כ"ט בנובמבר - החלטת האו"ם

ה 29 לנובמבר 1947 היה יום גדול בתולדות ארץ ישראל - ביום זה הייתה הצבעת האו"ם בה הצביעו ברוב הדרוש בעד הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. הפרשי השעות בין כאן לניו-יורק, מושב עצרת האו"ם, הביא לכך שבעת ההצבעה הייתה כאן השעה קרוב לחצות. טלוויזיה עוד לא הייתה, אבל גם לא היה צורך. הידיעה נקלטה ברדיו והגיעה כאן לכל מקום, אני שמעתי על כך בחולון בה התגוררתי באותה עת.

את חווית התפעמות קשה לתאר. בבואנו ארצה הרגשנו את מלות המנון התקווה "להיות עם חופשי בארצנו", וכעת התגשם משפט זה - אחרי קרוב לאלפיים שנה נהיה שוב עם עצמאי במולדתו. באותו לילה היה פרץ שמחה בכל רחבי היישוב היהודי. אנו, חברי ה"הגנה" עלינו על משאית ונסענו לחגוג בתל אביב. החגיגה התבטאה בריקודי הורה המוניים ובשירה. חיילים ושוטרים אנגלים שנזדמנו, אף הם הראו פנים חייכניות ולא פרצופי בולדוג כפי שהיינו רגילים אצלם.

  והרי כותרות עיתון "הארץ" על אותו אירוע של מוצאי שבת, ה 29 לנובמבר 1947:

    הארץ, יום א' י"ז כסלו תש"ח 30.11.1947

    *הוחלט על הקמת המדינה היהודית. 33 מן האומות המאוחדות הצביעו בעד חלוקה, 13 נגד,

    10 נמנעו, 1 נעדרה.

   *הפגנת שמחה בת"א. כסערה אדירה פרצה אמש ב 12.30 שמחת תושבי תל אביב בהודיע

   הרמקול של "הארץ" להמוני הנאספים במרכז העיר שהמדינה תוקם.

  *יפורסמו חוקים חדשים בקשר לפינוי הבריטים מארץ-ישראל.

  *עזאם פחה המזכיר הכללי של החבר הערבי, חוזר על איומי הערבים שמיד לאחר הפינוי הבריטי ייכנס לארץ ישראל צבא המדינות הערביות.

  השמחה שלטה בלילה, אבל כבר למחרת פרצו המאורעות והתקפות הערבים אשר הובילו למלחמת השחרור. בחלק משכונות חולון, שם התגוררתי, לא יכלו לעבור חופשי כי הערבים צלפו ממקומותיהם בתל-עריש ובג'בליה, שתי שכונות מגורי ערבים לא רחוק מחולון. אנחנו הופעלנו על ידי ההגנה לצרכי שמירה ואבטחה, ולעתים, לצערנו גם לווינו לקבורה את חברינו שנפלו. בנוסף לחללים הבודדים הייתה מכה גדולה כאשר נרצחו שבעה נוטרים, כולם חברי ההגנה, חברים שלנו. הם נסעו בבוקר בטנדר פתוח כדי לאבטח את תחילת הכביש לירושלים. בישוב הערבי יאזור נחסמה דרכם וההמון הערבי רצח אותם. על שמם נקרא הישוב "משמר השבעה". עם חלק מבחורים אלה שמרתי יום ואולי יומיים לפני כן באותה עמדה. כאשר חזרנו מעמדה זו נפתחה עלינו אש צולבת משני כיוונים. הצלחנו לעבור את שטח האש בשלום, ואחד הבחורים עם מגבעת נוטרים, הראה בצחוק על שני חורי אוויר במגבעת ואמר שכנראה שם עברו הכדורים. המסכן נמנה על אותם שבעה חברה שנפלו. נודע לי שהוחלט לפוצץ את בית מטה הפורעים בתל-עריש, ויצאתי לשם יחד עם קבוצת האבטחה. החבלנים התקרבו, הניחו חומר נפץ כפי שצריך, ובערך בחצות הלילה נשמע בום די עמום והבית קרס תחתיו, על יושביו הפורעים. למחרת צפינו לשם במשקפת וראינו שמפנים את הריסות הבניין תחת אבטחה של קצין אנגלי.

    כל הפעילות הזו לא אפשרה לי המשך עבודה סדירה בתל אביב. לוסטיג קצת קיטר אבל השתקנו אותו. באמצע חודש ינואר 1948 נהרגו 35 הבחורים, ה-ל"ה אשר יצאו לעזרת גוש עציון הנצור, וכל מחלקתנו הועברה לתגבורת לירושלים.  לירושלים נסענו בשיירת משורייני אגד. הלווי החמוש היה מורכב אז, כנהוג, משתי בחורות בכל אוטובוס, אשר הסליקו (הסתירו) תת מקלע סטן מפורק מתחת לחולצתן. בירושלים שיכנו אותנו בשכונת סנהדריה, בית ישראל החדשה, מול השכונה הערבית העשירה והעויינת שיח ג'רח. ההתקלות הראשונה במגורנו היה דווקא עם יהודים בשכונה החרדית פאג"י. ביום שבת ערכה כתתנו מפקד, והמ"כ בגלל אי ידיעה או בגלל סתם טפשות, הוציא עפרון כדי לרשום שמות. מיד התנפלו דיירי הסביבה ודרשו בכל תוקף לעזוב את המקום. כך עשינו, והועברנו לבית מנדלבאום בקצה השני של השכונה, בקרבת אזור הגבול בין האזור היהודי לאזור הערבי. מקום זה היה ידוע לאחר מכן כ"מעבר מנדלבאום", המעבר בין ישראל לבין השטח הכבוש בידי ירדן. זה היה הבסיס שלנו, ואילו אנחנו יצאנו לתפקידים שונים כגון ליווי שיירות לנווה יעקב ועטרות, אבל בעיקר, לתפקידי שמירה ותצפית באזור שכונת שמעון הצדיק שזה היה כעין שטח הפקר, בו הערבים מדי פעם פוצצו בית.

חבורת בריכת השחייה ופטירתו של יהודה אחי

בעבודה התקדמתי וגם המשכורת הועלתה ללירה ורבע ליום. בצהרים אכלנו בדרך כלל במסעדת פועלים פרטית, ושם תמורת שנים עשרה וחצי גרוש קבלנו אוכל ביתי שבעלת המקום הגישה ממש כמו אם דאגנית. המנות היו טעימות וגדולות. לפעמים גם אכלתי את הארוחה העיקרית במסעדתה של יונה ובעלה, זוג תימנים בכיכר סטרומה שבחולון. שם התאספנו בדרך כלל, ותיקים מהצבא הבריטי ובחורים מפלוגת ההגנה המקומית אליה הצטרפתי. בימי שבת ישבנו בבריכת השחייה שבחולון, ותמורת ששה גרוש קבלנו כוס בירה קטנה, הגדולה עלתה שנים עשר גרוש. המלצר יוחנן היה מיודד אתנו ודאג תמיד למנה גדושה של כדורי חומוס מבושלים ומפולפלים. אותה חבורה בבריכה הייתה מענינת ומגוונת. בין היתר היו שם מרווין גולדמן ואשתו רות, אשר יותר מאוחר התגרשו והיא נהיתה מזכירתו של נחום גולדמן, יו"ר הקונגרס היהודי העולמי. הייתה שם אהובה צדוק, בחורה תימניה צעירה ונחמדה. היא שימחה אותנו בשירתה הערבה, יותר מאוחר נהיתה זמרת מקצועית והתחתנה עם המלחין הנודע נחום נרדי. לעתים הופיע גם ישראל ישעיהו, קסוקר בעיניו. הוא היה עסקן הסתדרותי ואולי היה מזכיר ההסתדרות בחולון, לימים עלה לגדולה ונהיה יושב ראש הכנסת. זו איפוא, היתה חבורה נחמדה ומגוונת.

 בינתיים עברה אחותי שרה יחד עם שמחה, בעלה לעתיד, לצרפת כהכנה לעלייה ארצה בעלייה בלתי לגלית. תוך כדי שהייתם בחו"ל הם גם התחתנו. בבא העת הם הפליגו באניה "לטרון" ולפני חופי הארץ נעצרה אניה זו על ידי צי המלחמה הבריטי והעולים הועברו לקפריסין. אחרי מספר חדשי שהייה שם הם הועברו למחנה המעצר בעתלית ומשם שוחררו לקרית שמואל שבפרברי חיפה, שם פגשתי אותם. שניהם עברו משם לקבוץ "מסורה" בנחלת יהודה שבקרבת  ראשון לציון, כעין קבוצת בת של קבוץ חפץ חיים אליו הצטרפו יותר מאוחר. נהגתי לבקר  די הרבה בשני המקומות האלה. כמובן שספרתי להם על מחלת האח יהודה, ושניהם נסעו אתי לבקרו בירושלים. המפגש עם שרה השפיע עליו לטובה, מצבו השתפר לעין ערוך וכבר טווינו תכניות לשילובו לחיים סדירים. בסוף ספטמבר 1947 קבלתי מברק שיהודה נפטר פתאום, אבל המברק הגיע אלי אחרי ההלוויה. כמובן נסעתי מיד לירושלים, למקום קבורתו בהר הזיתים.  ת.נ.צ.ב.ה.  התלבטנו, שמחה ואני איך ומתי לבשר בשורה זו לשרה. מסתבר שהיא בחושיה הבינה כעבור זמן קצר שמשהו לא בסדר, כי נמנענו לנסוע אתה לירושלים והיו עוד כל מיני סימנים. לא הספקנו להקים מצבה, כי כעבור זמן לא רב הייתה הצבעת האו"ם על החלוקה, הערבים התחילו במלחמתם ביישוב היהודי ולא הייתה אפשרות נסיעה סדירה לירושלים, ועוד פחות מזה לבית הקברות שעל הר הזיתים שם נקבר יהודה ז"ל.

עלילות העבודה בבית החרושת לוסטיג

 באותו מקום יצרנו דברים מוזרים ביותר שאין כאן המקום לפרט את כולם. זכור לי שערבי עשיר הביא מכונית ספורט מפוארת ושנינו את מכסה הפח שכיסה על גל ההעברה לאחור. נבנה שם תא נסתר, וברור שזה היה לצורך הברחת סמים ממצרים או מלבנון.

   באותו מקום עבודה גם התעופפו שבבי מתכת קטנים שלפעמים נכנסו לעיניים. כתרופה לקחנו פיסת נייר, קיפלנו אותה לצורת חץ, ואת החוד הכנסנו לעין שפערנו אותה בעזרת אגודל ואצבע ושלפנו את השבב.

   האווירה הייתה נעימה וחברותית. היה מאירקה הרתך, הוא היה רתך מומחה, ומלבד זאת היה לו קול טנור יפה ולעתים הנעים לנו בשירה. היה לייזר הנגר, גיס של לוסטיג. לייזר זה בנה באמנות מבני עץ שהפכו למה שנקרא אז סטיישן ווגון, ז.א. אוטו מלבני שאחרי המושבים היה בו מקום לחבילות. הוא גם בנה מטה ללוסטיג, מטה שניתן להצמיד אותה לקיר ולאחר הורדתה ניתן להעלותה ולהצמיד לקיר על יגי הפעלת ג'ק הידראולי ומערכת כבלי פלדה. אקשטיין היה גיס נוסף והוא היה פחח מומחה אשר במיומנות רבה צר את צורות הפח שתתאמנה לצורות דלתות המכונית שנחתכו. פחח אחר סייע בידו, זה היה בחור עליז ומלא בדיחות. שלמה אשר הודות לו נתקבלתי לעבודה, עזב כעבור זמן מה. פגשתי אותו בשנת 1998 לרגל כנס החיילים אשר שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם. הרומני שפינר היה גם מסגר מומחה שסיפק לנו את הבדיחות עם מנה גדושה של גסויות. עובד מבוגר ושמן מאד שימש מחסנאי, והוא ידע תמיד מה מתרחש במחתרת, או לפחות טען שהוא ידע. היה נער מתלמד בשם עדני, שובב גדול אשר כעבור שנים פגשתי אותו כבעל מפעל באזור התעשייה של חדרה. עבודות עדינות בוצעו על ידי פריץ, בנו של לוסטיג. זה היה בחור עדין ומנומס. בן נוסף של בעל הבית, משה לוסטיג ז"ל היה מוסיקאי ומלחין ידוע אשר נפטר בדמי ימיו.

   יש עוד הרבה סיפורים ממקום עבודה זה, ואסיים בסיפור פציעתי. קבוצת קצבים הביאה משאית גלמית והאנשים ביקשו לבנות ארגז קירור סגור להובלת בהמות שחוטות. ארגזים אלה היו גדולים ובדרך כלל הוכנס והוצא הבשר מהדלת האחורית. לשם כך היה צריך להזיז את חלקי הבהמה התלויה על אנקול ולהביא לדלת. לוסטיג כמובן הגה אחד הרעיונות שלו. במקום להזיז בשר אחורנית, יבנו דלתות לכל אורך הארגז ואז אפשר להוריד את הבשר ישר מבלי תזוזות רבות. לשם כך נבנתה קונסטרוקציה כאשר למעלה היתה קורת פלדה עבה שלארכה היה צריך להזיז את הדלתות. הקורה הועלתה בעמל רב, ואחרי שחוברה וחוזקה התברר שמכובד משקלה העצמי היא התעגלה כלפי מטה. הפתרון היה להכניס לתוך קורה זו קורה נוספת, לרתך את הכל יחד וזה יהיה ישר. תחילה יש כמובן לישר את הקורה העגולה אחרת לא יוכלו להכניס את השנייה. ובכן, לפי ההנחיות לקחתי מגביה הידראולי (ג'ק), עליו שמתי קורת עץ עבה שקצה העליון הגיע לבטן קורת הפלדה. התחלתי לפמפם את המגביה, אלא הלחץ על קורת העץ מלמטה ומלמעלה הקפיץ את הקצה התחתון ישר למצחי. זכור לי רק איזה זמזום - והתעלפתי. כאשר התעוררתי כעבור מספר שניות הלכתי - כן, הלכתי ולא הוסעתי - לקופת חולים, שם תפרו את הפצע וצוויתי לנוח שלושה ימים. נדמה לי שאפילו לא קבלתי משכורת לימים אלה כי התשלום היה על בסיס יומי. בכל אופן, מאז ברור לי שיש לי ראש של ברזל.

  בית המלאכה, או בשם היומרני שלו "בית חרושת" היה ממוקם בגבול בין תל אביב ליפו במרכז וולובלסקי. אני גרתי בקצה השני של העיר ופרבריה. קניתי לי אופניים, ומדי בוקר בערך בשעה רבע לשש יצאתי לדרך כדי להגיע לעבודה בשעה שש וחצי. במרוצת הזמן עברתי לגור בחולון, ואת נסיעת האופניים התחלתי שם, מרחק יותר קצר בכחמש דקות. הנסיעה לא עברה תמיד חלקה. בסתיו שנת 1947 עלה המתח בין היישוב היהודי לבין הצבא הבריטי. מדי פעם הוטל עוצר על היישוב העברי והיה אסור לנוע בכבישים בינעירוניים אחרי השעה שש אחר הצהרים. יום אחד עבדתי שעות נוספות ולקראת השעה שש עליתי על האופניים כדי להגיע לתחומי העיר חולון עוד לפני העוצר. על מתקן הסבל המצוי מעל לגלגל האחורי היה איזה מתקן ברזל שבניתי לצורך יציקת בלוקי בנין ותמורתו הובטח לי סכום של תשע לירות – סכום שאין לזלזל בו. הגעתי לפינת הכביש המוביל לירושלים, שם כבר עמד סמל אנגלי חמוש. הוא דרש ממני לעצור ולרדת מהאופניים. בקול רועד שאל אותי מה יש לי מאחור, הוא בטח חשש שזו פצצה. תוך כדי כך שם את לוע אקדחו על הבטן שלי. אני לא חששתי שהוא סתם יירה בי, אבל פחדתי מאד שמתוך ההתרגשות שלו הוא ילחץ על ההדק. אצבעו כבר לפת הדק זה. תקרית זו עברה, המשכתי בדרכי, אבל אין ספק שגם שקשקתי. 

החזרה לארץ, עבודה מועדפת בתחנת דלק ועבודה בבית מלאכה

  כעת התחיל פרק חדש בחיי. איכשהו פגשתי את ידידי יהודה פולד - לימים יהודה עופר ז"ל, אשר עלה ארצה יחד אתי ונמנה על חמשת הבוגרים של קבוצת הילדים שגם אני השתייכתי אליהם בכפר הנוער הדתי. שכרנו חדר בגבעת שמואל מאחורי בני ברק. באותה תקופה היה מחסור בדירות וחיילים משוחררים נהגו לפלוש לדירות מרווחות ובהרבה מקרים הסכימו בעלי הדירה להפריש להם חדר. דירה מרווחת נחשבה דירה שבה יותר משני חדרים,(!)  ואם התגורר שם זוג בודד או זוג עם ילד אחד, גם שני חדרים היו צריכים להספיק. זו הייתה אז האווירה ביישוב, אוירה של הסתפקות במועט והכרת תודה לחיילים אשר נלחמו בנאצים. על בעלי הדירה המרווחות נמנתה גם משפחת ליבר, בעלי בית החרושת צ.ד. לשוקולד אשר יותר מאוחר התאחד עם חב' עלית. ליבר היו בעלי דירת חמשה חדרים ובעצמם נדבו חדר או שנים לחיילים משוחררים. כך בכל אופן דווח בעתון.

  יהודה החל לעבוד בבניין. אני ואחד מבחורי פלוגתנו, בחור בוכרי נחמד אבל כמעט אנלפבט, החלטנו להרוויח את לחמנו ברחיצת מכוניות .קנינו דלי ומטלית עור צבי - ויאללה, לדרך. כאשר ראינו בחצר בית כלשהו בתל אביב מכונית בקשנו רשות לרחוץ אותה תמורת חמשה עשר גרוש. בערך בשעה עשר בבוקר הלכנו לאיזו מסעדה בשכונת התקווה או שכונת עזרא או פלורנטין – שאז נחשבו כשכונות של דלות העם, ושם טבלנו פיתה בחומוס או אכלנו פיתה עם פול. יחד אתנו סעדו שם פועלים קשי יום אבל האווירה הייתה טובה. כעבור מספר ימים הבנתי שכרוחצי מכוניות ניידים לא נוכל להתקיים, כי המינימום הדרוש היה כלירה ורבע ליום לכל אחד, ולשם בך היינו צריכים לרחוץ 8 מכוניות. הצעתי מודרניזציה של שרותנו. חשבתי לפנות לארגון החיילים המשוחררים ולבקש רישיון להקים תחנת רחצה ליד תחנת דלק, אבל שותפי לא הסכים ונפרדנו. בעודי מטייל ברחובות העיר פגשתי את שלמה רוזנצויג, אחד מותיקי חיילי הפלוגה. הוא ספר לי שעובד בבית המלאכה של לוסטיג, שם בונים ומשנים כלי רכב למיניהם, ולמה לא אנסה את מזלי? ובכן, הלכתי ללוסטיג והוא הסכים להעסיק אותי כמתלמד תמורת לירה אחת וחמש אגורות ליום. מזה יורידו גם חמשה אחוז מס הכנסה.

"לוסטיג"   זו מלה גרמנית שמשמעותה "שמח", אבל במקרה שלפנינו זה היה שמו של המעביד אצלו הועסקתי מספטמבר 1946 ועד דצמבר 1947, עת התגייסתי לשרות מלא לקראת מלחמת השחרור.

לוסטיג היה יקה ואפילו סופר-יקה אשר דיבר גרמנית בלבד. הוא היה מהנדס גאוני אבל אדם מבולגן. במוסך הגדול לא היה ריצוף, והרבה כלי עבודה, מקדחים, ברגים, אומים וכדומה אבדו בחול ובאבק ששימשו רצפה. הגג דלף, ובחורף הרטיבו המים את הכבלים החשמליים של מכשירי הריתוך, ואנחנו חטפנו מכות חשמל על ימין ועל שמאל. המוצר הייחודי שלנו היה הארכת מוניות. במשך שנות המלחמה לא נתקבלו כלי רכב חדשים בארץ ישראל כי כל הייצור הוקדש למאמץ המלחמתי. אחרי המלחמה השיגו מכוניות אמריקניות מיושנות עם תפוסה של חמישה מקומות, ז.א. נהג ועל ידו נוסע אחד ואחורנית עוד שלשה נוסעים. אצל לוסטיג ידעו לחתוך מכונית כזו באמצע. הוסיפו לפסי הבסיס - שסיס -ארבעים סנטימטר וכך גם לגג. חתכו את כל הדלתות באמצע והוסיפו פס של פח באורך עשרים סנטימטר לכל דלת, ובעבודת כפיים מאד מיומנת צרו את הצורה שתתאים בדיוק לצורת הדלת. במרווח של 40 ס"מ שנוצר הוסיפו כסאות מתקפלים לשלשה נוסעים נוספים. כל המכונית עברה אחר כך תהליך של צביעה וריפוד, ונוצרה מונית עבור שבעה נוסעים ונהג. עסק זה עלה מאה וחמישים לירות. נהגי המוניות היו מעונינים מאד בהארכת רכבם כי זה איפשר העלאת שלשה נוסעים נוספים, ואצלנו עמדו בתור, אלא היו רק מעט עובדים מיומנים לעבודה זו ולכן יכולנו לטפל כל פעם רק במונית אחת. בנוסף לכך כמובן היו עבודות נוספות, כך שלא עסקנו בלעדית במוניות. ובכן, מגיע נהג שאתו מסכמים הארכת מוניתו. שאלתו הראשונה כמובן: "אדון לוסטיג, מתי זה גמור"? - "ביום ששי". - "תודה, ולהתראות". ביום הששי הקרוב מופיע נהגנו ורואה את מוניתו שאולי אפילו עוד לא נגעו בה. הוא שואל בטרוניה את לוסטיג, וזה משיב לו שהמונית אמנם תהיה מוכנה ביום ששי אבל הוא הרי לא אמר באיזה יום ששי. וכעת, הוא מבטיח שביום ששי הבא הכל יהיה בסדר. במשך ימות השבוע המונית ממשיכה לעמוד בפינתה, ואולי מתחילים קצת לחתוך ולעשות משהו. ביום ששי הבא מוצבים שני פועלים בשני קצוות הרחוב כדי ליירט את בעל הרכב. כאשר רואים אותו מרחוק הם רצים לבית המלאכה וכל שנים עשר העובדים מתלבשים על המונית. זה במגביה רכב (ז'ק), זה במשור, זה בפטיש, זה במכשיר ריתוך, אחרים סתם מלטפים ועושים משהו. הנהג מופיע, רואה את המתרחש ובכעס פונה לבעל הבית אשר הרי הבטיח ליום ששי זה. לוסטיג מצדו מנפנף בידיו ומשיב בכעס, שהנה, עיניך רואות שהעובדים שלו זנחו את כל יתר העבודות ועובדים רק עבור המונית. כך העסק נמשך, ובממוצע ארך ששה שבועות, תלוי בתדירות ביקוריו של בעל הרכב.