בחודש אפריל 1943 הציבו את פלוגתנו
בקרבת יריחו. היה חם למדי והורשינו ללבוש מדי קיץ למרות שביתר המקומות עדיין לבשו
מדי חורף. בסוף שנת 1942 הודפו כוחות הצבא הגרמני בראשות רומל מאל-עלמיין שבצפון
אפריקה בקרבת מצרים ובכך חלפה הסכנה על מדינות המזרח התיכון. כתוצאה מכך ניתן לפרק
את מחסני ההגנה הקדמיים ותפקידנו כעת היה להביא חלק מתוכני המחסנים מתחנת הרכבת
שברמת-עמון למחסנים בתוך הארץ. הסחורה הגיעה ברכבת המדברית מ-מען ולא ברור לי איך
הגיעה לשם. יש שטענו שזו הייתה סחורה שהגיעה מהודו כי גם שם חלפה הסכנה שהאויב,
ובמקרה זה האויב היפאני יפלוש. משם בדרך הים עד עקבה, והלאה במשאיות עד למסוף
הרכבת במען.
אתם לא תאמינו מה הייתה תכולת סחורת ההגנה, אז לא תאמינו, אבל
עובדה היא, בין הסחורות שאנחנו טיפלנו בהן הייתה אלפי ארגזים עם קופסאות של פירות
משומרים וקוקטייל פירות. כן, סלט פירות מעולה. כל ארגז הכיל 48 קופסאות. אנחנו
קרבנו את המשאיות לרציף הרכבת ושם הועמסו הארגזים על ידי חיילים כושים משבט בסוטו
שבאפריקה. חיש מהר התידדנו אתם. האנגלים היו עדיין מדינה קולוניאלית וחיילים
שחורים עבורם היו נחותי דרגה. כך יצא שאפילו סמל כושי – נדמה לי שלא היו קצינים כושים – היה מצדיע לחייל אנגלי פשוט. איתנו זה לא
הלך כך. לחצנו אתם ידיים, טפחנו טפיחות ידידותיות על גבם, שאלנו לשלומם, וכל זה
ביידע מינימלי של אנגלית, הן אצלם וגם אצלנו. הסחורה שהעמיסו הייתה כאמור ארגזים
של פירות משומרים, כל ארגז עם 48 קופסאות. אלא, אם ארגז היה שבור, צויין הדבר
במסמך המלווה ואז לא הקפידו על כמות הקופסאות, מספיקה הייתה אפילו קופסה אחת
בארגז. ובכן, כאשר על הארגז היה רשום שזה קוקטייל פירות, ביקשנו מהחייל הכושי
להפיל אותו. ארגז די כבד זה נפל על רציף הבטון, תוך כדי כך נשבר ואנחנו הוצאנו
מספר קופסאות כל אחד והסתרנו בארגז הכלים של המשאית. לפתן טעים כזה ובכמות כזו לא
זכינו לו מאז ועד היום. לא רק קיבתנו נהנתה. בערבים נהגנו לנסוע מיריחו לירושלים
והבנות שנפגשנו אתם שמחו מאד לקבל דליקטס כזה, אשר בשנות המלחמה לא ניתן היה להשיג
אותו במקום אחר. באותו זמן פגעתי קלות בשער הכניסה למשטרת יריחו וכופפתי וו שלצדי
המשאית. הענין דווח, והקצין הנחמד שנסע אתנו לבגדד דן אותי לשבוע ימים ריתוק מחנה.
אלא, זה לא כלל נסיעות בתפקיד כפי שבצענו, והחברה החליטו שגם נסיעת הבילוי
לירושלים תהיה "נסיעה בתפקיד", כך שלא הרגשתי שום עונש.
משימת תענוגות אלה נמשכה כחודש ימים ואז הועברנו לבית-ג'ירג'ה
שבקרבת עזה. ממקום זה נשלחנו למשימה דומה של העברת מחסני הגנה. בבוקר נסענו לעוג'ה
אל חפיר, כיום זה ניצנה. שם העמיסו לנו אגדים של גדרות תיל, אותם העברנו למחרת
למחסנים המרכזיים בבית נבאללה (בקרבת בן-שמן) נסיעות אלה היו יותר ארוכות ופחות
מענינות מאשר התוואי יריחו-רבת-עמון. בדרך דרומה עברנו את באר שבע. עיר זו הייתה
מורכבת משני רחובות כאשר בצומת המפגש שלהם עמד עץ אשל. בנין כמעט יחידי שבלט היה
המסגד.. כקוריוז ניתן לספר משהו על היעילות שכמוה מוכרת לנו (לצערנו) גם כיום.
אנחנו הבאנו את גדרי התיל למחסנים בבית נבאללה. במחלקה אחרת של פלוגתנו העבירו
גדרות תיל מבית נבאללה למחסני כורדאני שבמפרץ חיפה, ואילו מחלקה שלישית העבירו
אותם – כן צדקתם, העבירו
אותם מכורדאני אל בית נבאללה. באותו זמן, בתחילת חודש מאי 1943 נודע לנו על האסון
הגדול שפגע בפלוגת תובלה ארצישראלית מספר
642 בהפלגתם למלטה. אניתם נפגעה על ידי טורפידו של האויב. בדרך המנוסה מבטן האניה
לסיפון כדי להמלט בסירות או לקפוץ לים ושם להמתין להצלה, נחסמו בחורינו על ידי
חיילים כושים שבפניקה שלהם רצו לרדת לבטן האניה. בצורה טרגית זו טבעו 143 חיילים
ארצישראלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה