הפסקת האש של הפסקת התה

  בתום התארגנותנו שארכה מספר שעות החלה העבודה. ציוד ההספקה הורד מהאניות לחוף והוטל עלינו לדחוף הספקה זו לתוך ראש הגשר שנוצר. לשם כך הוכשר מסלול סיבובי שארכו כחמישה קילומטר, תחילתו וסופו בחוף. לאורך מסלול זה הורדנו לפי הדרישה ציוד למצבורי תחמושת, מזון, ציוד טכני וכל דבר הנחוץ לכוחות הלוחמים. כך עבדנו חמשה ימים ללא הפסק, ולגבינו כל זאת דמה יותר למחנה צופים מאשר לראש גשר באחת הפלישות הגדולות של המלחמה. גזרתנו היתה בתוככי המחנה החמישי האמריקני בפיקודו של גנרל מרק קלרק. ראינו היטב את ההבדל בין ציוד אנגלי עניני לבין ציוד אמריקני שופע מותרות, אם כי גורלו של חייל אמריקני בקו החזית לא שפר מזה של עמיתו האנגלי או אויבו הגרמני.

   באחד הימים נקראתי לבונקר הפיקוד של יחידה אנגלית. ישב שם קצין נמוך ושמן, לא בדיוק טיפוס של לוחם. הוא ביקשני לתרגם עלון בגרמנית אשר מצא בבונקר אשר לפני כן שימש את הגרמנים. העלון היה כעין פקודות ב', לא היו בו סודות צבאיים או מידע מודיעיני. לא ברור לי איך נודע לאנגלים על הימצאותו של "יקה" בדמותי.

   באחת משעות אחרי הצהרים הדלקנו מדורה והרתחנו תה. פתאום נחת לידינו מטוס פייפר ובו שני קצינים אמריקנים שביקשו לנצל את מדורתנו להרתחת כוס קפה. אחד הקצינים היה כמובן יהודי. בגמר הפסקת השתייה הרמנו את המטוס בשתי ידיות שהיו לצדדיו, העמדנו אותו על כביש, והשנים המריאו תוך נפנוף ידים.  באשר לשתיית התה, בצבא הבריטי זה היה פולחן וכל חייל  נשא אתו ספל (מג) על הכותפות. מדי יום בשעה 1000 נגמרה המלחמה. הודלקה מדורה בצורה זו או אחרת והוכרזה הפסקת תה שהיוותה גם כעין הפסקת אש למספר דקות. בשנות הלחימה במדבר בצפון אפריקה לא נמצאו עצים להדלקת מדורות ונפוץ השימוש במה שנקרא "תנורי בנגזי". לקחו שני תרמילי פגזים בגדלים שונים, את הקטן הכניסו בתוך היותר גדול ובמרווח מלאו חול. את החול הרוו בבנזין ולתוך התרמיל הקטן שפכו מים. הבנזין הודלק וכעבור מספר דקות היו מים רותחים להכנת התה. החיילים הורידו את הספלים מהכתפיות וישבו לשתות, עבורם היה הספל אחד מפריטי הציוד החשובים ביותר.

 

  לאחר מספר ימי שהות בראש הגשר המשכנו צפונה דרך מרקטלו לעיר סלרנו שעל שמה נקרא מפרץ הנחיתה. הנסיעה התנהלה באטיות רבה בכביש מלא מהמורות של התפוצצויות פגזים ומצבורי אבנים של בתים הרוסים. בהגיענו העירה קבלנו איכסון במה שהיה בעבר בית ספר, מסביב לחצר היו בתי מגורים שמחלונותיהם החלו להציץ הסניורינות, כהקדמה

הפלישה לאיטליה דרך סוליית המגף

  לאחר מספר ימי הפלגה הגענו למלטה ולעינינו נתגלה מחזה מרהיב. זמן קצר לפנינו הגיע לשם צי המלחמה האיטלקי המלכותי שנכנע. (כן, היה אז מלך - כעין מלכון לצד מוסוליני ושמו וויטוריו עמנואלה השלישי.) האניות האיטלקיות כללו ספינות מערכה ענקיות של עשרות אלפי טון, אניות כבדות עם תותחי ענק, אלה שמשו בימי המלחמה כגרעין הכח הימי הלוחם, כאשר מסביבן אניות יותר קטנות. היו סיירות (גם ידועות אז בשם "צלבניות" כתרגום ל CRUISER) גם הן היו גדולות מאד. יותר קטנות בהרבה היו המשחתות, לאחריהן הפריגטות, הקורבטות ושולות המוקשים. המחזה היה באמת מרהיב.

  המשכנו בהפלגה צפונה והנה הגענו לסולית המגף האיטלקי. לשמאלנו מסינה שבסיציליה, לימיננו חופי איטליה. כל זאת במזג אויר צלול, שמש מלמעלה, מסביב  ים רגוע וכחול, ולימיננו מורדות היבשה בצבע ירוק דשן. זה היה ניגוד מרהיב לאזורים הצחיחים מסביב לאלכסנדריה שמשם באנו, שם שלט הצהוב המדברי.

  הלילה ירד אבל כמובן איש לא ישן. כאשר האיר השחר התגלה לפנינו מחזה לא יאומן. בתוככי מפרץ סלרנו שארכו כשלשים קילומטר, ז.א. כמעט פי שנים ממפרץ חיפה, היה ים של תרנים, וכפי שהסתבר אחר כך, היו אלה תורנים של כאלפיים אניות שהשתתפו בפלישה.  מדי פעם נשמע קול נפץ של פגז נוחת, וקולות הנפץ של ירי תותחי האניות לכיוון החוף. לא רחוק מאתנו שטה ספינת תותחים שעליה היה צמד התותחים הגדול ביותר שהיה בשימוש אי פעם. התותחים הכי כבדים היו באניות מערכה וקוטרם 14 אינץ' (350 מ"מ), ואלה כאן היו בעלי קוטר 16 אינץ' שהם 400 מ"מ). הספינה הייתה בעלת מבנה מוזר, יותר רחבה למטה מאשר למעלה ונראתה כמו אי קטן. עם כל ירייה של צמד תותחיה, אנית-אי זו נרתעה אחורה. תוך כדי כך נפלו סביבנו פגזים שנורו מהחוף על ידי הגרמנים ותמוה שרובם נחתו במים. למעשה לא הבחנתי באף פגיעה באניות סביבנו למרות הצפיפות הרבה. הגרמנים הצליחו להפעיל צמד תותחים מרחיקי ירי על אף לחץ המוני הסוללות של הכוח הפולש, כי תותחיהם היו בתוך מנהרת הר והוצאו על מסילה לקראת הירי - בדומה לתותחי נברון כמתואר בסרט הנהדר עם גרגורי פק. רק כעבור מספר ימים ולאחר שהגרמנים אוגפו, פסק ירי זה.

  מחזה מרהיב אחר היו הנסיונות הבודדים והפאתטיים של מטוסים גרמנים שניסו להפציץ אותנו. מיד עם הופעת מטוס כזה פתחו התותחים האנטי אויריים שעל האניות במפרץ בירי מסיבי והשמים כוסו בענני התפוצצויות שחורים קטנים לאלפיהם (ענני אק-אק). לגרמני לא היה כל סיכוי לחדור, ואם היה בר מזל  הצליח להימלט. אחרת - הופל. כפי שתואר לעיל היו תותחים אנטי אויריים על כל אניה וכמובן מספרם היה רב יותר על אניות מלחמה. אלפיים האניות שבמפרץ הרביצו מטחים של אלפי פגזים.

  בינתיים התרוצצו בין האניות אסדות נחיתה קטנות ובינוניות שהביאו את החיילים ואת ההספקה לחוף. כן התרוצצו משאיות אמפיביות בכושר הובלה של שלשה טון כל אחת. הודיעו לנו כי האסדות מגיעות לחוף ממש, ולכן ניתן להוריד את ציפויי האיטום של הרכב. קבלנו ידיעה זו במין אכזבה כי זה גזל חלק מהרומנטיקה וגם השקענו הרבה עבודה באיטום הרכב ובאמוני נחיתה בו. בסוף הגיע תורנו לרדת לחוף. את המשאיות הורידו במנופי האניה על אסדות נחיתה ואילו אנחנו ירדנו לאסדות ברשתות חבלים שנתלו על דפנות האניה. שלום ל 6P. לאחר הפלגה קצרה עלינו על היבשה ומיד כיוונו אותנו לבוסתן עצי פרי כדי לתפוס שם מחסה ולהסוות את כלי הרכב. בשנת 1943 היו בארץ ישראל רק מעט פירות נשירים ואלה נחשבו מותרות. והנה הגענו ישר לתוככי בוסתן בעונת הקטיף. העצים כרעו מתחת לעומס תפוחים, אגסים ופירות אחרים שטרם ראינו בארצנו. כן היו עצי אגוז מלך - בקיצור, תאווה לעיניים וחגיגה לפה. מדי פעם חדרו מטוסי הפצצה-צלילה גרמנים מסוג שטוקה אשר צללו ביבבה ופרקו את מטענם. היטב הרגשנו את ההדף, לי זה כמעט העיף את המכנסים כאשר ישבתי מאחורי שיח כדי להתרוקן. הקרבן היחיד באותו יום היה אחד החיילים אשר חש בקיבתו מעודף זלילת פירות.

ההכנות לפלישה לאיטליה

  בינתיים התחילו כבר לראות אור בקצה המנהרה, והיה ברור לנו שאחרי טהור אפריקה מצבאות הציר (גרמניה ואיטליה) יתפנו צבאות בנות הברית לפלישה לאירופה. הרוסים דרשו כל הזמן לפתוח חזית שניה במערב אירופה, אך בנות הברית החליטו לפעול בכיוון אחר. תחילה סיציליה, משם איטליה, יוון, וכו'. בינתיים אנו בבית ג'ירג'ה עסקנו בפיזור ציוד המגננה המיותר כפי שתואר לעיל.

 

הזמן חלף עבר. הורגש במפורש שמתקרב מועד פלישת צבאות בנות הברית לאירופה, אם כי החזית המערבית ממש, בפלישה לנורמנדיה, נפתחה רק כעבור כשנה ב 6 ליוני 1944. בקיץ 1943 הוחל בטיהור אזור הים התיכון. תחילה נכבשו איים איטלקים שונים ואחר כך פלשו לסיציליה, וההפלגה מלוות האסון למלטה היתה חלק מהמבצע הכולל. בטהור מרחב הים התיכון היו גם קוריוזים. ישנו אי קטן בשם למפדוזה. בטיסה מבצעית חל קלקול במטוסו של טייס יהודי אמריקני בשם כהן, והוא נאלץ לנחות נחיתת אונס בלמפדוזה. כהן התכונן ליפול בשבי אך להפתעתו, תושבי האי חשבו שהוא חלוץ הצבא הכובש/משחרר (כל אחד לפי הבנתו), ערכו לו קבלת פנים מלכותית ומסרו לו כתב כניעה. מאז הוא כונה "מלך למפדוזה".

   ידענו שעוד מעט יהיה תור איטליה להכבש. באחד מימי הקיץ יצאנו לדרך ונסענו לאלכסנדריה. שם במחנה בקרבת העיר, אבל בתוככי המדבר השומם שיכנו אותנו בבסיס צבאי והכינו את משאיותנו לפלישה דרך הים. זה היה בסיס בתי מלאכה מרכזי. בשיעורי הדרכה לקראת פלישה אפשרית, טרם נאמר לנו יעד הפלישה, נמסר שאת המשאיות שלנו יורידו בקרבת החוף בעומק מים של מטר וחצי ולשם כך יש לבודד את כל אביזרי החשמל הנמצאים במנוע מתחת לגובה זה. למנוע יש גם מאייד - קרבורייטור בלע"ז - היונק אויר, כי בלי חמצן הוא לא פועל, ואביזר זה נמצא מתחת לגובה הדרוש. לשם כך הרכיבו עליו צינור פח ואת זה החדירו למעלה דרך מכסה המנוע. זהו באשר למשאיות. לגבינו החיילים, אותנו לימדו איך לנהוג כאשר רוב חלקי האוטו מתחת למים, ואיך להתנהג אם יורידו אותנו בעומק יותר גדול או שבנסיעתנו לחוף נתקל בחור בקרקעית הים ונשקע. במקרה זה עלינו להמלט, ואת זאת ניסו ללמד אותנו. כל זאת לא הפחית מהתלהבותנו, כי סוף סוף נראה האור של סוף המלחמה בקצה המנהרה ואנו נזכה לקחת חלק. הבנו שגם הזמן שלנו קרב וציפינו לכך בכליון עינים ובחוסר סבלנות. השמחה מלווה בחרדה ממה שנמצא בקהילות היהודיות - אם בכלל.

 

  בתחילת חודש ספטמבר הגיע היום המיוחל. המשאיות היו מוכנות, בכל אחת בלט צנור יניקת אויר שחדר דרך מכסה המנוע והיה לשנורקל גדול. הועלינו על האניה שלתוך מחסניה הועמסו כלי הרכב. האניה היתה חלק משיירה של כחמישים אניות וניתן לה הכינוי 6P שנצבע גם על דפנות הספינה - עד היום אינני יודע מה היה שמה "האזרחי". מסביבנו שטו משחתות, וכנראה גם צוללות. קיווינו למעבר בטוח, אבל עדיין רחפה סכנת תקיפת צוללות או התקפת אויר, וכך התלבטנו בשאלה אם להשאר מתחת לסיפון או מעל הסיפון. למטה נהיה יותר בטוחים מהתקפות אויר ובמיוחד מצליפה מהאויר, אבל יותר חשופים לפגיעת טורפדו שאז אולי לא נצליח להחלץ, כפי שקרה לחיילי פלוגת 462 בדרכם למלטה. למעלה, הסכנה היא בהתקפה אוירית. כמובן שאסכולת הסיפון ניצחה כי רצינו גם ליהנות מעצם השיט. על אניתנו, כמו על כל יתר אניות צי הסוחר בימי המלחמה, היה צוות תותחנים של חיל הים המלכותי הבריטי שאייש כעשרה תותחים אנטי-אויריים והיה אחראי ליתר אמצעי ההגנה, כגון פצצות עומק וכו'.

 

  ההפלגה היתה איטית ביותר ושררה דממת אלחוט. אניות הלווי הסתובבו בינינו ככלבי רועים ונתנו הוראות במגפון. מפקד כוחותינו באניה (לא רב החובל) היה קפטן אורי פרויס, שנתמנה יותר מאוחר למפקד פלוגת מובילי מים 411 בדרגת מיג'ור. לאחר קום המדינה שרת כקצין טכני בחיל האויר, ובעת שרותנו בנציגות ישראל בגרמניה הוא תפקד שם כראש משלחת חיל האויר. אורי היה מאד חברותי וידידותי ובניגוד למרבית הקצינים הוא לא שמר מרחק. מדי יום מסר לנו את החדשות כפי שקבלם מרב החובל. היה ברור שיעד הפלגתנו הוא איטליה, והוא בחוש ההומור שלו רק אמר: "נניח שניסע לא לאודיסה".

לפתן פירות משומר ויעילות הצבא

  בחודש אפריל 1943 הציבו את פלוגתנו בקרבת יריחו. היה חם למדי והורשינו ללבוש מדי קיץ למרות שביתר המקומות עדיין לבשו מדי חורף. בסוף שנת 1942 הודפו כוחות הצבא הגרמני בראשות רומל מאל-עלמיין שבצפון אפריקה בקרבת מצרים ובכך חלפה הסכנה על מדינות המזרח התיכון. כתוצאה מכך ניתן לפרק את מחסני ההגנה הקדמיים ותפקידנו כעת היה להביא חלק מתוכני המחסנים מתחנת הרכבת שברמת-עמון למחסנים בתוך הארץ. הסחורה הגיעה ברכבת המדברית מ-מען ולא ברור לי איך הגיעה לשם. יש שטענו שזו הייתה סחורה שהגיעה מהודו כי גם שם חלפה הסכנה שהאויב, ובמקרה זה האויב היפאני יפלוש. משם בדרך הים עד עקבה, והלאה במשאיות עד למסוף הרכבת במען.

אתם לא תאמינו מה הייתה תכולת סחורת ההגנה, אז לא תאמינו, אבל עובדה היא, בין הסחורות שאנחנו טיפלנו בהן הייתה אלפי ארגזים עם קופסאות של פירות משומרים וקוקטייל פירות. כן, סלט פירות מעולה. כל ארגז הכיל 48 קופסאות. אנחנו קרבנו את המשאיות לרציף הרכבת ושם הועמסו הארגזים על ידי חיילים כושים משבט בסוטו שבאפריקה. חיש מהר התידדנו אתם. האנגלים היו עדיין מדינה קולוניאלית וחיילים שחורים עבורם היו נחותי דרגה. כך יצא שאפילו סמל כושי – נדמה לי שלא היו קצינים כושים – היה מצדיע לחייל אנגלי פשוט. איתנו זה לא הלך כך. לחצנו אתם ידיים, טפחנו טפיחות ידידותיות על גבם, שאלנו לשלומם, וכל זה ביידע מינימלי של אנגלית, הן אצלם וגם אצלנו. הסחורה שהעמיסו הייתה כאמור ארגזים של פירות משומרים, כל ארגז עם 48 קופסאות. אלא, אם ארגז היה שבור, צויין הדבר במסמך המלווה ואז לא הקפידו על כמות הקופסאות, מספיקה הייתה אפילו קופסה אחת בארגז. ובכן, כאשר על הארגז היה רשום שזה קוקטייל פירות, ביקשנו מהחייל הכושי להפיל אותו. ארגז די כבד זה נפל על רציף הבטון, תוך כדי כך נשבר ואנחנו הוצאנו מספר קופסאות כל אחד והסתרנו בארגז הכלים של המשאית. לפתן טעים כזה ובכמות כזו לא זכינו לו מאז ועד היום. לא רק קיבתנו נהנתה. בערבים נהגנו לנסוע מיריחו לירושלים והבנות שנפגשנו אתם שמחו מאד לקבל דליקטס כזה, אשר בשנות המלחמה לא ניתן היה להשיג אותו במקום אחר. באותו זמן פגעתי קלות בשער הכניסה למשטרת יריחו וכופפתי וו שלצדי המשאית. הענין דווח, והקצין הנחמד שנסע אתנו לבגדד דן אותי לשבוע ימים ריתוק מחנה. אלא, זה לא כלל נסיעות בתפקיד כפי שבצענו, והחברה החליטו שגם נסיעת הבילוי לירושלים תהיה "נסיעה בתפקיד", כך שלא הרגשתי שום עונש.

משימת תענוגות אלה נמשכה כחודש ימים ואז הועברנו לבית-ג'ירג'ה שבקרבת עזה. ממקום זה נשלחנו למשימה דומה של העברת מחסני הגנה. בבוקר נסענו לעוג'ה אל חפיר, כיום זה ניצנה. שם העמיסו לנו אגדים של גדרות תיל, אותם העברנו למחרת למחסנים המרכזיים בבית נבאללה (בקרבת בן-שמן) נסיעות אלה היו יותר ארוכות ופחות מענינות מאשר התוואי יריחו-רבת-עמון. בדרך דרומה עברנו את באר שבע. עיר זו הייתה מורכבת משני רחובות כאשר בצומת המפגש שלהם עמד עץ אשל. בנין כמעט יחידי שבלט היה המסגד.. כקוריוז ניתן לספר משהו על היעילות שכמוה מוכרת לנו (לצערנו) גם כיום. אנחנו הבאנו את גדרי התיל למחסנים בבית נבאללה. במחלקה אחרת של פלוגתנו העבירו גדרות תיל מבית נבאללה למחסני כורדאני שבמפרץ חיפה, ואילו מחלקה שלישית העבירו אותם – כן צדקתם, העבירו אותם מכורדאני אל בית נבאללה. באותו זמן, בתחילת חודש מאי 1943 נודע לנו על האסון הגדול שפגע בפלוגת תובלה ארצישראלית  מספר 642 בהפלגתם למלטה. אניתם נפגעה על ידי טורפידו של האויב. בדרך המנוסה מבטן האניה לסיפון כדי להמלט בסירות או לקפוץ לים ושם להמתין להצלה, נחסמו בחורינו על ידי חיילים כושים שבפניקה שלהם רצו לרדת לבטן האניה. בצורה טרגית זו טבעו 143 חיילים ארצישראלים.