לקראת סוף שנת 1945 ניתנה
אפשרות לצאת לחופשה בארץ. רוב החיילים לא היו מעוניינים בכך, הם היו רווקים והחיים
באיטליה, במיוחד אחרי המלחמה היו חיים טובים ונוחים. אני בקשתי לנסוע ארצה בגלל
מחלת אחי יהודה ז"ל. את קבוצתנו, המיועדת לחופשה בארץ, העבירו תחילה לבסיס
מעבר בטרנטו, בדרום איטליה. שם המתנו מספר ימים עד שהזדמנה אנייה שהפליגה
לאלכסנדריה. באנייה זו תפסנו מקום במידת האפשר, הכל היה דחוס. היו בה חיילים
שנשלחו למזרח התיכון, היו אנגלים מאנשי המשטרה הארצישראלית אשר חזרו מחופשת מולדת,
והיו פליטים ממלטה אשר חזרו מאנגליה, לשם נמלטו מעצמת ההפצצות על האי שלהם.
באלכסנדריה עלינו לרכבת לקהיר, ושם עברנו לרכבת שהביאה אותנו לבסיס בצריפין, שם
קבלנו אישורי חופש.
בתקופת המנדט, תקופת השלטון הבריטי היה שרות רכבות סדיר בקו
חיפה-לוד-קהיר, ולי יצא מספר פעמים לנסוע בקו זה. נסיעה רגילה ברכבת נוסעים הייתה
נמשכת כשמונה שעות, אבל לרוב הרי נסענו בהסעה צבאית - וזה סיפור אחר.
לאחר עגינת אוניתנו
באלכסנדריה הוסענו ברכבת המצרית לקהיר. שם הועלנו על רכבת משא אשר הטלטלה
כעשרים וארבע שעות עד הגיעה ללוד. ישבנו על רצפת הקרונות עם הרגלים החוצה והנוף
המדברי עבר לאט לאט לידנו. אני מניח שגם אכלנו, אבל לא זכור לי אם היו אלה מנות
מוכנות או שעצרנו פה ושם כדי שיאביסו אותנו במטבח צבאי. בשעות דמדומי הבוקר עצרנו
מספר שעות בתחנת עזה. זו היתה תחנה חשובה והומה. קטרי הפחם והנפט שהיו נהוגים אז
חוממו לקראת הנסיעה היומית ובחלקם עמדו מתחת לברזי מים ענקיים לשם מילוי דודיהם.
בכל אופן, איכשהו הגענו לתחנת לוד ושם כל אחד כבר מצא את דרכו ליעד החופש.
כעבור חודש ימים
התייצבנו לשם נסיעה חזרה למצרים ומשם הפלגה לאיטליה. נסיעה זו בוצעה ברכבת נוסעים
רגילה. מולי בתא ישב סמל מחיל ההנדסה הארצישראלי, אדם נחמד ומאד חברותי. בהגיענו
לקהיר היה עלינו לנסוע למחנה המעבר "עבסייה", נדמה לי שבקרבת פרבר
העשירים הליופוליס. הסמל היה כה נחמד ואדיב שהזמין אותי למונית אותה זימן על
חשבונו לשם נסיעה למחנה. רק יותר מאוחר התברר לי שהמזוודה אשר ברשותו הכילה חשיש,
ואני חרד לחשוב מה היה קורה אם היו תופסים אותנו. האם ייעד אותי בתמימותי כשעיר
לעזאזל?
במשך חודש החופש טפלתי בסידורים הנחוצים בקשר לאחי יהודה
ז"ל. במדים שלנו עם המדליות ותגי השרוול הלא מוכרים בארץ (תג שרוול של המחנה
החמישי האמריקני עוררנו תשומת לב והיחס אלינו היה מחמיא. כעבור חודש ימים התייצבנו
חזרה בבסיס בצריפין, ושם הצטרכנו לשהות חודש ימים באפס מעשה ובעבודות רס"ר.
תוך כדי כך גם הכרזנו על שביתת רעב כהזדהות עם היישוב היהודי בארץ אשר לחם באנגלים
והכריז על שביתה. לאחר מכן הועברנו למחנה עבסיה ליד קהיר. שם שוב שהינו באפס מעשה,
אלא הקצין הממונה, סגן מצבא יוון, והסמל האנגלי התנכלו לנו. החלטנו לשים לזה קץ,
ובאחד הערבים הרטבנו את שמיכות הסמל בפלט נוזל מגופנו, עמדנו בתור כדי להשתין
לתוכן. חזרנו לאהלנו לישון, ובאמצע הלילה הופיע הקצין היווני ושאל במגומגם אם
ראינו איזה ערבי ששפך מים לשמיכות הסמל.
החברה האלה כנראה סבלו מאף סתום אם חשבו שזה מים, או שהתביישו להודות שמישהו
השתינו להם על… בכל אופן, מאז נגמרו ההתנכלויות והסמל התרחק מאתנו. בילינו את
הערבים בקהיר והרבינו לבקר במועדון החיילים העברים, מועדון "מנורה" אשר
יהודי המקום העמידו לרשותנו, ודודות רחמניות הנעימו את שהותנו. ארוחה דשנה שם,
המוגשת בכלים נקיים, עלתה שמונה גרוש, וזה היה מעט מאד אפילו במושגים של אז.
אחי יהודה ז"ל היה חולה ורציתי לבקר אותו תוך כדי השהייה
במחנה המעבר במצרים. בקשתי, וקבלתי אישור חופשה לקהיר. על האישור הזה,
ה"פס" היה כתוב היעד CAIRO. מאותיות אלה הצלחתי ליצור את היעד PALESTINE. הזיוף הצליח למדי ועברתי בסדר את בקורת
הש"ג (מ"צ). מחיר הנסיעה מקהיר לחיפה היה 1.04 לירה (לירה אחת ועוד
ארבעה גרוש), שרציתי לחסוך. בהגיע מבקר הכרטיסים הצבעתי על קרון אחר בטענה ששם
יושב רב סמל אשר דאג לסידורים. מבקר הכרטיסים הכיר תכסיס זה, כעבור זמן מה הוא חזר
וביקש את הפרטים האישיים שלי. לא יאומן, אבל כעבור 2 - 3 חדשים, בהיותי באיטליה,
נתבשרתי שממשכורתי מורידים 1.04 לירות עבור הנסיעה. בכל אופן, הגעתי לחיפה ומשם
נסעתי לבקר את אחי. בדרך חזרה הגעתי בשעה היעודה לתחנת הרכבת המרכזית בחיפה, בדרך
העצמאות - אז שם הרחוב היה רחוב המלכים. כרבע שעה לפני מועד צאת הרכבת נודע לי
שהיא כלל לא עוצרת אלא נוסעת הישר מהתחנה הישנה, התחנה המזרחית. לקחתי את הרגלים
לידיים ותוך דהירה מהתחנה המרכזית לתחנה הישנה הגעתי בעוד מועד. אחר כך התנשפתי כהוגן,
והפעם אפילו שילמתי סך 1.04 לירה דמי הנסיעה. הגעתי בשלום בחזרה למחנה המעבר,
והפעם ללא חסדי סמל אשר הבריח חשיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה