ט"ו בשבט ופלוגת הנהגים הכי טובה בכל המזרח התיכון

יום זה נחוג כראש השנה לאילנות, ובאווירה אשר היתה ספוגה בגעגועים לארץ ישראל. מנהג השתרש שיש לאכול 15 סוגי פירות, כמניין האותיות ט"ו שהן 15. מובן שלמשפחה גדולה כמו שלנו לא יכלו להגיש מנה גדושה של כל פרי, וכך הסתפקנו בטעימה של כל אחד מן הפירות, וגם זה היה לא מעט וגרם לתענוג גדול. חלק מן הפירות כמובן לא גדלו לא בגרמניה ולא באירופה המרכזית. אלה היו פירות שנקנו בחנויות מיוחדות אשר מכרו "פירות מהדרום". על אלה נמנו תפוזים, אבטיחים, חרובים, - כן כן, אותם חרובים אשר גדלים כאן פרא ואין דואגים לקטוף אותם. לזה נתווספו ענבים, תפוחים, אגסים, פלחי אננס, אגוזי מלך, וכהנה וכהנה.

  הבסיס הצבאי בו שכנו היה מחנה ענקי של מחסנים, הספקה צבאית הנדסית, חימוש וכדומה, ונסיעות בוצעו לכל רחבי הארץ ולבנון. מדי ערב היה סידור עבודה וכך קבלנו את משימות יום המחרת. בצורה זו הגענו לבסיסים שונים, השתדלנו לקבל יעד הנמצא בקרבת עיר כלשהי, אם נתניה, אזור תל אביב או ירושלים, נסעתי גם לביירות. באחד הימים, בשעות אחרי הצהרים נסעתי לכפר הנוער הדתי כדי לראות ידידים. פטפטנו והחלפנו חוויות, ואני הפסדתי את האוטובוס האחרון שיצא מהכפר השכן, כפר חסידים בשעה שמונה בערב. הלכתי רגלי עד יגור, בתקווה לעצור טרמפ אבל אף רכב לא הגיע. כך המשכתי ללכת עד נשר. שם התדפקתי בדלת אחד הצריפים כדי לברר מתי תצא המשאית הראשונה בבוקר לכיוון חיפה. את הדלת פתחה גברת והיא עמדה בתוקף על כך שאלון בביתה ואמשיך למחרת בבוקר. האנשים בתקופה זו  היו מתחשבים בזולת, ובמיוחד בחיילים שהתנדבו לצבא כדי להילחם בהיטלר. כל נשר היתה אז בנוייה מצריפים, כי זו היתה אדמה ערבית ובעלי הקרקע לא הרשו בנייה יציבה. הבית היחיד הבנוי מבטון היה מבנה הדואר, אשר עד היום עומד ליד הכביש הראשי. למחרת בבוקר קמתי, קבלתי ארוחת בוקר טובה ויצאתי לדרכי.

  אנו היינו נהגים חדשים ונהגים גרועים, ומפקדינו החליטו לשנות מצב זה. עבור כל דו"ח שקבלנו מהמשטרה הצבאית או מהמפקדים הוענשנו בכל חומרת הדין. כמו כן אסרו עלינו לנהוג בחושך, ובהיותנו בדרכים לקראת הערב נאלצנו לחפש את הבסיס הצבאי הכי קרוב וללון שם. בסיסים צבאיים היו אז מפוזרים בכל רחבי הארץ ולא הייתה בעיה למצוא אחד קרוב, אבל מאידך לא יכולנו לקבוע פגישות עם בנות כי במקרים רבים לא יכולנו להגיע. דבר זה נודע ברחבי הארץ והפכנו ללעג. דבר זה והעונשים המריצו אותנו לשפר את רמת הנהיגה, ותוך ששה חדשים הפכנו לפלוגת הנהגים הכי טובה בכל המזרח התיכון. עניין זה נקבע על ידי ועדה מלכותית אשר בדקה את יחס מספר התאונות למספר הקילומטרים שנסעו בכל פלוגה, ואנו יצאנו מנצחים ובראש מורם.