ניר מתל עדשים, יהודי כבן 50 שנה אשר היה מוכר בכינוי "סבא ניר". תרגילי הסדר היו קשים עליו אבל הוא לא וויתר ולא ניצל זכויות גילאים מבוגרים. השפעתו היתה מרגיעה. לצדו היתה דמות שונה מתל עדשים, אב ושני בניו. אותו אב, מספרים עליו שבסלרנו, אחרי פלישתנו לאיטליה, הלך לבית בושת ושם פגש את בנו הצעיר בן ה- 16  שנה ובשאלו למעשיו שם, השיב הלז: "ואתה אבא מה מעשיך כאן ?" ינוקא זה התגייס בגיל 15 שנה בזייפו את המסמכים הדרושים. מעורר השתאות היה הג'ינג'י האמריקני. בחור גבוה, טוב מזג ומאד מלוכלך אשר הופעתו לא הסתדרה עם דימוי אמריקני כלשהו.

שלג בחיפה 1950

  תוך כדי שרותי בבית החולים הצבאי 10 גם הכרתי את אסתר, אמכם וסבתכם, אשר היתה אחת החולות. חולה זו מצאה חן בעיני ולאחר החלמתה התחלנו לצאת יחד. הכרנו בסוף שנת 1949 או תחילת שנת 1950. בתחילת פברואר 1950 ירדו כאן בארץ שלגים כבדים. גגות קרסו מכובד עומס השלג עליהם, עצי הדר נשברו. בארצות הקור הרגילות העצים עומדים בחורף במערומיהם לאחר השלכת, והשלג לא מכביד ביותר. כאן בארץ, עצי ההדר אינם משליכים את עלוותם, אלה תופסים כל אחת כמות שלג והעומס המצטבר גורם לשבירה. רחובות העיר חיפה, כמו גם יתר המקומות, היו מרופדים במרבד שטיח שלג עמוק. אסתר ואני טיילנו בנוף זה, ובסוף עמדנו לפני מקום מגוריה והיא הזמינה אותי להיכנס הביתה. הדירה הייתה חמימה, ובעודי יושב שם על כיסא החל השלג נמס ויורד מהנעלים הצבאיות ותוך כדי כך נוצרו שתי שלוליות מים ליד הרגלים. האמינו לי, זה היה פשוט לא נעים. 

זקן, אבל במצב טוב

   עברו שלושים ואחת שנה ואני כבר הייתי בן חמישים.

זמן לא רב לפני כן נחטף מטוס אל-על לאלג'יריה ובאוקטובר 1972 נרצחו אחד עשרה ספורטאים ישראלים במינכן, שם השתתפו באולימפיאדה. הטרור האנטי ישראלי גבר. משלחות ישראליות למיניהן המשיכו לנסוע לחו"ל, אם בשליחויות דיפלומטיות, אם מטעם הסוכנות היהודית, או סתם משלחות של קבוצות שונות. את אלה היה צריך לאבטח, הן אבטחה פיזית ממש, והן על ידי קשרים עם המשטרות בחו"ל.

   בשנת 1973 נסע האנסמבל הקמרי למופע קונצרטים של 30 יום לאירופה, בעיקר לגרמניה. מה לעשות - ובעוונותי אני שולט בשפה הגרמנית, כך הוטל עלי לאבטח קבוצה זו בת כ - 45 נגנים ומלווים וכן לדאוג לאבטחה משטרתית במקומות הופעתם.

   נושא אבטחת הקבוצות היה אז חדש יחסית וטרם נתגבשו תורות קבועות. ראשית חכמה, היה צריך ללמד אותנו שימוש טוב באקדחים, איך להגיב לירי, להסתער על המתנקש, תוך כדי ריצה לירות ובמקרה הצורך להחליף מחסניות, וכו' וכו'.

   באחד מימי האימונים הסופיים יצאנו למטווח ליד טירת הכרמל. הפעם היתה משימה מורכבת, היינו צריכים להסתער על דמות המחבל שיוצג על ידי בובת קרטון. תוך כדי ריצת זיגזג, כדי לא לשמש מטרה ברורה, היינו צריכים לירות מדי פעם רצף של שני כדורים ולהמשיך לרוץ. כאשר המחסנית התרוקנה היינו חייבים ליפול, רצוי מאחורי מחסה כלשהו ולו הקטן ביותר כגון אבן או בתוככי ניר בשדה, להחליף מחסנית, לקום, לרוץ ולירות, בהגיענו ל"מחבל" היינו חייבים לזנק גבוה ומלמעלה להוריד לו כדור לראש.

   קשה לומר שהייתי ספורטאי מצטיין, בנוסף לכך כבר לא נמניתי על הצעירים. ובכל זאת, המשימה נראתה לי חשובה ביותר ואני גם אחראי לשלומם של עשרות ישראלים. שכחתי מכל הבעיות, מפרקים קשיחים וכבדות תנועה, והתרכזתי כל כולי בתרגיל.

   הגיע תורי. התחלתי לרוץ בזיגזג, ולפקודת השריקה של המדריך יריתי. כאשר התרוקנה המחסנית הפלתי את עצמי כדרוש, הוצאתי את הריקה והכנסתי מלאה, קמתי, המשכתי לרוץ ולירות. בהתקרבי לדמות הקרטון נתתי זינוק כזה שאולי היה מזכה אותי במדליה באולימפיאדה (לא אגזים ולכן אסתפק במדלית ארד), ויריתי מלמעלה כדור לראש הדמות.

   כל התרגיל ארך לא הרבה יותר מחצי דקה, אבל המאמץ היה גדול. בטרם הספקתי לקחת נשימה ארוכה נשמעו מחיאות כפיים רועמות. מסתבר שמחלקה של המשמר האזרחי באה לאותו מטווח וחיכתה לתורה, בינתיים הסתכלו על פעילותנו. והנה, הם רואים כנראה איזה זקן שרץ כמטורף, יורה יורה, נופל, קם, רץ הלאה, יורה, מזנק גבוה ומלמעלה תוקע כדור אחרון, זה פשוט הדהים אותם. נראה שכובד האחריות שהרגשתי נתן בי כח שלא ידעתי על קיומו, וכך בצעתי את המשימה ממש 10. אינני יודע מה כתב המדריך בדו"ח שלו. אולי: "זקן אבל במצב טוב".