כעבור
ששה שבועות נוספים סיימנו את הקורס ואז גם נוסדה פלוגתנו שסימונה היה:
Coy, Pal (G.T.) R.A.S.C. 650. קבלנו מספר ימי חופשה שאמורה היתה להסתיים ביום
ראשון בבוקר, כאשר עלינו להתייצב בבסיס צריפין. נסעתי לחיפה ובמוצאי שבת ישבתי
בקולנוע "ארמון" בחיפה בחברת בת דודתי ברטל פלאוט (ז"ל), זה היה אז
סוג הבילוי המקובל. פתאום נפסקה ההקרנה ועל המסך הופיעה הודעה בה נכתב שחיילי
היחידה (שלנו) חייבים מיד לחזור לבסיס. הודעה דומה הופיעה בכל בתי הקולנוע ברחבי
הארץ. יצאתי לכביש הראשי ותפסתי טרמפ. באותם ימי מלחמה הייתה תנועת מכוניות צבאיות
מרובה ולא הייתה בעיה לתפוס הסעה. בהגיעי לצריפין הועליתי יחד עם יתר הנוכחים
לאוטובוס אשר הביא אותנו לתחנת הרכבת הקרובה, כמדומני רמלה או לוד, והועלינו לרכבת
מיוחדת . בערך בשעה תשע בערב החלה הרכבת לנוע וכעבור מספר דקות הגיעה לכביש אשר
עבר ליד בסיס צריפין, כביש שכל החיילים הנוסעים לצריפין חייבים לעבור בו. הרכבת
החלה לחצות את הכביש, נעצרה כאשר הקרונות האמצעים חוסמים את הכביש ובכך נחסמה את כל התנועה בו. כל אוטובוס או
מכונית פרטית נאלץ לעצור, שוטרים צבאיים באו ושלפו את חיילי יחידתנו והעלו אותם
לרכבת. כעבור כשלוש שעות, בערך בחצות התחלנו לזוז והכביש התפנה לתנועה. אני מתאר
לי שהנהגים והנוסעים אשר נאלצו להמתין כשלוש שעות לא אהבו זאת במיוחד.
למחרת
בבוקר הגענו לתעלת סואץ ומרחוק ראינו את המראה המרהיב כאשר אוניות עוברות כאילו
בתוך המדבר, כי את פס המים הצר של התעלה עוד לא ראינו. את התעלה עברנו על גשר רכבת
וכעבור זמן לא רב עצרה הרכבת בעיירה איסמעאיליה שעל גדות התעלה. עיירה זו שמשה אז
עיירת נופש לחיילים, ובעיקר קציני הצבא הבריטי והצבאות הנספחים אשר שרתו באזור.
העיר הייתה ידועה בגלידת הפירות הטובה שלה. אותנו לקחו במשאיות למחנה אל-טהאג.
אותו מקום שימש מטה ראשי לחיל התחבורה של כוחות המזרח התיכון ובמרכזו התנוסס פסל
גדול של גמל אשר היה הסמל של החיל. אנחנו הגענו למקום זה כדי להצטייד במשאיות.
בינתיים היינו לנים באהלים, ולעתים היה קשה לקום בבוקר כי על השמיכה הייתה שכבה
עבה של חול אשר התעופף שם במשך הלילה. במשך ההמתנה לא היה לנו הרבה מה לעשות, וכך
הגה אחד הקצינים האנגלים הזוטרים, טמבל אחד בשם מיסטר מוריס, את הרעיון הגאוני
לנקות את המדבר. הועמדנו בשורה חזיתית עם זרועות פשוקות לקביעת מרחק בין האחד
לשני, שורה זו ניצבה לרוחב של כמה מאות מטר. כך התקדמנו לאט והרמנו פיסות נייר
ובדלי סיגריות מחול המדבר. התנאים הסניטריים לא היו מהמשובחים, אבל אנו,
הארצישראליים שמרנו איכשהו על ניקיון אישי. האנגלים לעומת זאת, ניקיון אישי לא היה
בראש דאגותיהם אבל היה חשוב להם שהשערות מבריקות ומעוצבות ככרבולת יפה. מה עשו?
ראיתי במו עיני שטבלו אצבעות בפחית חמאה והעבירו אותם דרך השערות. בערבים הלכנו
לקולנוע שזה שהיה קיים בסככה גדולה. הסרטים נקרעו הרבה פעמים באמצע ואז פשוט הגיבה
מקהלה של קללות אנגליות ידועות. בגמר הסרט הופיעה תמיד תמונת הוד מלכותו מלך
אנגליה ונוגן ההמנון האנגלי. שוטרים צבאיים הקפידו שכל הנוכחים יעמדו דום. בגמר
ההמנון הופיעה על המסך תמונת המלך המצרי, מלר פארוק ונוגן ההמנון המצרי. לשמע
צלילי ההמנון חיברו החיילים מלים אנגליות אשר לא היו מחמיאות למלך…
מדי פעם קבלנו חופשה קצרה, זאת ניצלנו לנסיעה לאיסמעיליה ושם
לקקנו גלידה נהדרת ליד חופי תעלת סואץ. בערבים נסענו לעתים למועדון מדברי ושם
נפגשנו עם חיילות ארצישראליות S.T.A שגם הן שכנו
בסביבה. תוך כדי שהות באזור אל טהג חליתי במחלת הפפדצ'י, מחלה הנגרמת ע"י
עקיצת זבוב כלשהו וסימניה דומים לשפעת. קבלתי חום גבוה. בצבא הבריטי לא היו חכמות,
כל חולה שחומו עלה מעבר למעלות מסוימות אושפז בבית חולים. אני אושפזתי בבית חולים
שדה שהיה ממוקם בסדרת אהלים גדולים. היו ביקורי רופאים, תרופות הוגשו על ידי אחיות
אנגליות מצועפות בצעיפי ראש רחבים, וכן ביקר כומר צבאי. הוא שאל כל חולה לדתו, אם
קתולי, פרוטסטנטי או אנגליקני, וקשקש משהו עם החולים. בהגיעו אלי אמרתי שאני
יהודי, והוא הסתפק באיחולי החלמה מהירה. כעבור מספר ימים החלמתי, שוחררתי וחזרתי
לבסיס יחידתי, הבסיס היה כמעט ריק. בימי האשפוז הגיעו כלי הרכב עבור הפלוגה, כל
אחד קבל משאית וחזרו ארצה. נשארו רק כמה חיילים כמאסף, צורפתי אליהם וחזרנו ארצה.
הנסיעה הייתה די משעממת. חניית לילה עשינו באזור הגבול, בקיבוץ רביבים שהיה אז
בחיתוליו. זו לא הייתה נסיעתי היחידה למצרים ואת הדרך ברכבת לשם או בחזרה ערכתי
עוד שלוש פעמים.
למחרת שובנו ארצה נסענו לבסיס צבאי גדול בקרית מוצקין -
כורדני. באחד הערבים הראשונים יצאנו כמה בחורים לחיפה. היה זה בימות החורף ובמחנה
בוססנו בבוץ. כך הגענו לחיפה, פנינו ישר לקולנוע ארמון אשר שם ניגנה התזמורת
הסימפונית הישראלית. בכניסה התחשבו במעמדנו כחיילים, כמובן קצת הגזמנו בטענה שבאנו
זה עתה מהחזית במדבר המערבי, ונתנו לנו להיכנס חנם. הכל טוב ויפה, אבל נעולים
בנעלים כבדות מבוץ לא הרגשנו בנח ובהפסקה הסתלקנו. אינני זוכר מה ניגנו באותו ערב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה