הנסיעה לבגדד ומבצע עזרא ונחמיה של גדוד התובלה

  העבודה מבסיס קרית מוצקין - כורדני נמשכה שבועות מעטים ואנו הועברנו לבסיס בג'למה. לא הספקנו להתאקלם והוטל עלינו לנסוע בשיירה לבגדד ובחזרה. עניין התובלה לא סודר בשיא היעילות. הובלנו חביות זפת לאמצע הדרך עד רוטבה. משם המשכנו ללא מטען עד בגדאד ולאחר שהייה בת שלשה ימים הועמסו המכוניות בחלקי מכונות אשר הובלו - לרוטבה. מרוטבה חזרה ארצה נסענו שוב ללא מטען, יותר נכון לומר ללא מטען רשמי. מטען היה וגם היה, אבל זה יסופר עוד מעט.

  הנסיעה נמשכה בעצלתיים וארכה חמשה ימים לכל כיוון. ביום הראשון עברנו את מפרק בעבר הירדן. אחרי ההרים הגענו לשטח מדברי אך האדמה הייתה קשה, זרועת אבנים ולא חולית-טובענית. לא היה כביש והמסלול סומן על ידי חביות שעמדו במרחק כמה מאות מטר זו מזו. תחנות הלינה היו ליד תחנות השאיבה של צינור הנפט מעירק לחיפה, וכינויים היה H ומספר. 1H, 2H, וכו'. ביום הרביעי היו תמרורים כל חמשה מייל (שמונה ק"מ) אשר בישרו קרבת עיר. עוד 80 מייל, עוד 75 מייל וכך הלאה. אחרי הנסיעה המיגעת במדבר כבר התגעגענו לעיר. הגענו אליה ומה היה שם? שתי שורות של בתים בתוך המדבר וליד הדרך עמדו והמתינו זונות לעוברי אורח. ביום החמישי הגענו לבסיס הבריטי בחבאניה, בסיס אוירי חשוב. משם נלחמו שנה וחצי לפני כן במרד של ראשיד עלי אל כילאני, מנהיג ערבי אשר היה קשור לציר - למחנה הגרמני. תוך כדי המרד הוא גם כילה את זעמו ביהודי בגדאד ורבים נרצחו.

  הגענו למחנה בחוצות בגדאד. כמובן שמיד מהרנו לנסוע העירה. בגדאד שוכנת ליד החידקל, נהר רחב וזורם בעצמה, הדבר הרשים אותנו מאד. בעיקר הלכנו למרכז העיר, ושם ברחוב הראשי היו חנויות צורפים, כולם, או כמעט כולם בבעלות יהודים. על כתפיות מדנו היתה כתובת PALESTINE, כך גם בעלי החנויות הבחינו מיד שאנו באנו מארץ ישראל. שאלנו תמיד למה הם לא עולים ארצה, הרי לפני כשנה וחצי בלבד טבחו ביהודים, תשובתם היתה: "ברוך השם, יש פרנסה". מסתבר שנציגי ה"הגנה" שבינינו בכל זאת מצאו את הפעילים הציונים, אנשי "החלוץ" בבגדאד. כאשר עזבנו כעבור שלשה ימים היו אתנו עוד 42 בחורים יהודים מהמקום. מחלקתנו כללה 60 חיילים ומפקדים ושלושים וששה כלי רכב. את ארבעים ושנים הנוספים ציידנו במדי ב' שנקראו אצלנו "אוברול" וכן קבלו את חלק ב' של תעודת החייל המורכבת משני חלקים, כאשר כל אחד לחוד מהווה מסמך זיהוי. אלא, בינתיים אנו עוד בבגדאד ורוצים לראות. שמענו רבות על רובע התענוגות הנמצא בקרבת הנהר, ובערב הלכנו לשם כדי לערוך ביקור. בכניסה לרובע היה תמרור צבאי שאסר את הכניסה על חיילים, אבל מי שם לב לזה. ביקרנו וראינו שזה דומה לכל אותם הרובעים ביתר המקומות, אם כי קצת פחות המוני מאשר בקהיר. התלוצצנו עם ה"עובדות" ובאשר למחיר הן טענו שזה עולה דינר (שווה ערך ללירה ארצישראלית - מחיר די גבוה) אבל אחד מבינינו אשר דיבר ערבית, היו מוכנות לתת לו הנחה ולענג אותו במחיר 60 פלוס.(פ' סגול). כך עברו שלשה ימים ואנו בדרך חזרה.

  בנסיעה חזרה הכל התנהל בסדר, לרובנו היה כעת בתא הנהג נוסע נוסף. באמצע הדרך, ב 3 H טען קציננו הבריטי, סגן משנה די מבוגר, סנוב וטיפש, שנדמה לו כי יש יותר מדי אנשים במחלקה. ברור שמאה ושנים אנשים נראים כמות יותר גדולה מאשר ששים איש. קצין זה היה יהיר ולא רצה להתערב בינינו "הילידים". הוא ישב באוהל שלו ועל ידי משרתו האישי - כפי שהיה לכל קצין - זימן את סמל המחלקה, סמל פרידמן, והעיר לו שנראה לו כי יש יותר מדי אנשים. פרידמן השיב ש "לא, זה בסדר", ובזה העניין נגמר. במבט לאחור סבורני שאולי הקצין לא היה טיפש עד כדי כך, והוא קבל שלמונים. בין כה התקרבנו לגבולות הארץ בגשר בנות יעקב. החשש היה מביקורת מדוקדקת של שוטרים צבאיים במעבר הגשר, ושם אולי יגלו את האורחים הנוספים. מספר שעות נסיעה לפני הגיענו לגשר הסתרנו את בחורי בגדאד בקפלי כיסוי המשאיות שהיו מקופלים פנימה והבחורים המסכנים שכבו שם. את הגשר עברנו ומיד לאחר מכן פוזרו הבחורים לקיבוצי הסביבה אשר העניין תואם אתם.

ט"ו בשבט ופלוגת הנהגים הכי טובה בכל המזרח התיכון

יום זה נחוג כראש השנה לאילנות, ובאווירה אשר היתה ספוגה בגעגועים לארץ ישראל. מנהג השתרש שיש לאכול 15 סוגי פירות, כמניין האותיות ט"ו שהן 15. מובן שלמשפחה גדולה כמו שלנו לא יכלו להגיש מנה גדושה של כל פרי, וכך הסתפקנו בטעימה של כל אחד מן הפירות, וגם זה היה לא מעט וגרם לתענוג גדול. חלק מן הפירות כמובן לא גדלו לא בגרמניה ולא באירופה המרכזית. אלה היו פירות שנקנו בחנויות מיוחדות אשר מכרו "פירות מהדרום". על אלה נמנו תפוזים, אבטיחים, חרובים, - כן כן, אותם חרובים אשר גדלים כאן פרא ואין דואגים לקטוף אותם. לזה נתווספו ענבים, תפוחים, אגסים, פלחי אננס, אגוזי מלך, וכהנה וכהנה.

  הבסיס הצבאי בו שכנו היה מחנה ענקי של מחסנים, הספקה צבאית הנדסית, חימוש וכדומה, ונסיעות בוצעו לכל רחבי הארץ ולבנון. מדי ערב היה סידור עבודה וכך קבלנו את משימות יום המחרת. בצורה זו הגענו לבסיסים שונים, השתדלנו לקבל יעד הנמצא בקרבת עיר כלשהי, אם נתניה, אזור תל אביב או ירושלים, נסעתי גם לביירות. באחד הימים, בשעות אחרי הצהרים נסעתי לכפר הנוער הדתי כדי לראות ידידים. פטפטנו והחלפנו חוויות, ואני הפסדתי את האוטובוס האחרון שיצא מהכפר השכן, כפר חסידים בשעה שמונה בערב. הלכתי רגלי עד יגור, בתקווה לעצור טרמפ אבל אף רכב לא הגיע. כך המשכתי ללכת עד נשר. שם התדפקתי בדלת אחד הצריפים כדי לברר מתי תצא המשאית הראשונה בבוקר לכיוון חיפה. את הדלת פתחה גברת והיא עמדה בתוקף על כך שאלון בביתה ואמשיך למחרת בבוקר. האנשים בתקופה זו  היו מתחשבים בזולת, ובמיוחד בחיילים שהתנדבו לצבא כדי להילחם בהיטלר. כל נשר היתה אז בנוייה מצריפים, כי זו היתה אדמה ערבית ובעלי הקרקע לא הרשו בנייה יציבה. הבית היחיד הבנוי מבטון היה מבנה הדואר, אשר עד היום עומד ליד הכביש הראשי. למחרת בבוקר קמתי, קבלתי ארוחת בוקר טובה ויצאתי לדרכי.

  אנו היינו נהגים חדשים ונהגים גרועים, ומפקדינו החליטו לשנות מצב זה. עבור כל דו"ח שקבלנו מהמשטרה הצבאית או מהמפקדים הוענשנו בכל חומרת הדין. כמו כן אסרו עלינו לנהוג בחושך, ובהיותנו בדרכים לקראת הערב נאלצנו לחפש את הבסיס הצבאי הכי קרוב וללון שם. בסיסים צבאיים היו אז מפוזרים בכל רחבי הארץ ולא הייתה בעיה למצוא אחד קרוב, אבל מאידך לא יכולנו לקבוע פגישות עם בנות כי במקרים רבים לא יכולנו להגיע. דבר זה נודע ברחבי הארץ והפכנו ללעג. דבר זה והעונשים המריצו אותנו לשפר את רמת הנהיגה, ותוך ששה חדשים הפכנו לפלוגת הנהגים הכי טובה בכל המזרח התיכון. עניין זה נקבע על ידי ועדה מלכותית אשר בדקה את יחס מספר התאונות למספר הקילומטרים שנסעו בכל פלוגה, ואנו יצאנו מנצחים ובראש מורם.  

מעבירים זמן בתעלת סואץ- משעמם? ננקה את המדבר

כעבור ששה שבועות נוספים סיימנו את הקורס ואז גם נוסדה פלוגתנו שסימונה היה:

Coy, Pal (G.T.) R.A.S.C.  650.   קבלנו מספר ימי חופשה שאמורה היתה להסתיים ביום ראשון בבוקר, כאשר עלינו להתייצב בבסיס צריפין. נסעתי לחיפה ובמוצאי שבת ישבתי בקולנוע "ארמון" בחיפה בחברת בת דודתי ברטל פלאוט (ז"ל), זה היה אז סוג הבילוי המקובל. פתאום נפסקה ההקרנה ועל המסך הופיעה הודעה בה נכתב שחיילי היחידה (שלנו) חייבים מיד לחזור לבסיס. הודעה דומה הופיעה בכל בתי הקולנוע ברחבי הארץ. יצאתי לכביש הראשי ותפסתי טרמפ. באותם ימי מלחמה הייתה תנועת מכוניות צבאיות מרובה ולא הייתה בעיה לתפוס הסעה. בהגיעי לצריפין הועליתי יחד עם יתר הנוכחים לאוטובוס אשר הביא אותנו לתחנת הרכבת הקרובה, כמדומני רמלה או לוד, והועלינו לרכבת מיוחדת . בערך בשעה תשע בערב החלה הרכבת לנוע וכעבור מספר דקות הגיעה לכביש אשר עבר ליד בסיס צריפין, כביש שכל החיילים הנוסעים לצריפין חייבים לעבור בו. הרכבת החלה לחצות את הכביש, נעצרה כאשר הקרונות האמצעים חוסמים את הכביש  ובכך נחסמה את כל התנועה בו. כל אוטובוס או מכונית פרטית נאלץ לעצור, שוטרים צבאיים באו ושלפו את חיילי יחידתנו והעלו אותם לרכבת. כעבור כשלוש שעות, בערך בחצות התחלנו לזוז והכביש התפנה לתנועה. אני מתאר לי שהנהגים והנוסעים אשר נאלצו להמתין כשלוש שעות לא אהבו זאת במיוחד.

למחרת בבוקר הגענו לתעלת סואץ ומרחוק ראינו את המראה המרהיב כאשר אוניות עוברות כאילו בתוך המדבר, כי את פס המים הצר של התעלה עוד לא ראינו. את התעלה עברנו על גשר רכבת וכעבור זמן לא רב עצרה הרכבת בעיירה איסמעאיליה שעל גדות התעלה. עיירה זו שמשה אז עיירת נופש לחיילים, ובעיקר קציני הצבא הבריטי והצבאות הנספחים אשר שרתו באזור. העיר הייתה ידועה בגלידת הפירות הטובה שלה. אותנו לקחו במשאיות למחנה אל-טהאג. אותו מקום שימש מטה ראשי לחיל התחבורה של כוחות המזרח התיכון ובמרכזו התנוסס פסל גדול של גמל אשר היה הסמל של החיל. אנחנו הגענו למקום זה כדי להצטייד במשאיות. בינתיים היינו לנים באהלים, ולעתים היה קשה לקום בבוקר כי על השמיכה הייתה שכבה עבה של חול אשר התעופף שם במשך הלילה. במשך ההמתנה לא היה לנו הרבה מה לעשות, וכך הגה אחד הקצינים האנגלים הזוטרים, טמבל אחד בשם מיסטר מוריס, את הרעיון הגאוני לנקות את המדבר. הועמדנו בשורה חזיתית עם זרועות פשוקות לקביעת מרחק בין האחד לשני, שורה זו ניצבה לרוחב של כמה מאות מטר. כך התקדמנו לאט והרמנו פיסות נייר ובדלי סיגריות מחול המדבר. התנאים הסניטריים לא היו מהמשובחים, אבל אנו, הארצישראליים שמרנו איכשהו על ניקיון אישי. האנגלים לעומת זאת, ניקיון אישי לא היה בראש דאגותיהם אבל היה חשוב להם שהשערות מבריקות ומעוצבות ככרבולת יפה. מה עשו? ראיתי במו עיני שטבלו אצבעות בפחית חמאה והעבירו אותם דרך השערות. בערבים הלכנו לקולנוע שזה שהיה קיים בסככה גדולה. הסרטים נקרעו הרבה פעמים באמצע ואז פשוט הגיבה מקהלה של קללות אנגליות ידועות. בגמר הסרט הופיעה תמיד תמונת הוד מלכותו מלך אנגליה ונוגן ההמנון האנגלי. שוטרים צבאיים הקפידו שכל הנוכחים יעמדו דום. בגמר ההמנון הופיעה על המסך תמונת המלך המצרי, מלר פארוק ונוגן ההמנון המצרי. לשמע צלילי ההמנון חיברו החיילים מלים אנגליות אשר לא היו מחמיאות למלך… מדי פעם קבלנו חופשה קצרה, זאת ניצלנו לנסיעה לאיסמעיליה ושם לקקנו גלידה נהדרת ליד חופי תעלת סואץ. בערבים נסענו לעתים למועדון מדברי ושם נפגשנו עם חיילות ארצישראליות  S.T.A שגם הן שכנו בסביבה. תוך כדי שהות באזור אל טהג חליתי במחלת הפפדצ'י, מחלה הנגרמת ע"י עקיצת זבוב כלשהו וסימניה דומים לשפעת. קבלתי חום גבוה. בצבא הבריטי לא היו חכמות, כל חולה שחומו עלה מעבר למעלות מסוימות אושפז בבית חולים. אני אושפזתי בבית חולים שדה שהיה ממוקם בסדרת אהלים גדולים. היו ביקורי רופאים, תרופות הוגשו על ידי אחיות אנגליות מצועפות בצעיפי ראש רחבים, וכן ביקר כומר צבאי. הוא שאל כל חולה לדתו, אם קתולי, פרוטסטנטי או אנגליקני, וקשקש משהו עם החולים. בהגיעו אלי אמרתי שאני יהודי, והוא הסתפק באיחולי החלמה מהירה. כעבור מספר ימים החלמתי, שוחררתי וחזרתי לבסיס יחידתי, הבסיס היה כמעט ריק. בימי האשפוז הגיעו כלי הרכב עבור הפלוגה, כל אחד קבל משאית וחזרו ארצה. נשארו רק כמה חיילים כמאסף, צורפתי אליהם וחזרנו ארצה. הנסיעה הייתה די משעממת. חניית לילה עשינו באזור הגבול, בקיבוץ רביבים שהיה אז בחיתוליו. זו לא הייתה נסיעתי היחידה למצרים ואת הדרך ברכבת לשם או בחזרה ערכתי עוד שלוש פעמים.

למחרת שובנו ארצה נסענו לבסיס צבאי גדול בקרית מוצקין - כורדני. באחד הערבים הראשונים יצאנו כמה בחורים לחיפה. היה זה בימות החורף ובמחנה בוססנו בבוץ. כך הגענו לחיפה, פנינו ישר לקולנוע ארמון אשר שם ניגנה התזמורת הסימפונית הישראלית. בכניסה התחשבו במעמדנו כחיילים, כמובן קצת הגזמנו בטענה שבאנו זה עתה מהחזית במדבר המערבי, ונתנו לנו להיכנס חנם. הכל טוב ויפה, אבל נעולים בנעלים כבדות מבוץ לא הרגשנו בנח ובהפסקה הסתלקנו. אינני זוכר מה ניגנו באותו ערב.

מוקצה מחמת מיאוס ואגורבנק

בעת החופשה הראשונה נסעתי לחיפה גאה במדי הצבא וכובע מצחיה צבאי על הראש. זה היה יום ששי, ולערב שבת הוזמנתי לסעודת השבת אצל דוד ליאו. הדוד היה אח אמי, חיבבתי אותו מאד ולעתים קרובות בקרתי שם, הן לשם עריכת ביקור אצלו ואצל אשתו קלרה, והן בגלל הבנות,  שמונה במספר, בגילים  מתשע-עשרה שנה הבוגרת ועד שש או שבע שנים הקטנה. הדוד היה יהודי חרדי ולא אוהב ציונים, הוא לא ראה בעין יפה את גיוסי לצבא.

 כך היינו ישובים מסביב לשולחן השבת החגיגי וכולם מתחילים לשיר "אשת חיל מי ימצא…." שיר ברכה של שלמה המלך לנשים. השירה היתה יפה אם כי זו לא היתה בדיוק מקהלה אופראית. בתום השירה שאל הדוד  אי אלה שאלות עוקצניות בנושא שרותי הצבאי והבנות כולן היו לצדי והגנו עלי. אחת השאלות נסובה על הלבוש והוא שאל אם המדים אינם שעטנ"ז, ז.א. עשויים מאריג המכיל חוטי צמר ופשתים, דבר האסור לפי ההלכה. בדרך כלל הבד היה צמר, ואת הכפתורים תפרו עליו בחוטי פשתן. כמובן, לא הבנות ולא אני, לא ידענו מה טיב חוטי התפירה במדים, אבל הן אמרו במקהלה: "לא אבא", ז.א. הבד הוא כשר ללבוש. תשובה זו כנראה לא סיפקה את הדוד, הוא חשב וחשב עד שמצא פגם שלא ניתן להכחישו, וכה אמר: "גם אם המדים אינם שעטנ"ז אז הם לפחות מוקצה מחמת מיאוס." המונח מוקצה מתייחס לחפץ שאסור להשתמש בו בשבת  ואפילו אסור לנגוע בו, כגון מכשיר חשמלי, מפסק חשמל, מכונית וכדומה. בשבת יש גם להקפיד על אווירה ועל סביבה נאה, והביטוי "מוקצה מחמת מיאוס" מתייחס לדבר שסולדים ממנו. כך הפכו מדי הצבא הבריטי ל"מוקצה מחמת מיאוס". בכל זאת שמרנו תמיד על יחסים טובים, וכעבור שנים כאשר התחתנתי, גם אשתי – אמכם היתה מקובלת על הדודים ומצדה אהבה אותם. דוד ליאו שמר מצוות בקפדנות, וכאשר נפטר בשיבה טובה הוא נפטר תוך כדי חתימה על צ'ק לצרכי צדקה.

   אחרי שסיימנו את הטירונות קבלנו מספר ימי חופש וחזרנו לבסיס, משם הועברנו לקורס לימוד נהיגת משאיות בבסיס אימונים אשר נמצא בחולון. למה דווקא בחולון? אינני בטוח ששם זה כבר היה קיים, המקום אליו נשלחנו נקרא "אגרובנק" כי כנראה בנק בשם זה קנה את אדמות המקום והחל להקים שכונות מגורים. בתכנון העיר היה חידוש בכך, שבאמת תכננו קודם את תפרוסת הרחובות, סללו אותם ורק אחר כך בנו בתים. ממש מודרני. באותה תקופה היו שם הרבה רחובות סלולים בתוך שממת החולות ובתים עדיין לא עמדו בצד. זה היה כמובן אידיאלי ללימוד נהיגה כי לא יכולנו להתנגש במבנים. לאחר סיום שלב ראשון, בו למדנו את תהליך הנהיגה וההפעלה, עברנו לשלב שני בו יצאנו מדי יום לסיבוב בכבישי הארץ. נסענו עד אזור רעננה ובאמצע הדרך, ברמתיים, כיום הוד השרון, עצרנו ליד בית קפה להפסקת ארוחת עשר. בימים ההם היו הרבה בתי קפה צנועים אשר שרתו את האוכלוסיה במתן אוכל פשוט ובריא ובמחירים זולים. ארוחות העשר שלנו היו לרוב שתי פרוסות לחם מרוחות חמאה וכוס קפה. משם חזרנו לבסיס בחולון – אגרובנק.