במחזורנו בישיבת כפר
הרא"ה, מחזור "המבוגרים" היו בחורים שאחר כך עלו לגדולה. היה מרדכי
פיסק, המוכר יותר מאוחר כמרדכי פירון, הרב הראשי לצה"ל. היה בו-גד, אחר כך
פרופיסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. בין הצעירים בלט צבי ריכטר, לימים השופט
העליון צבי טל. עד לעת הזו הייתי נער דתי מאד אשר האמין גם בכנותם של מייצגי הדת,
רבנים למיניהם. בכפר הראה חויתי בפעם הראשונה שחישובים נוספים מכוונים את
"כלי הקודש". הרב נריה התענין יותר, וטרח יותר למען הצעירים בני ארבע עשרה
שנה, ובקש לגבש אותם לגרעין "בני עקיבא". גרעין זה היה יותר חשוב בעיניו
מאשר אותם בחורים אשר למדו בכנות יומם ולילה, אבל מהם לא תצמח ישועה פוליטית. רב
הכפר, הרב ישראלי, לימים חבר מועצת הרבנות הראשית, לימד שעורים ברמה גבוהה. אותה תקופה, שנת 1941 - 1942 להטה המלחמה
בצפון אפריקה, ומפקד צבאות גרמניה שם פילדמרשל רומל, מדי פעם התקרב קרבה מסוכנת
לגבולות מצרים, ובכך גם לגבולות הארץ, עד אשר נהדף סופית באל-עלמיין בנובמבר 1942.
מה שיותר חשוב, למרות שלא היו ידיעות ברורות, אפסה בלבנו התקווה להתאחד שוב עם
משפחותינו היקרות שנשארו באירופה הכבושה בידי הנאצים. לא ידענו על מחנות ההשמדה
למיניהם, אבל היה ברור לנו שעם התקדמות הגרמנים מזרחה, היהודים שם צפויים לכלייה.
כך גמלה בלבי ההחלטה להתגייס לצבא הבריטי כדי לתרום את חלקי, ולו זעיר שבזעירים
במלחמה בנאצים, ראיתי בכך מלחמת מצווה. היה ברור לי שכחייל לא אוכל לשמור על מצוות
הדת, אבל הצטרפות לאותה מלחמה נראתה בעיני חשובה יותר, וחשבתי שבגמר תקופת שרותי
אחזור שוב לניהול חיים דתיים מלאים. את החלטתי לא הסתרתי. הרב ישראלי ז"ל
הזמין אותי אליו כדי להניאני מכוונתי. הוא הסביר את החשש שאחטא במאכלים לא כשרים,
בפעילות לא נחוצה בשבת, ועוד ועוד. לא נסיתי כלל להבהיר לו את עמדתי, כי מי ינסה
לשכנע רב? רק טענתי שכאן בארץ, בבסיס האמונים גם קיים מטבח כשר.
פניתי ללשכת הגיוס והתגייסתי בסרפנד - כיום צריפין - ביום 27
ליולי 1942. למחרת נשבעתי אמונים להוד מלכותו המלך ג'ורג' הששי. הווי בסיס
הטירונות לא היה משהו מוגדר, האווירה היתה פועל יוצא של הרכב המתגייסים, אופי
והתנהגות הסגל ונורמות שמרניות של צבא הוד מלכותו, המלך ג'ורג' השישי. ההרכב
האנושי היה שונה מידי פעם, היה תלוי בגלי ההתנדבות לפי צווי היישוב, מצב התעסוקה
או חוסר התעסוקה באזרחות וגורמים שונים למיניהם. מחלקה כללה 50 איש, ובחיל התובלה
אליו התגייסתי היה ההרכב האנושי עוד פחות הומוגני מאשר ביחידות הבאפס, אותו חיל
רגלי אשר במשך שנים שרת במשימות סוג ה' ובעיקר שמירה על מחסנים, עד אשר נהפך
ל-חי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) בסתיו 1944, והידוע גם בכינוי
"הבריגדה". קשה לתאר, ולא יאומן איך טיפוסים שונים ומשונים יכלו לפעול
יחד ובנוסף לכך היו גם הפרשי גיל עצומים. במחלקתי שרת ניר מתל עדשים, יהודי כבן 50
שנה אשר היה מוכר בכינוי "סבא ניר". תרגילי הסדר היו קשים עליו אבל הוא
לא וויתר ולא ניצל זכויות גילאים מבוגרים. השפעתו היתה מרגיעה. לצדו היתה דמות
שונה מתל עדשים, אב ושני בניו. אותו אב, מספרים עליו שבסלרנו, אחרי פלישתנו
לאיטליה, הלך לבית בושת ושם פגש את בנו הצעיר בן ה- 16 שנה ובשאלו למעשיו שם, השיב הלז: "ואתה
אבא מה מעשיך כאן ?" ינוקא זה התגייס בגיל 15 שנה בזייפו את המסמכים הדרושים.
מעורר השתאות היה הג'ינג'י האמריקני. בחור גבוה, טוב מזג ומאד מלוכלך אשר הופעתו
לא הסתדרה עם דימוי אמריקני כלשהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה