בינתיים התחילו כבר לראות
אור בקצה המנהרה, והיה ברור לנו שאחרי טהור אפריקה מצבאות הציר (גרמניה ואיטליה)
יתפנו צבאות בנות הברית לפלישה לאירופה. הרוסים דרשו כל הזמן לפתוח חזית שניה
במערב אירופה, אך בנות הברית החליטו לפעול בכיוון אחר. תחילה סיציליה, משם איטליה,
יוון, וכו'. בינתיים אנו בבית ג'ירג'ה עסקנו בפיזור ציוד המגננה המיותר כפי שתואר
לעיל.
הזמן
חלף עבר. הורגש במפורש שמתקרב מועד פלישת צבאות בנות הברית לאירופה, אם כי החזית
המערבית ממש, בפלישה לנורמנדיה, נפתחה רק כעבור כשנה ב 6 ליוני 1944. בקיץ 1943
הוחל בטיהור אזור הים התיכון. תחילה נכבשו איים איטלקים שונים ואחר כך פלשו
לסיציליה, וההפלגה מלוות האסון למלטה היתה חלק מהמבצע הכולל. בטהור מרחב הים התיכון
היו גם קוריוזים. ישנו אי קטן בשם למפדוזה. בטיסה מבצעית חל קלקול במטוסו של טייס
יהודי אמריקני בשם כהן, והוא נאלץ לנחות נחיתת אונס בלמפדוזה. כהן התכונן ליפול
בשבי אך להפתעתו, תושבי האי חשבו שהוא חלוץ הצבא הכובש/משחרר (כל אחד לפי הבנתו),
ערכו לו קבלת פנים מלכותית ומסרו לו כתב כניעה. מאז הוא כונה "מלך
למפדוזה".
ידענו שעוד מעט
יהיה תור איטליה להכבש. באחד מימי הקיץ יצאנו לדרך ונסענו לאלכסנדריה. שם במחנה
בקרבת העיר, אבל בתוככי המדבר השומם שיכנו אותנו בבסיס צבאי והכינו את משאיותנו
לפלישה דרך הים. זה היה בסיס בתי מלאכה מרכזי. בשיעורי הדרכה לקראת פלישה אפשרית,
טרם נאמר לנו יעד הפלישה, נמסר שאת המשאיות שלנו יורידו בקרבת החוף בעומק מים של
מטר וחצי ולשם כך יש לבודד את כל אביזרי החשמל הנמצאים במנוע מתחת לגובה זה. למנוע
יש גם מאייד - קרבורייטור בלע"ז - היונק אויר, כי בלי חמצן הוא לא פועל,
ואביזר זה נמצא מתחת לגובה הדרוש. לשם כך הרכיבו עליו צינור פח ואת זה החדירו
למעלה דרך מכסה המנוע. זהו באשר למשאיות. לגבינו החיילים, אותנו לימדו איך לנהוג
כאשר רוב חלקי האוטו מתחת למים, ואיך להתנהג אם יורידו אותנו בעומק יותר גדול או שבנסיעתנו
לחוף נתקל בחור בקרקעית הים ונשקע. במקרה זה עלינו להמלט, ואת זאת ניסו ללמד
אותנו. כל זאת לא הפחית מהתלהבותנו, כי סוף סוף נראה האור של סוף המלחמה בקצה
המנהרה ואנו נזכה לקחת חלק. הבנו שגם הזמן שלנו קרב וציפינו לכך בכליון עינים
ובחוסר סבלנות. השמחה מלווה בחרדה ממה שנמצא בקהילות היהודיות - אם בכלל.
בתחילת חודש ספטמבר
הגיע היום המיוחל. המשאיות היו מוכנות, בכל אחת בלט צנור יניקת אויר שחדר דרך מכסה
המנוע והיה לשנורקל גדול. הועלינו על האניה שלתוך מחסניה הועמסו כלי הרכב. האניה
היתה חלק משיירה של כחמישים אניות וניתן לה הכינוי 6P שנצבע גם על דפנות הספינה - עד היום אינני
יודע מה היה שמה "האזרחי". מסביבנו שטו משחתות, וכנראה גם צוללות.
קיווינו למעבר בטוח, אבל עדיין רחפה סכנת תקיפת צוללות או התקפת אויר, וכך התלבטנו
בשאלה אם להשאר מתחת לסיפון או מעל הסיפון. למטה נהיה יותר בטוחים מהתקפות אויר
ובמיוחד מצליפה מהאויר, אבל יותר חשופים לפגיעת טורפדו שאז אולי לא נצליח להחלץ,
כפי שקרה לחיילי פלוגת 462 בדרכם למלטה. למעלה, הסכנה היא בהתקפה אוירית. כמובן
שאסכולת הסיפון ניצחה כי רצינו גם ליהנות מעצם השיט. על אניתנו, כמו על כל יתר
אניות צי הסוחר בימי המלחמה, היה צוות תותחנים של חיל הים המלכותי הבריטי שאייש
כעשרה תותחים אנטי-אויריים והיה אחראי ליתר אמצעי ההגנה, כגון פצצות עומק וכו'.
ההפלגה היתה איטית
ביותר ושררה דממת אלחוט. אניות הלווי הסתובבו בינינו ככלבי רועים ונתנו הוראות במגפון.
מפקד כוחותינו באניה (לא רב החובל) היה קפטן אורי פרויס, שנתמנה יותר מאוחר למפקד
פלוגת מובילי מים 411 בדרגת מיג'ור. לאחר קום המדינה שרת כקצין טכני בחיל האויר,
ובעת שרותנו בנציגות ישראל בגרמניה הוא תפקד שם כראש משלחת חיל האויר. אורי היה
מאד חברותי וידידותי ובניגוד למרבית הקצינים הוא לא שמר מרחק. מדי יום מסר לנו את
החדשות כפי שקבלם מרב החובל. היה ברור שיעד הפלגתנו הוא איטליה, והוא בחוש ההומור
שלו רק אמר: "נניח שניסע לא לאודיסה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה