העבודה מבסיס קרית מוצקין
- כורדני נמשכה שבועות מעטים ואנו הועברנו לבסיס בג'למה. לא הספקנו להתאקלם והוטל
עלינו לנסוע בשיירה לבגדד ובחזרה. עניין התובלה לא סודר בשיא היעילות. הובלנו חביות
זפת לאמצע הדרך עד רוטבה. משם המשכנו ללא מטען עד בגדאד ולאחר שהייה בת שלשה ימים
הועמסו המכוניות בחלקי מכונות אשר הובלו - לרוטבה. מרוטבה חזרה ארצה נסענו שוב ללא
מטען, יותר נכון לומר ללא מטען רשמי. מטען היה וגם היה, אבל זה יסופר עוד מעט.
הנסיעה נמשכה
בעצלתיים וארכה חמשה ימים לכל כיוון. ביום הראשון עברנו את מפרק בעבר הירדן. אחרי
ההרים הגענו לשטח מדברי אך האדמה הייתה קשה, זרועת אבנים ולא חולית-טובענית. לא
היה כביש והמסלול סומן על ידי חביות שעמדו במרחק כמה מאות מטר זו מזו. תחנות הלינה
היו ליד תחנות השאיבה של צינור הנפט מעירק לחיפה, וכינויים היה H ומספר. 1H, 2H, וכו'. ביום הרביעי היו תמרורים כל חמשה מייל (שמונה ק"מ)
אשר בישרו קרבת עיר. עוד 80 מייל, עוד 75 מייל וכך הלאה. אחרי הנסיעה המיגעת במדבר
כבר התגעגענו לעיר. הגענו אליה ומה היה שם? שתי שורות של בתים בתוך המדבר וליד
הדרך עמדו והמתינו זונות לעוברי אורח. ביום החמישי הגענו לבסיס הבריטי בחבאניה,
בסיס אוירי חשוב. משם נלחמו שנה וחצי לפני כן במרד של ראשיד עלי אל כילאני, מנהיג
ערבי אשר היה קשור לציר - למחנה הגרמני. תוך כדי המרד הוא גם כילה את זעמו ביהודי
בגדאד ורבים נרצחו.
הגענו למחנה בחוצות
בגדאד. כמובן שמיד מהרנו לנסוע העירה. בגדאד שוכנת ליד החידקל, נהר רחב וזורם
בעצמה, הדבר הרשים אותנו מאד. בעיקר הלכנו למרכז העיר, ושם ברחוב הראשי היו חנויות
צורפים, כולם, או כמעט כולם בבעלות יהודים. על כתפיות מדנו היתה כתובת PALESTINE, כך גם בעלי החנויות הבחינו מיד שאנו באנו
מארץ ישראל. שאלנו תמיד למה הם לא עולים ארצה, הרי לפני כשנה וחצי בלבד טבחו
ביהודים, תשובתם היתה: "ברוך השם, יש פרנסה". מסתבר שנציגי
ה"הגנה" שבינינו בכל זאת מצאו את הפעילים הציונים, אנשי
"החלוץ" בבגדאד. כאשר עזבנו כעבור שלשה ימים היו אתנו עוד 42 בחורים
יהודים מהמקום. מחלקתנו כללה 60 חיילים ומפקדים ושלושים וששה כלי רכב. את ארבעים
ושנים הנוספים ציידנו במדי ב' שנקראו אצלנו "אוברול" וכן קבלו את חלק ב'
של תעודת החייל המורכבת משני חלקים, כאשר כל אחד לחוד מהווה מסמך זיהוי. אלא,
בינתיים אנו עוד בבגדאד ורוצים לראות. שמענו רבות על רובע התענוגות הנמצא בקרבת
הנהר, ובערב הלכנו לשם כדי לערוך ביקור. בכניסה לרובע היה תמרור צבאי שאסר את
הכניסה על חיילים, אבל מי שם לב לזה. ביקרנו וראינו שזה דומה לכל אותם הרובעים
ביתר המקומות, אם כי קצת פחות המוני מאשר בקהיר. התלוצצנו עם ה"עובדות"
ובאשר למחיר הן טענו שזה עולה דינר (שווה ערך ללירה ארצישראלית - מחיר די גבוה)
אבל אחד מבינינו אשר דיבר ערבית, היו מוכנות לתת לו הנחה ולענג אותו במחיר 60
פלוס.(פ' סגול). כך עברו שלשה ימים ואנו בדרך חזרה.
בנסיעה חזרה הכל
התנהל בסדר, לרובנו היה כעת בתא הנהג נוסע נוסף. באמצע הדרך, ב 3 H טען קציננו הבריטי, סגן משנה די מבוגר, סנוב
וטיפש, שנדמה לו כי יש יותר מדי אנשים במחלקה. ברור שמאה ושנים אנשים נראים כמות
יותר גדולה מאשר ששים איש. קצין זה היה יהיר ולא רצה להתערב בינינו
"הילידים". הוא ישב באוהל שלו ועל ידי משרתו האישי - כפי שהיה לכל קצין
- זימן את סמל המחלקה, סמל פרידמן, והעיר לו שנראה לו כי יש יותר מדי אנשים.
פרידמן השיב ש "לא, זה בסדר", ובזה העניין נגמר. במבט לאחור סבורני
שאולי הקצין לא היה טיפש עד כדי כך, והוא קבל שלמונים. בין כה התקרבנו לגבולות
הארץ בגשר בנות יעקב. החשש היה מביקורת מדוקדקת של שוטרים צבאיים במעבר הגשר, ושם
אולי יגלו את האורחים הנוספים. מספר שעות נסיעה לפני הגיענו לגשר הסתרנו את בחורי
בגדאד בקפלי כיסוי המשאיות שהיו מקופלים פנימה והבחורים המסכנים שכבו שם. את הגשר
עברנו ומיד לאחר מכן פוזרו הבחורים לקיבוצי הסביבה אשר העניין תואם אתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה