כעת התחיל פרק חדש
בחיי. איכשהו פגשתי את ידידי יהודה פולד - לימים יהודה עופר ז"ל, אשר עלה
ארצה יחד אתי ונמנה על חמשת הבוגרים של קבוצת הילדים שגם אני השתייכתי אליהם בכפר
הנוער הדתי. שכרנו חדר בגבעת שמואל מאחורי בני ברק. באותה תקופה היה מחסור בדירות
וחיילים משוחררים נהגו לפלוש לדירות מרווחות ובהרבה מקרים הסכימו בעלי הדירה
להפריש להם חדר. דירה מרווחת נחשבה דירה שבה יותר משני חדרים,(!) ואם התגורר שם זוג בודד או זוג עם ילד אחד, גם
שני חדרים היו צריכים להספיק. זו הייתה אז האווירה ביישוב, אוירה של הסתפקות במועט
והכרת תודה לחיילים אשר נלחמו בנאצים. על בעלי הדירה המרווחות נמנתה גם משפחת
ליבר, בעלי בית החרושת צ.ד. לשוקולד אשר יותר מאוחר התאחד עם חב' עלית. ליבר היו
בעלי דירת חמשה חדרים ובעצמם נדבו חדר או שנים לחיילים משוחררים. כך בכל אופן דווח
בעתון.
יהודה החל לעבוד בבניין.
אני ואחד מבחורי פלוגתנו, בחור בוכרי נחמד אבל כמעט אנלפבט, החלטנו להרוויח את
לחמנו ברחיצת מכוניות .קנינו דלי ומטלית עור צבי - ויאללה, לדרך. כאשר ראינו בחצר
בית כלשהו בתל אביב מכונית בקשנו רשות לרחוץ אותה תמורת חמשה עשר גרוש. בערך בשעה
עשר בבוקר הלכנו לאיזו מסעדה בשכונת התקווה או שכונת עזרא או פלורנטין – שאז נחשבו כשכונות של דלות העם, ושם טבלנו
פיתה בחומוס או אכלנו פיתה עם פול. יחד אתנו סעדו שם פועלים קשי יום אבל האווירה הייתה
טובה. כעבור מספר ימים הבנתי שכרוחצי מכוניות ניידים לא נוכל להתקיים, כי המינימום
הדרוש היה כלירה ורבע ליום לכל אחד, ולשם בך היינו צריכים לרחוץ 8 מכוניות. הצעתי
מודרניזציה של שרותנו. חשבתי לפנות לארגון החיילים המשוחררים ולבקש רישיון להקים
תחנת רחצה ליד תחנת דלק, אבל שותפי לא הסכים ונפרדנו. בעודי מטייל ברחובות העיר
פגשתי את שלמה רוזנצויג, אחד מותיקי חיילי הפלוגה. הוא ספר לי שעובד בבית המלאכה
של לוסטיג, שם בונים ומשנים כלי רכב למיניהם, ולמה לא אנסה את מזלי? ובכן, הלכתי
ללוסטיג והוא הסכים להעסיק אותי כמתלמד תמורת לירה אחת וחמש אגורות ליום. מזה
יורידו גם חמשה אחוז מס הכנסה.
"לוסטיג"
זו מלה גרמנית שמשמעותה "שמח", אבל במקרה שלפנינו זה היה שמו של
המעביד אצלו הועסקתי מספטמבר 1946 ועד דצמבר 1947, עת התגייסתי לשרות מלא לקראת
מלחמת השחרור.
לוסטיג היה יקה ואפילו סופר-יקה אשר דיבר גרמנית בלבד. הוא
היה מהנדס גאוני אבל אדם מבולגן. במוסך הגדול לא היה ריצוף, והרבה כלי עבודה,
מקדחים, ברגים, אומים וכדומה אבדו בחול ובאבק ששימשו רצפה. הגג דלף, ובחורף הרטיבו
המים את הכבלים החשמליים של מכשירי הריתוך, ואנחנו חטפנו מכות חשמל על ימין ועל
שמאל. המוצר הייחודי שלנו היה הארכת מוניות. במשך שנות המלחמה לא נתקבלו כלי רכב
חדשים בארץ ישראל כי כל הייצור הוקדש למאמץ המלחמתי. אחרי המלחמה השיגו מכוניות
אמריקניות מיושנות עם תפוסה של חמישה מקומות, ז.א. נהג ועל ידו נוסע אחד ואחורנית
עוד שלשה נוסעים. אצל לוסטיג ידעו לחתוך מכונית כזו באמצע. הוסיפו לפסי הבסיס -
שסיס -ארבעים סנטימטר וכך גם לגג. חתכו את כל הדלתות באמצע והוסיפו פס של פח באורך
עשרים סנטימטר לכל דלת, ובעבודת כפיים מאד מיומנת צרו את הצורה שתתאים בדיוק לצורת
הדלת. במרווח של 40 ס"מ שנוצר הוסיפו כסאות מתקפלים לשלשה נוסעים נוספים. כל
המכונית עברה אחר כך תהליך של צביעה וריפוד, ונוצרה מונית עבור שבעה נוסעים ונהג.
עסק זה עלה מאה וחמישים לירות. נהגי המוניות היו מעונינים מאד בהארכת רכבם כי זה
איפשר העלאת שלשה נוסעים נוספים, ואצלנו עמדו בתור, אלא היו רק מעט עובדים מיומנים
לעבודה זו ולכן יכולנו לטפל כל פעם רק במונית אחת. בנוסף לכך כמובן היו עבודות
נוספות, כך שלא עסקנו בלעדית במוניות. ובכן, מגיע נהג שאתו מסכמים הארכת מוניתו.
שאלתו הראשונה כמובן: "אדון לוסטיג, מתי זה גמור"? - "ביום
ששי". - "תודה, ולהתראות". ביום הששי הקרוב מופיע נהגנו ורואה את
מוניתו שאולי אפילו עוד לא נגעו בה. הוא שואל בטרוניה את לוסטיג, וזה משיב לו
שהמונית אמנם תהיה מוכנה ביום ששי אבל הוא הרי לא אמר באיזה יום ששי. וכעת, הוא
מבטיח שביום ששי הבא הכל יהיה בסדר. במשך ימות השבוע המונית ממשיכה לעמוד בפינתה,
ואולי מתחילים קצת לחתוך ולעשות משהו. ביום ששי הבא מוצבים שני פועלים בשני קצוות הרחוב
כדי ליירט את בעל הרכב. כאשר רואים אותו מרחוק הם רצים לבית המלאכה וכל שנים עשר
העובדים מתלבשים על המונית. זה במגביה רכב (ז'ק), זה במשור, זה בפטיש, זה במכשיר
ריתוך, אחרים סתם מלטפים ועושים משהו. הנהג מופיע, רואה את המתרחש ובכעס פונה לבעל
הבית אשר הרי הבטיח ליום ששי זה. לוסטיג מצדו מנפנף בידיו ומשיב בכעס, שהנה, עיניך
רואות שהעובדים שלו זנחו את כל יתר העבודות ועובדים רק עבור המונית. כך העסק נמשך,
ובממוצע ארך ששה שבועות, תלוי בתדירות ביקוריו של בעל הרכב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה