בעת החופשה הראשונה נסעתי לחיפה גאה במדי הצבא וכובע מצחיה
צבאי על הראש. זה היה יום ששי, ולערב שבת הוזמנתי לסעודת השבת אצל דוד ליאו. הדוד
היה אח אמי, חיבבתי אותו מאד ולעתים קרובות בקרתי שם, הן לשם עריכת ביקור אצלו
ואצל אשתו קלרה, והן בגלל הבנות, שמונה
במספר, בגילים מתשע-עשרה שנה הבוגרת ועד
שש או שבע שנים הקטנה. הדוד היה יהודי חרדי ולא אוהב ציונים, הוא לא ראה בעין יפה
את גיוסי לצבא.
כך היינו ישובים
מסביב לשולחן השבת החגיגי וכולם מתחילים לשיר "אשת חיל מי ימצא…." שיר ברכה של שלמה המלך לנשים. השירה
היתה יפה אם כי זו לא היתה בדיוק מקהלה אופראית. בתום השירה שאל הדוד אי אלה שאלות עוקצניות בנושא שרותי הצבאי
והבנות כולן היו לצדי והגנו עלי. אחת השאלות נסובה על הלבוש והוא שאל אם המדים
אינם שעטנ"ז, ז.א. עשויים מאריג המכיל חוטי צמר ופשתים, דבר האסור לפי ההלכה.
בדרך כלל הבד היה צמר, ואת הכפתורים תפרו עליו בחוטי פשתן. כמובן, לא הבנות ולא
אני, לא ידענו מה טיב חוטי התפירה במדים, אבל הן אמרו במקהלה: "לא אבא",
ז.א. הבד הוא כשר ללבוש. תשובה זו כנראה לא סיפקה את הדוד, הוא חשב וחשב עד שמצא
פגם שלא ניתן להכחישו, וכה אמר: "גם אם המדים אינם שעטנ"ז אז הם לפחות
מוקצה מחמת מיאוס." המונח מוקצה מתייחס לחפץ שאסור להשתמש בו בשבת ואפילו אסור לנגוע בו, כגון מכשיר חשמלי, מפסק
חשמל, מכונית וכדומה. בשבת יש גם להקפיד על אווירה ועל סביבה נאה, והביטוי
"מוקצה מחמת מיאוס" מתייחס לדבר שסולדים ממנו. כך הפכו מדי הצבא הבריטי
ל"מוקצה מחמת מיאוס". בכל זאת שמרנו תמיד על יחסים טובים, וכעבור שנים
כאשר התחתנתי, גם אשתי – אמכם היתה מקובלת על הדודים ומצדה אהבה אותם. דוד ליאו
שמר מצוות בקפדנות, וכאשר נפטר בשיבה טובה הוא נפטר תוך כדי חתימה על צ'ק לצרכי
צדקה.
אחרי שסיימנו את הטירונות קבלנו מספר ימי חופש
וחזרנו לבסיס, משם הועברנו לקורס לימוד נהיגת משאיות בבסיס אימונים אשר נמצא
בחולון. למה דווקא בחולון? אינני בטוח ששם זה כבר היה קיים, המקום אליו נשלחנו
נקרא "אגרובנק" כי כנראה בנק בשם זה קנה את אדמות המקום והחל להקים
שכונות מגורים. בתכנון העיר היה חידוש בכך, שבאמת תכננו קודם את תפרוסת הרחובות,
סללו אותם ורק אחר כך בנו בתים. ממש מודרני. באותה תקופה היו שם הרבה רחובות
סלולים בתוך שממת החולות ובתים עדיין לא עמדו בצד. זה היה כמובן אידיאלי ללימוד
נהיגה כי לא יכולנו להתנגש במבנים. לאחר סיום שלב ראשון, בו למדנו את תהליך הנהיגה
וההפעלה, עברנו לשלב שני בו יצאנו מדי יום לסיבוב בכבישי הארץ. נסענו עד אזור
רעננה ובאמצע הדרך, ברמתיים, כיום הוד השרון, עצרנו ליד בית קפה להפסקת ארוחת עשר.
בימים ההם היו הרבה בתי קפה צנועים אשר שרתו את האוכלוסיה במתן אוכל פשוט ובריא
ובמחירים זולים. ארוחות העשר שלנו היו לרוב שתי פרוסות לחם מרוחות חמאה וכוס קפה.
משם חזרנו לבסיס בחולון – אגרובנק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה